שיחות המו"מ נמשכות בפקיסטן: בעוד נתניהו נאבק על הנרטיב - טראמפ מכתיב את הקצב

שולחן.

בזמן שבאיסלאמאבאד נכנסו השיחות בין ארצות הברית לאיראן לסבב שלישי בתוך שעות, שיחות שנמשכות אל תוך הלילה הפקיסטני ולמעשה ליומם השני, ולפי הדיווחים האיראניים "מתנהלות היטב", הרי שבירושלים נרשמה דריכות אחרת לגמרי. בשעה -20:43 יצאה לכתבים ההודעה כי ראש הממשלה יישא הצהרה ב-21:00, 17 דק' התרעה, מעכשיו לעכשיו, מהלך שנראה כמעט מאולתר, בהתרעה של דקות בודדות.

נתניהו לא הזכיר ישירות את השיחות בפקיסטן, אבל קשה להתעלם מהתזמון. דווקא כשוושינגטון בוחנת הסכם אפשרי עם טהרן, מהלך שעלול לעצב מחדש את כללי המשחק האזוריים ולאו דווקא לטובת ישראל - נתניהו מחדד מסר אחר לגמרי. "המערכה טרם הסתיימה," הוא אומר, ומדגיש כי "יש לנו הישגים היסטוריים". בעולם, המסר הזה לא נקרא כהצהרה כללית, אלא כהבהרה: ישראל לא מחויבת לשום דינמיקה מדינית שמתגבשת בלעדיה.

זה לא מקרי. בציוץ באנגלית שפרסם מוקדם יותר, שנועד כביכול להגיב לטורקיה ולתביעה נגד נתניהו שדורשת אלפי שנות מאסר, בלט דווקא משפט אחר: "ישראל תמשיך להילחם במשטר הטרור של טהרן ושלוחיו". זו אמירה שמחוץ לישראל נקלטת כהתנגשות פוטנציאלית עם קו המו"מ האמריקני, לא כהגנה עצמית אלא ממש כהצהרת כוונות.

במקביל, נתניהו מנסה להשיב לעצמו את השליטה בנרטיב המלחמה. בפורומים סגורים הוא הביע תסכול מכך שהישגי המערכה אינם מדובררים כמו שצריך, ובנאום הזה הוא כמו לקח את זה על עצמו. "אנחנו כתשנו את תוכנית הגרעין, כתשנו את תוכנית הטילים" הוא קובע, וממשיך למנות שורת הישגים דרמטיים, עד לטענה כי "ישראל היום חזקה מאי פעם", "מעצמה אזורית ואף עולמית". זה נחמד מאוד השאלה אם זה נכון ובאיזה מחיר, כשבארה"ב רואים רבים את ישראל כדמון שמבקש לייצר את "האימפריה הגדולה של ישראל".

העניין הוא שהפער בין ההצהרות של נתניהו למציאות המדינית שניתן לאמת כרגע נותר עמוק. גם בזירה הלבנונית, שבה נתניהו מציג פריצת דרך: "לבנון פנתה אלינו להתחיל בשיחות שלום ישירות". התנאים שהוא מציב, ובראשם פירוק חיזבאללה מנשקו, נראים רחוקים ממימוש. במילים אחרות: בדיוק כפי שהסיכוי להסכם מלא עם איראן מוטל בספק - כך גם הסיכוי להסדרה יציבה בלבנון.

ובינתיים, בוושינגטון, מי שנמצא במבחן הוא דווקא סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס. עבורו זו אינה עוד משימה דיפלומטית, אלא רגע מכונן. טראמפ שלח אותו להוביל את המגעים, בין היתר מתוך תפיסה שמעדיפה לצמצם מעורבות צבאית ולהשיג הישגים דרך מו"מ וגם אולי כדי שהילד יראה שאותה תפיסה במציאות, היא אירוע שלא תמיד מתכנס. השאלה הגדולה היא האם עסקה שתשרת את האינטרסים האמריקניים הן ביטחוניים והן כלכליים, תשרת גם את ישראל, או שתשאיר אותה מחוץ למשוואה.

לכך מצטרף שינוי עמוק יותר שאנחנו כותבים עליו רבות: היחס לנתניהו בתוך הימין האמריקני. לא רק בשמאל נשמעת ביקורת, אלא גם בקרב חלקים ניכרים מתומכי טראמפ, הרואים בו דמות מעיקה פוליטית. התבטאויות חריפות של פרשנים ומשפיענים בימין מצביעות על מגמה רחבה יותר, שחיקה בתמיכה האוטומטית בישראל כפי שהייתה בעבר, זה התגבר עם התמשכות המלחמה בעזה ומתעצם אף יותר כעת.

כך נוצר מצב פרדוקסלי: ישראל היא עדיין השותפה הצבאית הקרובה ביותר של ארצות הברית באזור, אך ראש ממשלתה הופך לדמות שנויה במחלוקת דווקא במחנה שתמך בו לאורך שנים.

ובתוך כל זה, נתניהו פועל כמו שחקן שלוקח את הכדור בשניות האחרונות ומנסה לייצר מהלך אישי שיכריע את המשחק. אבל הפעם, המשחק כבר לא מתנהל רק בירושלים או בטהרן, אלא בעיקר באיסלאמאבאד, ושם - לישראל אין מושב רשמי סביב השולחן.