"הם רצו שאפחד לחזור - וחזרתי": החיים החדשים של שורדת השבי בניר יצחק

כשנתיים וחצי לאחר ששוחררה משבי חמאס, קלרה מרמן שוב מתגוררת בביתה בקיבוץ ניר יצחק. הדרך חזרה למקום שבו חיה במשך יותר מארבעה עשורים לא הייתה מיידית. היא נבנתה בהדרגה, באמצעות ביקורים קצרים בקיבוץ, תיקונים קטנים בבית והסתגלות מחודשת למקום שממנו נחטפה ב-7 באוקטובר.

"אחרי ששוחררתי עוד לא הייתי מסוגלת לחזור מיד לניר יצחק", מספרת מרמן בריאיון לוואלה. "נשארתי במרכז ובהמשך התקרבתי הביתה בהדרגה. כשעברתי להתגורר באורים אצל לואיס, הגעתי יותר לקיבוץ ושיפצתי מעט את הבית. רק כשהרגשתי שאני מוכנה, חזרתי. לפני כחודשיים נכנסתי שוב לגור בבית שלי".

לדבריה, הכמיהה הביתה הייתה שם לאורך כל התקופה, אך לאחר שחרורה בסוף נובמבר במסגרת עסקת החטופים, היא הייתה מרוכזת במאבק להשבתם של אחיה פרננדו מרמן ושל בן זוגה לואיס הר, שנותרו בשבי. "מייד לאחר השחרור נכנסתי בכל הכוח למאבק להשבת החטופים", היא אומרת.

בהמשך לכך סיפרה, כי "אחי פרננדו ובן זוגי לואיס נשארו מאחור וכל כולי הייתה עסוקה במאבק לשחרורם ובדרישה שהעסקאות יימשכו ושכולם יחזרו הביתה. במזל הם חולצו במבצע של צה"ל, אבל גם לאחר מכן המשכתי במאבק להשבת כל החטופים".

באותם חודשים המשיכה מרמן להתגורר במרכז, אך הקשר עם ביתה בניר יצחק לא נותק: "הייתי מגיעה לביקורים קטנים. בכל פעם נכנסתי לבית, הסתכלתי עליו, בדקתי מה נפגע ותיקנתי עוד משהו. רציתי לחזור, אבל עדיין לא הייתי מסוגלת להישאר. בכל ביקור התקרבתי עוד קצת, עד שסוף סוף הרגשתי שהגעתי הביתה באמת".

החזרה לקיבוץ, מספרת מרמן, אינה מבטלת את מה שעברה ואינה מסמנת את סיומו של תהליך השיקום. עם זאת, היא מחזירה לה בהדרגה את תחושת השייכות, העצמאות והשגרה.

היא אומרת כי "ניר יצחק הוא הבית שלי. כאן החיים שבניתי, כאן הקהילה שלי וכאן אני רוצה להיות", היא אומרת. "אחרי כל מה שקרה, עצם העובדה שחזרתי לבית שלי ושאני יכולה לפתוח אותו שוב בפני המשפחה היא הניצחון שלי. החזרה הביתה לא אומרת שהכול מאחוריי, אבל היא אומרת שאני בוחרת בחיים שלי ובמקום שלי".

הדברים שסייעו לה לחזור הוא החיבוק שקיבלה מחברי הקיבוץ, ובמיוחד מקבוצת החברות המלווה אותה מאז שעלתה לישראל. "אני מרגישה עכשיו את החיבוק החם של כולם בקיבוץ", היא מספרת. "אני שוב לצד החברות שלי, שאיתן עליתי לארץ במסגרת הגרעין ושמלוות אותי מאז. אני מרגישה ששומרים עליי, דואגים לי ומסייעים לי לחזור בהדרגה לתפקוד ולחיים".

כיום ממשיכה מרמן לנסוע פעם בשבוע למרפאת השבים בבית החולים שיבא תל השומר, שם היא מקבלת טיפולי פיזיותרפיה וליווי פסיכולוגי. במקביל, היא מבקרת את בנותיה ומסייעת לבתה המתגוררת בבאר שבע, שלאחרונה ילדה בן: "נולד לי נכד ואני עוזרת הרבה לבת שלי", היא אומרת. "הבנות שלי מעריכות מאוד את הנוכחות שלי ואת העזרה שלי כסבתא. כולנו מרגישות שזה לא מובן מאליו. היכולת שלי להיות שם עבורן היא חלק מהחזרה שלי לחיים".

חלק נוסף בתהליך השיקום שלה הוא העיסוק בקרמיקה בקיבוץ. "העבודה עם הידיים, היצירה והשקט שהקרמיקה מעניקה לי עוזרים לי מאוד. זה מאפשר לי להתקדם לאט לאט ולבנות מחדש את השגרה שלי".

לצד תחושת הבית והשייכות, מרמן אינה מתעלמת מהחששות הביטחוניים המלווים את החיים סמוך לגבול. לדבריה, בשבי הופעלה עליה לוחמה פסיכולוגית שנועדה לגרום לה לפחד מלחזור לקיבוץ.
"אני לא יכולה לומר שאני חיה בפחד, אבל אני בהחלט מודעת לסכנות", היא מספרת. "בשבי לא עברתי פגיעה פיזית, אבל הופעלה עליי הרבה מאוד לוחמה פסיכולוגית. שוב ושוב הזהירו אותי שלא אחזור לניר יצחק. הם אמרו לי: 'אנחנו נחזור לשם. לא משנה כמה זמן זה ייקח, אנחנו נחזור לניר יצחק".

לדבריה, המסר הזה חזר על עצמו לאורך תקופת השבי. "שמעתי את הדברים האלה מהם יום אחרי יום. זו הייתה לוחמה פסיכולוגית שנועדה להפחיד אותי ולהחדיר בי את התחושה שלא אוכל לשוב הביתה. לכן, מבחינתי, הבחירה לחזור ולחיות היום בניר יצחק היא גם התשובה שלי אליהם. הם רצו שאפחד לחזור, ואני חזרתי".

מרמן מדגישה כי לצד החלטתה לחזור, האחריות להבטחת ביטחונם של תושבי העוטף מוטלת על המדינה.
"טוב לי להיות בבית. אחרי כל מה שעברתי הייתי זקוקה מאוד לתחושת הבית, למקום המוכר ולחיים שלי כאן. אני חיה בניר יצחק כבר יותר מ־40 שנה. זה המקום שלי, הקהילה שלי והבית שבניתי", היא אומרת.

בהמשך לכך היא מספרת כי "לצד השמחה על החזרה, אני מודעת לכך שנדרש כאן שינוי משמעותי. כל עוד חמאס ממשיך לשלוט ברצועת עזה, אי אפשר להבטיח לתושבי העוטף את השקט ואת תחושת הביטחון שאנחנו זקוקים להם".

על רקע אירועי השבועות האחרונים בגבול הרצועה, מרמן מביעה חשש מפני חזרה הדרגתית למדיניות של הכלה והתרגלות לאיומים. "אני מקווה מאוד שלא ינרמלו את טרור העפיפונים שאנחנו עדים לו בשבועות האחרונים", היא אומרת.

לדבריה, "אסור להתרגל לעפיפוני תבערה, לירי טילים או להתקרבות לגדר כאילו זאת מציאות שתושבי העוטף צריכים ללמוד לחיות איתה. אנחנו כבר יודעים לאן ההכלה וההתרגלות לאיומים האלה עלולות להוביל".

לדבריה, לא ניתן להסתפק בשקט זמני. "המדינה חייבת למצוא פתרון שיבטיח שחמאס לא ימשיך לשלוט ברצועה ולא יוכל לשוב ולאיים על היישובים שלנו. לצד זה, צריך להיות גורם אחר שיוכל לנהל שם את החיים האזרחיים. תושבי העוטף זקוקים למציאות ביטחונית אחרת. לא לעוד סבב, לא לשקט זמני ולא לחזרה לאותה תפיסה שהייתה כאן לפני 7 באוקטובר".

למרות הכול, מבחינתה עזיבת ניר יצחק אינה הפתרון. "אני באמת חושבת שאנחנו לא צריכים לזוז מפה. זה הבית שלנו ואסור שהטרור יקבע איפה נחיה. אנחנו צריכים להמשיך לחיות כאן, אבל המדינה חייבת להבטיח שנוכל לעשות זאת בביטחון".

כזכור, בשבוע האחרון שישה עפיפונים חצו מרצועת עזה ותושבי העוטף זועמים ומפנים ביקורת חריפה כלפי הצבא. הם טוענים כי הזלזול שחשו לפני השבעה באוקטובר ממשיך וכי כוחות הביטחון שמוצבים ביישובים קוצצו, למרות הבטחות שקיבלו מהממשלה.