כדי להבין את החות'ים צריך לקרוא אותם בשתי שפות בעת ובעונה אחת: בתימנית ובאזורית. מי שקורא רק אחת מהן, מחמיץ את התמונה. הקריאה התימנית מספרת את הסיפור של המשטר. החות'ים שולטים בפועל בחלק הגדול והחשוב ביותר של תימן. הם מנהלים מוסדות שלטון, גובים מיסים, מפעילים מנגנוני ביטחון ומתמודדים עם כלכלה הרוסה, מצוקה הומניטרית, מתחים שבטיים וביקורת פנימית. כאן כרגיל, שרידות היא שם המשחק.
אלא שהקריאה האזורית מספרת סיפור אחר לגמרי. כאן החות'ים אינם עוד שלטון מקומי. הם מבקשים להיות הכוח השולט על באב אל-מנדב, אחד מצווארי הבקבוק האסטרטגיים החשובים בעולם; להיות אלה שמסוגלים להשפיע על חופש השיט בים האדום, על נתיבי האנרגיה ועל שרשראות האספקה העולמיות. במילים אחרות, הם מבקשים להפוך מנכס איראני לנכס גיאופוליטי עצמוני. זו איננה שאיפה שולית. זהו שינוי תפיסתי.
גם כיום הקשר שלהם לטהרן עמוק וברור. אולם החות'ים מבקשים לחרוג ממעמד של שלוחה. הם רוצים שכל דיון על הסדר אזורי יעבור גם דרכם. מבחינתם, כל שיגור לעבר ישראל, כל איום על ספינות בים האדום וכל הצהרה לוחמנית של עבד אל-מלכ אל-חות'י אינם רק פעולות צבאיות; הם הצהרה פוליטית - אי אפשר עוד לעצב את המזרח התיכון בלי להביא אותנו בחשבון.
כאן מתחיל הפרדוקס
ככל שהחות'ים מצליחים יותר בזירה האזורית, כך הם נוטלים סיכון גדול יותר בזירה התימנית. כל עוד הם נלחמו על השליטה בתימן, היה לסעודיה אינטרס למצוא דרך לצמצם את העימות. מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, ביקש להשתחרר מהבוץ התימני כדי להקדיש את משאביו ל"חזון 2030", לפיתוח הכלכלה ולביסוס מעמדה האזורי של סעודיה. מכאן צמחו המגעים עם החות'ים והניסיון להגיע להסדרה.
אלא שהחות'ים קראו את המציאות אחרת. מבחינתם, הנכונות הסעודית להידבר לא הייתה ביטוי לעוצמה, אלא לעייפות. לא רצון לפתוח דף חדש, אלא הוכחה לכך שסעודיה מבקשת להימנע כמעט בכל מחיר מחידוש המלחמה. ההסדרה נתפסה אפוא כהכרה בכוחם ולא כפשרה הדדית.
זו בדיוק הסיבה שהשיח החות'י הפך האחרונים תקיף יותר. אין פירוש הדבר שהחות'ים בהכרח חזקים מאי פעם. ייתכן דווקא ההפך. המזרח התיכון שאחרי העימות הישיר בין ישראל לאיראן שונה מזה שהכירו. איראן נתונה ללחצים, חיזבאללה איבד חלק ניכר מיכולותיו, וסוריה חדלה להיות העורף האסטרטגי שהיה בעבר. במציאות הזאת החות'ים מבינים שהם הופכים לנכס המרכזי של "ציר ההתנגדות", אך גם למטרה המרכזית שלו. דווקא משום כך הם מבקשים להעלות את מחיר הפגיעה בהם באמצעות הרחבת האיומים כלפי ישראל, כלפי נתיבי השיט ואף ברמזים כלפי סעודיה.
זו גם הסיבה שאין למהר לקבל כפשוטם את המסרים היוצאים מצנעא. רטוריקה לוחמנית יכולה להיות ביטוי לביטחון עצמי, אך לעיתים היא גם ניסיון להסתיר תחושת פגיעוּת, להרתיע יריבים ולשמר מעמד אזורי שנמצא במבחן.
בריאד מבינים היטב את השינוי הזה. ההודעות החריגות שיצאו לאחרונה מסעודיה, ובהן אזהרות מפני תגובה קשה לכל איום חות'י על הממלכה, מלמדות שהסבלנות הסעודית איננה בלתי מוגבלת. אם בעבר היה נדמה שסעודיה מוכנה לשלם כמעט כל מחיר כדי להימנע ממלחמה נוספת בתימן, הרי שכיום היא מבינה כי ויתורים בלתי מוגבלים עלולים דווקא לעודד את החות'ים להרחיב את תיאבונם.
המזרח התיכון החדש בנוי על אינטרסים
בנקודה הזאת נפגשים האינטרסים של סעודיה ושל ישראל. אין ביניהן ברית צבאית נגד החות'ים, ואין צורך להפריז בקיומו של תיאום גלוי. אולם שתיהן קוראות את אותה מפה אסטרטגית. מבחינת ישראל, החות'ים מאיימים על אילת, על חופש השיט ועל היכולת להבטיח מעבר בטוח בים האדום. מבחינת סעודיה, הם מאיימים על גבולה הדרומי, על נמלי ינבוע וג'דה, על מתקני האנרגיה ועל חזון 2030. מבחינת מצרים, הם מסכנים את תעלת סואץ. ומבחינת הכלכלה העולמית, הם מאיימים על אחד מנתיבי הסחר החיוניים בעולם.
כאן מתגלה המזרח התיכון החדש. לא עוד מערכת הבנויה על בריתות נוקשות ועל מחנות אידיאולוגיים, אלא על קהילות אינטרסים. ישראל וסעודיה אינן צריכות לחתום על ברית כדי להבין שכל התחזקות חות'ית משנה לרעה את סביבתן האסטרטגית. די בכך שכל אחת מהן תגיע לאותה מסקנה, גם אם מנקודת מוצא שונה.
וזהו הפרדוקס החות'י במלואו. ככל שהחות'ים מבקשים להוכיח שהם כוח אזורי בלתי ניתן לערעור, כך הם יוצרים סביבם מעגל רחב יותר של מדינות שלהן אינטרס משותף לבלום אותם. בניסיונם לכפות סדר אזורי חדש, הם עשויים דווקא להאיץ את התגבשותו של סדר אחר - כזה המבוסס פחות על הצהרות ויותר על אינטרסים משותפים.