זעקת המשפחות: "לא מסוגלים לעשות שום דבר. זרקו עלינו פסיכולוג וזהו, איפה המעטפת?"

דיון טעון במיוחד התקיים הבוקר (ראשון) בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת ולשיוויון מגדרי, ביוזמת חברת הכנסת מירב כהן, שעסק בשיקום משפחות החטופים והחללים ובאתגרים הקשים איתם הן מתמודדות.

הדיון התקיים חודשים ארוכים לאחר ה-7 באוקטובר, ולקראת יום הזיכרון המתקרב. אל הדיון הגיעו אימהות ובני משפחה שאיבדו את יקיריהן, לצד הורים לחטופים, שחלקם הושבו לא בחיים, והציגו תמונת מצב קשה של כאב, התמודדות נפשית ומחסור חמור במעטפת מצד המדינה.

דוריס ליבר, אמו של גיא אילוז, שנחטף ממסיבת הנובה ונרצח בשבי חמאס, שיתפה בסיפור מטלטל על הימים הראשונים לאחר חטיפת בנה. "עשרה ימים לא ידענו כלום. אף אחד לא פנה אלינו. נסענו פעמיים למשטרה לתת עדות ואיבדו אותה", סיפרה. לדבריה, במשך ימים ארוכים נותר בנה מוגדר כנעדר, בעוד היא נאלצת להתמודד לבד לחלוטין. "אני לבד. גיא היה הבן היחיד שלי. אין לי כל תמיכה משפחתית".

ליבר תיארה כיצד יצאה למשלחת בינלאומית בניסיון להפעיל לחץ להחזרתו, ואף התבקשה על ידי גורמים בינלאומיים לשמור על סודיות מוחלטת. "אמרו לי שאם אספר למישהו אאבד את הסיכוי היחיד לראות את הבן שלי שוב". לדבריה, מרגע זה החלה הידרדרות במצבה הנפשי. "שם התחילו הפרעות ה-PTSD שלי. המוח שלי נפגע. היום אני לא מצליחה לקרוא יותר מכמה משפטים".

חגית חן, אמו של איתי חן, לוחם צה"ל שגופתו נחטפה לעזה, תיארה את הקריסה המוחלטת של התא המשפחתי מאז האירועים. "אנחנו לא מסוגלים לעבוד. אני לא מסוגלת לעשות שום דבר חוץ מלשבת ליד הקבר ולעשות דברים לזכרו". לדבריה, המעבר החד ממשפחה של חטוף למשפחה שכולה נעשה ללא כל תהליך או הכנה. "אין כפתור שמעביר אותנו ממצב למצב. אני עדיין במאבק להחזיר אותו. לא הצלחתי להיפרד ממנו", סיפרה בכאב.

חן הוסיפה כי גם לאחר קבלת הבשורה הקשה, התחושה היא של נטישה: "זרקו עלינו פסיכולוג וזהו. איפה המעטפת? למה משפחות של חטופים שחזרו בחיים מקבלות הכרה מלאה, ואנחנו לא? גם לנו מגיע".

רובי חן, אביו של איתי, הצביע על הפגיעה הכלכלית והיעדר המענה מצד המדינה: "אתם קמתם בבוקר והלכתם לעבודה? אנחנו הלכנו לבית העלמין. העוגנים שלנו נעלמו, ואנחנו צריכים להתחיל מחדש". לדבריו, למרות הפגיעה הקשה בעסק המשפחתי, הם אינם זכאים לפיצוי. "אנחנו תושבי נתניה ואין לנו זכאות. אין מענה ואין תשובות. צריך להבין, עברנו משהו אחר. צריך לאפיין את הצרכים ולתת מענה אמיתי".

הדיון חשף לא רק את עומק הכאב האישי, אלא גם פערים מערכתיים משמעותיים: היעדר ליווי מתמשך, מחסור בהכרה רשמית בחלק מהמשפחות, קשיים כלכליים והיעדר התאמה של השירותים למציאות הייחודית של משפחות החטופים והחללים.

אמונה ליבמן, אחותו של אליקים ליבמן שהיה מאבטח במסיבת הנובה, שיתפה בזוועה שמשפחתה נאלצה לעבור: "הוא התקשר אלינו ואמר שיורים עליו וביקש עזרה. אחרי עשרה ימים הודיעו לנו שאליקים נחטף, הראו לנו סרטון שהוא חטוף בעזה אמרו לנו שככל הנראה הוא בחיים. במשך 255 ימים היינו בכל מה שקשור לחטופים, לאורך כל התקופה עברנו הרבה טלטלות. בסוף הסרטון לא היה שלו, עד שהודיעו לנו שהוא נשרף באמבולנס בדרך להציל אחרים ושהוא נקבר בטעות בקבר אחר. אחרי חיפוש בשישה-שבעה קברים, הצליחו למצוא דגימות מהעצמות שלו, כמעט לא היה מה לקבור".

"האובדן מורגש בכל רגע", הסבירה. "ציינו לפני שבוע ביום השואה את יום הקבורה השני שלו. איזה סמלי זה שהוא נקבר ביום השואה, אנחנו מודים על כך שלפחות זכינו לקבור אותו. יש התמודדות קשה כמו שאר משפחות החטופים, זה מסע שלם לעבור בנוסף לאובדן. אנחנו נאחזים בחיים ומשתדלים להמשיך קדימה, אבל זה לא פשוט. אני עובדת סוציאלית וכרגע מובטלת, ארבעה מבני משפחתי מובטלים ולא מצליחים לחזור למעגל העבודה".

חברת הכנסת מירב כהן הדגישה במהלך הדיון כי יש צורך בגיבוש מדיניות סדורה שתיתן מענה כולל למשפחות, ולא רק פתרונות נקודתיים. "מדובר באוכלוסייה שעברה טראומה מתמשכת וייחודית, והמדינה חייבת להתאים את עצמה אליה, לא להפך", אמרה.

ירון כהן, ראש מינהלת החטופים הנעדרים והשבים, הסביר: "החל מאוקטובר 25, ישנה תחושה שהאירוע נגמר. החטופים חזרו והאירוע נגמר, אבל במובנים מסוימים האירוע רק מתחיל. אצל המשפחות של החללים המשבר הוא קשה אף יותר. מדובר על סיטואציה בה אנשים חוו במהלך תקופה ארוכה טרור פסיכולוגי מתמשך. בוצעו תהליכי חקיקה והסדרה עבור החטופים ומשפחות החטופים".

עוד אמר כי "לפני המלחמה בשיחה עם שר האוצר בישיבה עם ביטוח לאומי ומשרד הביטחון, ההבנה שלנו הייתה שנכון לייצר תקופת ביניים שתכליתה לתת סיוע כלכלי נוסף, לא במסגרת חקיקה - כי זה ייקח זמן וזה לא יהיה רוחבי. התהליך הזה הופסק בגלל המלחמה והוא עתיד לחזור. יש לזה מענה לתת את זה בהחלטת ממשלה. עברנו מטיפול רוחבי לטיפול פרטני".