הלחץ האמריקני על נתניהו בשיאו, והפסקת אש בלבנון היא כבר לא שאלה האם - אלא מתי

מאחורי ההודעה הישראלית על פתיחת משא ומתן עם לבנון, מסתתרת מציאות הרבה פחות נוחה לירושלים: לא יוזמה מדינית עצמאית, לא רק היענות לבקשות "חוזרות ונשנות" מצד לבנון, כמאמר נתניהו אלא לחץ אמריקני כבד, ישיר, וככל הנראה גם אפקטיבי.

כאמור, המשא ומתן, שתוכנן בכלל להתחיל רק בתחילת השבוע הבא במשרדי מחלקת המדינה ב"פוגי בוטום" בוושינגטון (השכונה בה מצוי משרד החוץ האמריקני), הוקדם, וכבר הערב נערכה שיחת טלפון משולשת, בהשתתפות שגריר ארצות הברית בלבנון, מישל עיסא כמתווך, שגרירת לבנון בוושינגטון נאדה מועווד כנציגת ביירות, ושגריר ישראל בארה"ב יחיאל לייטר כנציגו של נתניהו.

לפי הודעת ‏לשכת הנשיאות הלבנונית, בשיחה סוכם כי בפגישה ביום שלישי במחלקת המדינה הם ידונו בהכרזה על הפסקת האש בלבנון ובמועד תחילת המשא ומתן הישיר.

גם אם השיחה הייתה בעיקרה טכנית, ונועדה כדי לקבוע סופית את הפגישה הפיזית הצפויה ביום שלישי הקרוב, הדחיפות הזו אינה מקרית. היא תוצאה ישירה של לחץ מסיבי מצד ממשל טראמפ, לחץ שהופעל על ישראל בכלל ועל ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט.

בסביבת נתניהו מנסים לצייר תמונה רגועה. הם מדברים על שיחה "ידידותית" עם טראמפ ערב ההכרזה. אבל מי שמכיר את שני המנהיגים יודע: ידידות לא סותרת לחץ. להפך. לעיתים היא רק המסגרת שבתוכה מועבר המסר המאוד ברור.

והמסר, כך נראה היה לא רק ברור אלא גם חד: טראמפ לא יוכל להתקדם במשא ומתן מול איראן כל עוד לבנון בוערת. הוא זקוק להודעה על הפסקת אש מחר, ולכל היותר לקראת סבב המשא ומתן בין ישראל ללבנון ביום ג' בוושינגטון. זו נקודת המפתח, והיא גם נקודת החולשה של נתניהו.

במשך שנים, נתניהו תקף את קודמיו, מפרס דרך אולמרט ולבני, ושלא לדבר על נסיגת ברק מלבנון, על כך שלא הצליחו להביא ביטחון אמיתי בלבנון וכי הסדרה הביאה רק להתעצמות חיזבאללה. מה שאכן קרה. כעת, כשהוא עצמו בעיצומו של מבצע רחב היקף, התמונה דומה: תקיפות, חיסולים, הרס אבל האיום, גם אחרי נסראללה, לא נעלם.

בתחילת הדרך, טראמפ עוד הסכים להצעה הפקיסטנית להפסקת אש רחבה יותר, כזו שתכלול גם את לבנון וחיזבאללה, אלא שנתניהו התעקש וטראמפ ויתר לו. "תרסן", אמרו האמריקנים. אבל אז הגיע השלב הבא, והמציאות השתנתה.

ממדי ההרס וההרג בלבנון, במסגרת מה שכונה "מבצע חושך נצחי", החלו להדהד לא רק בזירה הבינלאומית, אלא גם בתוך ארצות הברית. המבצע, ששמו עצמו טעון במשמעות דתית קשה בנצרות, הפך לסמל בעיני מבקרים רבים.

והביקורת הזו כידוע כבר לא מגיעה רק מהשמאל. דווקא בימין האמריקאי, הבסיס הפוליטי של טראמפ, נשמעות יותר ויותר הסתייגויות בלשון המעטה. זה התחיל בדמויות כמו טאקר קרלסון, קנדיס אוונס ומייגן קלי, אותם כינה טראמפ כ"בעלי מנת משכל נמוכה" בתוך מניפסט קטלני שלם אודותם, והגיע גם לקולות מתונים יותר, כמו המשפיען בני ג'ונסון, שקרא בפומבי למנוע בעתיד מנתניהו כניסה לבית הלבן.

זו כבר לא ביקורת שולית, זו תזוזה, וטראמפ בהחלט רואה את זה. מצד אחד, הוא לא מתכוון לוותר על הקו הקשוח מול איראן. האיומים שלו ברורים, והספקות שלו לגבי כוונות טהראן עמוקים. הוא גם מבין היטב שישראל היא השותפה האמיתית שלו בזירה, בוודאי יותר ממדינות המפרץ, שברובן נשארו על הגדר או הסתפקו בהצהרות וגם אם תקפו פה ושם היה זה בעיקר במאמץ הגנתי ולא התקפי יוזם כמו ישראל.

אבל מצד שני, טראמפ צריך את המשא ומתן הזה, הוא צריך אותו מדינית כדי לייצר הישג, והוא צריך אותו פוליטית לקראת מערכת בחירות לא פשוטה בנובמבר.

בדיוק בגלל זה נשלח ג'יי די ואנס להוביל את השיחות באסלאמבאד. ואנס, שמזוהה עם קו פחות התערבותי במלחמות שאינן בקרבת ארה"ב, מביא איתו מסר כפול: מוכנות להסכם לצד איום ברור. לאף אחד אין אשליות גדולות לגבי תוצאות השיחות, אבל עצם קיומן הוא קריטי, אפילו סמליה הפקיסטנים כבר הכינו לוגו..

לכן, מאחורי הקלעים, הולכת ומתעצבת האפשרות של "מחווה ישראלית": הפסקת אש, אולי כבר בשבת בבוקר, אולי מעט לאחר מכן. היו דיבורים גם על יום שלישי, מועד השיחות במחלקת המדינה, אך נראה שהמגמה היא לבקש מישראל להקדים ככל האפשר, כדי לאפשר את פתיחת המו"מ מול איראן בלי רעשי רקע.

ובמובן הרחב יותר, זה אולי הסיפור הגדול באמת: לא רק שישראל לא הצליחה להסיר לחלוטין את האיום האיראני או את חיזבאללה אלא שגם מעמדה הפוליטי בארצות הברית משתנה. עד לא מזמן, ישראל הייתה קונצנזוס כמעט מוחלט בימין האמריקאי. היום, היא הופכת לנושא למחלוקת עמוקה.
כן, נתניהו אולי עדיין רצוי בבית הלבן, לפחות ע"י טראמפ אבל מחוץ לו התמונה מורכבת הרבה יותר, ומי שיגיע אחריו הוא כבר יתמודד עם מציאות אחרת לגמרי.