בין הורמוז להסכמי אברהם: כך יראה הניצחון של טראמפ

ההסכם עם איראן עדיין איננו הסכם. הוא יותר מזכר הבנות בהתהוות, מתובל בהכחשות, הסתייגויות וטיעונים סותרים. וושינגטון מדברת על התקדמות, טהרן מקפידה לצנן את ההתלהבות. האמריקנים רומזים על מסגרת רחבה, האיראנים מבהירים שלא כל מה שנאמר בשם ההסכם אכן מוסכם מבחינתם. במסך הערפל הזה קל להגיע לחיתוך של רווח והפסד.

אבל ייתכן שהשאלה שנכון להתעסק בה בשלב זה אינה האם ההסכם הוא ניצחון או כישלון, אלא באיזה סוג של ניצחון טראמפ מנסה לבנות סביבו.

טראמפ, כך נראה, הציץ ונפגע. הוא הפנים היטב את מגבלות הזירה. ניתוק מלא של איראן משלוחותיה כמו גם עיקור מוחלט של האיום הגרעיני באמצעות הפצצות בלבד היו מלכתחילה קשים להשגה באבחה אחת, וודאי עתה במשיכת קולמוס.

לכן הוא אינו בהכרח מוותר על מושג הניצחון - הוא משנה אותו. במקום הכרעה צבאית נקייה, הוא מחפש אריזה אזורית רחבה. במקום לומר "פירקתי את איראן", הוא ירצה לומר: "סידרתי מחדש את המזרח התיכון".

כאן נכנסים הורמוז והסכמי אברהם לאותה משוואה. פתיחת מצר הורמוז, רגיעה בשוקי האנרגיה, בלימת הסלמה אזורית והחזרת תחושת יציבות לכלכלה העולמית - כל אלה יכולים לשמש את טראמפ כהוכחה לכך שהפעיל לחץ, ניהל משא ומתן, והביא תוצאה. אבל הוא מבקש להוסיף לכך שכבה נוספת: לא רק איראן נבלמת, אלא מדינות ערביות ומוסלמיות נדרשות להיכנס למסגרת מדינית חדשה עם ישראל. סעודיה, קטאר, פקיסטן ואחרות אינן מוזכרות במקרה. הן אמורות להפוך את ההסכם מאירוע אמריקני-איראני לעסקה אזורית.

במובן הזה, הדרישה להצטרפות להסכמי אברהם אינה רק "פיצוי לישראל". היא גם, ואולי בעיקר, ניסיון לייצר פיצוי פוליטי לטראמפ עצמו. אם מדינות האזור ביקשו ממנו לעצור מלחמה, למנוע פגיעה חמורה בסחר העולמי, לפתוח את הורמוז ולהחזיר את השווקים לנשימה סדירה - הוא דורש מהן לשלם במטבע מדיני. אתם רוצים ליהנות מפירות הרגיעה? תיכנסו לסדר האזורי החדש. אתם רוצים הורמוז פתוח, נפט זורם וכלכלה יציבה? תחתמו על הסכמי אברהם.

אנו פה על סיפו של רגע טראמפי מובהק: לקחת משבר מסוכן, עמום וחלקי, ולנסות להפוך אותו לתמונה גדולה. לא בהכרח פתרון עמוק לכל סעיף, אלא מבנה פוליטי שאפשר להציג כניצחון. דגלי לאומים, חתימות היסטוריות, מנהיגים מחויכים, שווקים רגועים יותר, סעודיה וקטאר נעות לעבר נורמליזציה. כל אלה יחד יכולים לספק סיפור הרבה יותר נוח מאשר דיון טכני בשאלה כמה אורניום נשאר, היכן הוא נשמר, מי מפקח עליו, ומה בדיוק קורה ביום שאחרי.

אבל דווקא כאן מצוי הסיכון. ככל שהאריזה האזורית מרשימה יותר, כך גדל הפיתוי לדלג על הסעיפים הקשים. הסכמי אברהם מורחבים יכולים להיות הישג היסטורי, אבל הם אינם מחליפים טיפול באורניום. הורמוז פתוח הוא אינטרס עולמי, אבל הוא אינו מחליף פיקוח אמיתי. רגיעה במחירי האנרגיה אינה מחליפה ייבוש של חיזבאללה. אם איראן מקבלת חמצן כלכלי ומדיני לפני שוויתרה על נכסי הכוח המרכזיים שלה, ההסכם עלול להפוך ממנגנון בלימה למנגנון התאוששות.

השאלה אינה אם טראמפ רוצה הסכם. ברור שהוא רוצה. השאלה היא איזה הסכם יבצבץ מתמונת הערפל: הסכם שמצמצם את האיום האיראני, או הסכם שמצמצם את המבוכה האמריקנית. יש הבדל גדול בין עסקה שמכריחה את איראן לסגת, לבין עסקה שמאפשרת לכולם לרדת מהעץ בלי לפרק את העץ עצמו. במקרה הראשון, הסכמי אברהם הם מכפיל כוח. במקרה השני, הם עלולים להפוך למסך עשן.

כאן ישראל נכנסת לתמונה, אבל לא כמי שמסוגלת לעצב לבדה את ההסכם. זה יומרני מדי. ישראל אינה מחזיקה בידיה את כל המנופים, ואינה יושבת בראש השולחן. אבל היא כן יכולה, וחייבת, להציב בלמים. עליה לדרוש מוושינגטון לצמצם את מרחבי העמימות: מה קורה לאורניום המועשר, מתי, באיזה מנגנון פיקוח, ומה המחיר של הפרה. עליה להבהיר שהקלות כלכליות אינן יכולות להינתן לפני צעדים ממשיים, וששום תמונת ניצחון אזורית אינה יכולה להסתיר השארת יכולות איראניות מסוכנות במקומן.

הזירה הלבנונית היא המבחן המיידי לכך. אם ההסכם המתגבש מתייחס לחיזבאללה כאל בעיה נפרדת, מקומית, שתטופל בעתיד - ישראל צריכה להתריע שזהו כשל יסודי. איראן אינה רק גרעין - היא גם שלוחות, כסף, טילים ולבנון. כל חמצן כלכלי לטהרן עלול להפוך במהירות לחמצן ארגוני לחיזבאללה. לכן ישראל צריכה לדרוש שההסדרה לא תסתיים בהורמוז ובהסכמי אברהם, אלא תכלול גם בלמים ברורים בלבנון: מניעת שיקום צבאי של חיזבאללה, הרחקת כוח חמוש מהגבול, חיזוק מנגנוני אכיפה, והבהרה אמריקנית שכל ירי לעבר אזרחים ישראלים הוא הפרה של הסדר אזורי - לא תקרית גבול.

ישראל אינה צריכה להתנגד אוטומטית לעסקה אזורית. להפך: אם הורמוז נפתח, הסכמי אברהם מתרחבים, ואיראן נבלמת באמת - זהו הישג. אבל עליה להיזהר מן האפשרות שהעסקה תיראה גדולה דווקא משום שהשאלות הקשות נשארו קטנות ומעומעמות. בין הורמוז להסכמי אברהם, ישראל צריכה להזכיר לוושינגטון שהמזרח התיכון אינו משתנה בטקסים בלבד. הוא משתנה כאשר איראן מאבדת יכולת, חיזבאללה מאבד חסינות, ולבנון מקבלת סיכוי להשתחרר מהלפיתה.