לתל אביבים מגיעה חניה נכונה

"מהפכת החניה" החדשה שמתכננת עיריית תל אביב היא נקודת מפנה קריטית באחת הבעיות המעיקות ביותר על תושבי גוש דן בכלל ותל אביב בפרט: מצוקת החניה. לא בכל יום מזדמנת לאזרח הקטן - זה שכל מבוקשו הוא להחנות את רכבו בלי להיקנס על כך או להיגרר לשולי העיר – להשיב מלחמה שערה, ולומר: עד כאן! בחודשים האחרונים כבר הוכח כי באמצעים משפטיים וציבוריים ניתן לשנות החלטות שרירותיות אומללות שעד כה קיבלנו אותן כגזירה משמים (ראו המאבקים התקשורתיים שניהלו "הארץ" נגד חיוב עובדים לעמוד במהלך משמרות, ואיגוד התסריטאים והבמאים נגד "מדיניות המחסומים" של אגף הגבייה של רשות השידור), ונראה כי עתה נוצרה הזדמנות נוספת להקים צעקה ולשנות.

במה דברים אמורים? התוכנית החדשה שמבקשת העירייה לאשר באמצעות תיקון לחוק העזר העירוני, קובעת כי תושבי רחובות במרכז העיר לא יהיו זכאים עוד לחנות בחינם ליד בתיהם. וכך, במקום לפתור את מצוקתם החניה, מתכננת העירייה רק להרוויח ממנה – ולהעשיר עוד יותר את קופתה, שלפי דיווחי הכנסת מתעשרת בכ-250 מיליון שקלים בשנה רק מעסקי החניה. הנה מה שאמרה העירייה עצמה, בחודש מאי 2003 בדברי ההסבר לתיקון לחוק העזר העירוני:

"...כדי להבטיח את התחלופה התדירה של המשתמשים בחניה... נדרש להגביל את משך החניה המותר לתושבי העיר ולמנוע מצב שמי שפטורים מתשלום אגרת הסדר חניה, יחנו באותם מקומות במשך פרקי זמן ארוכים מהרצוי ומהמותר שם". שחור על גבי לבן מודה העירייה באינטרס האמיתי שמאחורי "מהפכת החניה" של חולדאי: מי שלא משלם – לא רצוי.

למתבונן מהצד נראית הבעיה פשוטה: יש יותר רכבים ממקומות חניה, ולכן יש מצוקת חניה. בפועל, הסיפור מורכב הרבה יותר, ומעורבים בו, איך לא, שיקולים כלכליים למכביר. לטובת מי שלא בקיא בשערוריית החניה התל אביבית, יוצגו להלן עיקרי הבעיה.

כיאה לגוף ביורוקרטי ומסורבל כמו רשות מקומית, עיריית תל אביב מתהדרת במדיניות חניה כה עקומה, עד כי גם ותיקי תושביה לא בקיאים בה. חלוקת העיר לאזורי חניה ממוספרים, שהיתה אמורה להקל על מצוקת ההתמצאות, רק הקשתה על התושבים שלא מצליחים לעקוב אחר ההנחיות הסבוכות. המרוויחה העיקרית היא כמובן העירייה, שמנצלת את חוסר הבהירות כדי לגרוף מיליונים לקופתה.

גם האופן שבו מנוהל תחום הגרירה מעודד הערמת קשיים על התושבים לטובת רווח כספי. זאת, משום שקבלן חיצוני הוא שמנהל את צי הגרירה. מנהלי החברה, מטבע הדברים, רוצים להרוויח כמה שיותר, בכמה שפחות מאמץ. כיוון שכך הם נמנעים מלבצע את שמוטל עליהם – גרירת רכבים המפריעים לתנועה, ומתמקדים באפשרות הקלה יותר – גרירת רכבים ממקומות הנגישים לגרר עצמו. מי שנאלץ לשחרר את רכבו מחניון הגרירה משלם גם על הדו"ח וגם על "הוצאות גרירה" מופרזות ולא פרופורציונאליות, העומדות על כמה מאות שקלים.

הגרירה, אגב, מתבצעת לעיתים באופן שחוקיותו מוטלת בספק. לא אחת כבר דווח ופורסם על כך שפקחי העירייה פורצים לרכבים, ממש כמו גנבים מיומנים, כדי להזיזם למקום ממנו יקל לגרור אותם.

לא לחינם זכה סיקור הנושא לכינוי "פרשה". את החניונים העירוניים, אלה שאמורים לספק חניה זולה, זמינה ונגישה לתושבי העיר ולמבקריה, מנהלת חברה הנמצאת בימים אלה תחת חקירה משטרתית, בחשד להטיית מכרזים ולשוחד. עם ממוצע של 20 שקלים לשעת חניה ביום, אכן לא משתלם לחנות בתל אביב (אלא אם קוראים לך ראובן גרוס - "מלך החניונים", בשבילכם).

אם חשבתם, בטעות, שהקשיים והמכשולים המתוארים למעלה משיגים לפחות סדר מופתי במדרכות וכבישי העיר, חשבו שוב. בהיעדר חלופה (הרכבת הקלה/תחתית נראית רחוקה כימות המשיח עצמם), נוסעים הקטנועים על המדרכות בלי שום פיקוח ובקרה; זקנים, נכים הורים עם עגלות ילדים וסתם הולכי רגל נאלצים ללכת על הכביש עקב המכוניות החונות על המדרכה, נתיבי תנועה הצמודים לבתי קפה ומקומות בילוי חסומים דרך קבע בחניות כפולות ואנשים שעצרו "רק לרגע".

הפקחים, מצידם, מחלקים דוחות בעיקר למי שקל, בדרך כלל אנשים שאינם מפריעים לתנועה או להולכי הרגל, אלא שלא הספיקו להאריך בזמן את תוקף כרטיס החניה האלקטרוני שלהם.

האם גם בשנה האזרחית הבאה נמשיך לקטר ולהתלונן, אך לא לעשות מאומה? למרבה הצער, סביר להניח שכן. הציבור, כידוע, לא מכיר בכוח העצום שבידיו, ומשלם את הקנסות בהכנעה. זאת, אף על פי שלכאורה נוצרה סיטואציה אידיאלית ל"חרם צרכנים", ובלשון נעימה פחות: "מרד דוחות חניה". מה היה קורה, נניח, אם כל תושבי העיר היו מחליטים כי לא ישלמו את הדוחות של ה-1 בינואר 2005? לא סביר כי עומדים לרשות העירייה מספיק משאבים כדי לתבוע כ-67 אלף אזרחים (החישוב מבוסס על הנתון לפיו נרשמים 800 אלף דוחות בשנה). עם זאת, אין לנו עניין בהמרדה, ורוב האנשים, כפי הנראה, יעדיפו לשלם ולשתוק. נותר רק לתהות, מדוע לא התארגנו תושבי העיר בבחירות האחרונות כדי לחייב את המועמדים להציג תוכנית מפורטת לפתרון מצוקת החניה.

לא כולם, אגב, יושבים באפס מעשה. לפחות במקרה אחד התארגנה קבוצת שוליים ש"לקחה את החוק לידיים" וצבעה את שפתי המדרכה בכמה מקומות ברחבי העיר בכחול לבן – כדי "ליצור" מקומות חנייה נוספים לרווחת התושבים. עם זאת, כאמור, מדובר ביוזמה מקומית זניחה, שוודאי לא פתרה את הבעיה באופן יסודי.

מנין תבוא הישועה, אם כך? היא עשויה להגיע, מפתיע ככל שנשמע, דווקא מבית המחוקקים. בדיון שקיימה ועדת הכלכלה של הכנסת (מאי 2004) הודה ח"כ אבשלום וילן (מרצ) כי "כל נושא החניונים בתל אביב נראה לא טוב מבחינה ציבורית". ח"כ דוד טל (עם אחד) אף דרש לברר אם הכספים שגובות הרשויות המקומיות באמצעות הקנסות משמשים כלל למציאת פתרונות חניה (ניתן לשער מה התשובה). ח"כ שלום שמחון (העבודה) אמר כי בד בבד עם העלאת הקנסות על עבירות חניה על מדרכה, יש לתת מענה למצוקת החניה. החודש (דצמבר 2004) שבה הוועדה והתכנסה, כשבאמתחתה החלטה תקדימית – לפתוח בפעילות חקיקתית נגד הפקעת מחירים בחניונים הגדולים. אך לא די בכך. על התקשורת והציבור לעקוב באדיקות אחר פעילות הוועדה, ולדרוש בתוקף חקיקה נוספת בתחום.