בית האשליות של המערב מול איראן נחשף מחדש, והוא מסוכן במיוחד

שוב מתגלה הפער בין פגיעה לבין הכרעה. ישראל והמערב יודעים להכות, לשבש ולהרשים. הם מתקשים הרבה יותר להפוך הישג מבצעי להסדר שמונע מהיריב לחזור למסלולו הקודם.

זו בדיוק הבעיה מול איראן. האיום האיראני אינו מתמצה במתקן גרעין, בטיל או במפקד שחוסל. הוא נשען על מערכת שלמה: חומר מועשר, ידע, מנגנוני כוח, שלוחים, יכולת הסתרה ורצון פוליטי. לכן השאלה החשובה אינה כמה איראן נפגעה, אלא מה נותר בידיה כדי להשתקם. כל עוד נותרה לה היכולת לשקם את מסלול הגרעין, להפעיל שלוחים ולהמתין להתעייפות הצד שמולה, המערכה לא הסתיימה. היא רק החליפה צורה.

מכאן נולד הכשל החוזר: בלבול בין מכה לבין הכרעה, בין הסכם לבין ניצחון ובין נזק זמני לבין שינוי אסטרטגי. זהו פנקס הטעויות החוזרות של ישראל והמערב מול משטרים רצחניים, אכזריים וסבלניים, כאלה שאינם מודדים את המציאות רק במונחי נזק חומרי ופיזי, אלא בעיקר במונחי שרידות, זמן ויכולת שיקום.

כך נוח לתאר תקיפה מוצלחת. זה נשמע חד, משכנע וסופי. אבל כאן מתחילה הטעות הראשונה: מתקן יכול להיפגע קשות, מערך יכול להשתבש ומפקדים יכולים להיות מחוסלים ועדיין הבעיה לא נפתרה. תוכנית גרעין אינה רק בטון ופלדה. היא גם חומר, ידע, מדענים, שרשראות רכש, יכולת הסתרה ורצון פוליטי. לכן השאלה אינה רק מה נפגע, אלא מה נותר.

תקיפה יכולה לשבש, לעכב, להכאיב וליצור חלון הזדמנויות. אך היא אינה הכרעה אם היריב שומר בידיו את התנאים הדרושים לשיקום. הכרעה אינה נמדדת בעוצמת המכה, אלא בשאלה אם נשללה מהיריב היכולת לחזור למסלול שאותו ביקשת לעצור.

המערב נוטה להניח שמכה צבאית קשה, או אפילו הצגה מרשימה של כוח, תייצר אצל היריב את המסקנה הרצויה: המחיר כבד מדי ולכן עליו לשנות כיוון. מול איראן זו הנחה מסוכנת. משטרים כאלה אינם שואלים רק כמה נפגעו, אלא בעיקר אם שרדו.

גם כאשר טראמפ מתאר ארמדה "יפהפייה" העושה את דרכה לעבר איראן בתקווה שיבינו כי מוטב להם להגיע לעסקה, נחשפת אותה תפיסה: עוד לחץ, עוד איום, עוד מפגן כוח והיריב כביכול יבין. אלא שמול משטרים כמו איראן, עצם ההגעה לשלב המדיני אחרי המכה אינה בהכרח סימן לכך שהמסר הובן. לא פעם היא דווקא מאפשרת למשטר להציג לעצמו ולעמו את עצם הישרדותו כהישג.

אם המשטר שרד, שמר על גרעין יכולתו והצליח להגיע לשולחן בלי לוותר מראש על דרכו, הוא אינו רואה בכך תבוסה. מבחינתו, עצם ההישרדות היא הישג. הוא ספג, התכופף, המתין ונשאר שחקן.

מכאן גם נובעת הסכנה שבמעבר מוקדם מדי מלחץ צבאי למשא ומתן. לא מפני שמשא ומתן הוא פסול, אלא מפני שהוא צריך להישען על מיצוי המנוף שנוצר בשדה הקרב. כאשר היריב מגיע לשולחן כשהוא פגוע אך עדיין מחזיק ביכולת להשתקם, עצם המעבר לשיח מדיני עלול לשדר לו שהמערב מיצה את נכונותו להמשיך בלחץ. במצב כזה, המשא ומתן אינו מתרגם הכרעה. הוא מעניק ליריב אפשרות למסגר את הישרדותו כהישג.

זו אינה רק בעיה של תדמית. זו בעיה של מנוף. אם איראן נכנסת לחדר כשהיא עדיין מחזיקה ביכולת לשקם את האיום, היא אינה נכנסת כמובסת אלא כשחקן ששרד. לכן הסכם שנחתם לפני שהמנוף הצבאי מוצה עלול לא לקבע הכרעה, אלא לקבע את הישרדות היריב.

בדמוקרטיות יש קושי מובנה. מנהיגים אינם פועלים בחלל ריק. הם נדרשים לדבר אל ציבור מודאג, אל תקשורת תובענית, אל פרלמנט, אל בעלי ברית ואל מערכת משפטית ומדינית שמבקשת לדעת מה בדיוק המטרה, מה גבולות הפעולה, מה נתיב היציאה וכמה זמן זה יימשך.

אלה שאלות לגיטימיות. אבל כאן מתחילה המלכודת: הלחץ להסביר, להרגיע ולתחום את המערכה דוחף מנהיגים להשתמש במושגים מוחלטים. "לא ניכנס קרקעית", "לא נרחיב את המלחמה", "אין כוונה להמשך". כל אמירה כזו אולי מרגיעה את הציבור בבית, אך באותה שעה היא מציירת ליריב את גבולות הכוח של הצד שמולו.

ייתכן שאין היגיון בפלישה קרקעית. ייתכן שאין לה יעד סביר או מחיר סביר. אבל גם אם זו ההחלטה הנכונה, אין הכרח להכריז עליה מראש. כאשר מודיעים ליריב מה לא ייעשה, מלמדים אותו כיצד לשרוד את מה שכן ייעשה. איראן אינה צריכה לנחש את סף הסיכון של המערב. היא שומעת אותו במסיבות עיתונאים, בהודעות מדיניות ובהדלפות. היא לומדת מה לספוג, איפה להמתין ומתי הצד השני יתחיל לחפש מסלול יציאה.

עמימות אינה תמיד חולשה. לעיתים היא תנאי ללחץ. מנהיגים צריכים להגדיר לעצמם גבולות, אך לא תמיד נכון למסור אותם לאויב בזמן אמת. מול משטרים כמו איראן, הצהרת מגבלות מראש אינה רק אחריות ציבורית, היא עלולה להפוך למודיעין חינם ליריב.

אחת מאשליות המערב היא שהזמן שאחרי התקיפה מחזק את הלחץ על היריב. בפועל, מול משטרים כמו איראן, הזמן עלול לפעול הפוך. ככל שחולפים הימים, ההלם הראשוני מתפוגג. הזירה הבינלאומית מתחילה ללחוץ להרגעה. הקואליציה מתעייפת. השווקים דורשים יציבות. דעת הקהל מחפשת שקט. והיריב מקבל זמן לארגן מחדש את מערכי ההסתרה, השיקום והמשא ומתן.

איראן אינה חייבת לנצח במהירות. די לה לשרוד. היא יודעת שהמערב מתקשה להחזיק לחץ לאורך זמן, מתקשה לשאת אי ודאות וממהר לחפש נוסחה שתאפשר לו להכריז על הצלחה. לכן מבחינתה, עצם ההישרדות היא הישג. כל יום שעובר בלי הכרעה הופך את המכה הצבאית ממנוף אסטרטגי לאירוע שניתן לעכל, למסגר ולנצל.

הלקח המרכזי פשוט אך קשה ליישום: אין די בכך שהמערב יוכיח שהוא מסוגל להכות את איראן. את זה הוא כבר הוכיח. השאלה היא האם הוא מסוגל לשלול ממנה את האפשרות לחזור לאותו מסלול.

הכרעה אינה עוד תקיפה, עוד הצהרה או עוד הסכם שמבקש לקבע הישג חלקי. הכרעה פירושה פירוק התנאים שמאפשרים לאיראן להשתקם: לא רק פגיעה במתקן, אלא שלילת המערכת שמייצרת את האיום מחדש. לא רק עיכוב זמני, אלא שינוי ממשי של מאזן היכולת, הרצון והזמן.

כל עוד איראן נותרת עם גרעין היכולת, חומר, ידע, משטר, שלוחים וזמן, המערכה לא הסתיימה. היא רק החליפה צורה. וזהו בדיוק בית האשליות שבו המערב נוטה להתגורר: הוא מתבלבל בין מכה לבין הכרעה, בין הסכם לבין ניצחון ובין שקט זמני לבין שינוי אסטרטגי. מול איראן, הבלבול הזה אינו טעות ניסוח. הוא עלול להיות מחיר היסטורי.