פעמיים כבר כתבתי כאן ב-ט' באב (לפני 6 שנים ולפני 3 שנים) על הבנאליות בשימוש במטבע הלשון "שנאת חינם". נתליתי בהיסטוריונים בכירים שתיארו את התקופה הזאת לא כתקופה סימטרית של "שני צדדים", אלא של אזרחים שסבלו מטרור, מקנאות ומשחיתות. אבל יש עוד נקודה, אולי אפילו חשובה יותר, שאנחנו מחמיצים מדי שנה, והשנה ובמיוחד היום כדאי להציף אותה.
נכון שבמאה הראשונה לספירה סבלה ארץ ישראל מקיטוב קיצוני שסייע בידי הרומאים להביס את היהודים, אבל כשמדברים על "שנאת חינם", מדברים על מה בדיוק? האם זו ביקורת אמורפית על העם? זה קצת מוזר. לחנך את בני העם זה חשוב, אבל לבקר אותם קצת יותר קשה. העם מורכב מאין סוף חלקים, מגזרים ופרטים. על מי בדיוק הביקורת? הביקורת, מטבע הדברים, צריכה להיות מכוונת כלפי ההנהגה שלו. אם יש שנאת חינם בעם עד כדי איום קיומי, ההנהגה, או שאינה יודעת להתמודד עם השנאה הזאת, או שיותר גרוע, היא אפילו מלבה אותה.
ההנהגה בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה היתה מושחתת מצד אחד, קנאית ויהירה מצד שני. בתחילת המרד הגדול רשמה ההנהגה הישגים צבאיים רבים, מה שגרם לה להיבריס והערכת חסר שהובילו להתרסקות טוטאלית בהמשך - יותר ממיליון הרוגים, שואה רוחנית, גלות ועבדות. 62 שנה לאחר המרד הגדול התרסקנו שוב במרד משיחי מטופש שהוביל בר כוכבא. יותר מחצי מיליון יהודים נהרגו במרד הזה.
אם מביטים על החיים הפוליטיים של נתניהו, אפשר לרגע לחשוב שבעצם התגלגל די "בטעות" לסטטוס המטורלל שלו בימים אלה. כשהגיע לישראל מהאו"ם זכה בתחילה לחיבה רבה משני צדי המפה הפוליטית, גם מהתקשורת "השמאלנית". מה שהפך אותו לדחוי בקרב רבים בציבור הישראלי, הוא שפת ההסתה שפיתח נגד יצחק רבין בתקופת הסכמי אוסלו, והסוף המר ידוע. מחנה המרכז-שמאל סבור עד היום שהיה קשר בין הקמפיין הארסי והבוטה של נתניהו לבין ההסתה שהסתיימה ברצח.
המים הרבים שחלפו מאז בירדן נהפכו במשך השנים לעכורים יותר ויותר, שכן ככל שנתניהו ראה שלא סולחים לו, הוא החליט לפתח שיח שונא יותר ויותר כלפי הציבור שמתנגד לו, ציבור שלתפישתו מחזיק במוקדי הכוח: אקדמיה, תקשורת ומערכת המשפט. כשנכנסו לתמונה ההליכים הפליליים נגדו (שכולם קשורים לאובססיה שלו להשתלטות על התקשורת), הוא איבד את זה סופית. אחרי השבעה באוקטובר, זה כבר החל להיות מפחיד.
נתניהו אף פעם לא היה הרפתקן מלחמות. להפך. על אף הצהרותיו המיליטנטיות נגד הסכמי אוסלו הוא חתם על הסכמי ההמשך (וואי וחברון), חיבק את ערפאת, הצביע בעד ההתנתקות, וששחרר יותר מאלף מאה אסירים פלשתיניים עבור גלעד שליט ב-2011. כל זה השתנה כשנדחק אל הקיר. טבח השבעה באוקטובר תפס אותו בתקופת שיא השנאה היוקדת שלו נגד החלקים בציבור שמפגינים נגדו, ונגד הניסיונות של ממשלתו להפוך את ישראל לאוטוקרטיה. לפתע, הוא נהפך למלחמתי, מיליטנטי. הוא מרח את המלחמה שאותה כינה "מלחמת התקומה" (מתוך ניסיון למתג את הזוועה הזאת כאירוע חיובי), ובפועל, נתן לחטופים להירקב במשך חודשים ארוכים בשבי, עשרות מהם נרצחו שם.
כמה השתנה מהמאה הראשונה ועד המאה ה-21?
אחד מרגעי השיא הרבים שביטאו את הטירלול שאחז בנתניהו היה כשבאחד מנאומיו דיבר על כך שישראל צריכה להיערך להיות מבודדת - "ספרטה על סטרואידים". על הדרישות של ביידן במהלך המלחמה, שהותנו בהמשך הסיוע, השיב כי "אם צריך נילחם לבד, גם בציפורניים". המסר הוא: אנחנו ננצח, אנחנו חזקים, אנחנו לא צריכים אף אחד. ממש כמו מנהיגי המרד הגדול, ובדיוק כמו בר כוכבא.
כמו במאה הראשונה והשניה לספירה, כך גם במאה ה-21, המנהיגות של ישראל מנותקת, חסרת אמפתיה, מסוכנת. לאחר טבח השבעה באוקטובר דחה ראש הממשלה פעם אחר פעם את הדרישות להקמת ועדת חקירה ממלכתית בטענה ש-"זה לא הזמן", כי "עדיין נלחמים". חודשים ארוכים לא נעשה דבר. כשעצימות המלחמה ירדה כעבור שנתיים, החל נתניהו לדבר על זה, אבל התנגד להקמת ועדת חקירה ממלכתית כמשמעה בחוק הקיים, כלומר זו שאמור להקים נשיא בית המשפט העליון.
הוא שלח את הח"כים בקואליציה להכין הצעה ביזיונית של ועדת חקירה פוליטית. פעם אחר פעם הבטיחה הממשלה לבג"ץ כי תביא בקרוב מתווה חדש לוועדת חקירה אחרת, אלא שבינתיים התפזרה הכנסת. לא ממלכתית, לא פוליטית, לא נעליים. מן הסתם היה דחוף יותר להעביר את חקיקת השתקת היועצת, ריסוק מח"ש וריסוק התקשורת. כל אלה חשובים אפילו יותר מהוועדה שתחקור את אירועי טבח השבעה באוקטובר.
אתמול הגיע הרגע שבו הממשלה הייתה צריכה לעדכן את בג"ץ במהלכיה בעניין הוועדה, וכך כתבה בלי בושה: "למרבה הצער, בשל אילוצי לוח הזמנים של הכנסת, לא עלה בידי הכנסת להשלים את הליכי החקיקה של הצעת החוק בקריאה שניה ושלישית בטרם יציאתה לפגרת הבחירות. יחד עם זאת בכוונת המשיבים (רה"מ והממשלה, ב"ק) להחיל על הצעת החוק בכנסת הבאה דין רציפות ולהשלים את הליך החקיקה סמוך לאחר כינון הכנסת ה-26".
תודה באמת. אחר כך הסבירה הממשלה מדוע למרות המריחה השערורייתית הזאת, על בג"ץ אסור להתערב: "אופן חקירת האירועים נשוא העתירות דנן מצוי בלב מחלוקת פוליטית בין המפלגות המתמודדות בבחירות. בנסיבות אלה אין זה ראוי כי בית המשפט הנכבד יידרש להכריע בסוגיה זו או יתערב בה בשלב זה".
לנתניהו, רק דבר אחד חשוב
איך קשורה התשובה הזאת לניתוק של הנהגת ארץ ישראל במאה הראשונה והשניה לספירה? אין כל דרך להסביר את מהלכי נתניהו זולת האפשרות שהוא משוכנע שהוא יהיה כאן ראש ממשלה לנצח. שכרון הכוח שיבש לחלוטין את שיקול דעתו. מצד אחד, הוא לא מאפשר לוועדת חקירה (מסתבר שלא רק ממלכתית, אלא גם פוליטית) לחקור מה קרה כאן לפני ואחרי השבעה באוקטובר, ומצד שני, על פי הפרסומים הוא רומז לראש השב"כ לבדוק האם יש אמת בתיאוריית הקונספירציה בדבר בגידה מבפנים ערב הטבח.
מנהיגים שיכורי כוח לא מחפשים עובדות, אלא בוגדים, לא בוגדים בממלכה, אלא בוגדים בהם, אישית. ומי מתאים לחפש את הבוגדים הללו, אם לא ראש השב"כ שהבהיר בקולו שנבחר לתפקיד אך ורק בשל הנאמנות לשליט.
כמו במאה הראשונה והשניה בארץ ישראל, גם היום במאה ה-21 יש כאן הנהגה מושחתת, משיחית, קנאית, שיכורת כוח, וכן, גם מלבה שנאה. כמו אז, גם היום, "שנאת החינם" בעם היא לא בעיית השורש של ישראל, אלא תוצאה של הנהגה מסואבת ומסוכנת. לכן, המסר החינוכי נגד "שנאת חינם" הוא חשוב, כל עוד הוא לא מטשטש את האמת - עד שההנהגה הישראלית לא תוחלף, החברה לא תתרפא.