המלחמה מול איראן מציבה אתגר מורכב לחטופים ששוחררו מעזה. בדומה לנפגעי טראומה אחרים, הלחץ הנלווה לאזעקות, פיצוצים וריצה למרחב מוגן מציפה בהם זיכרונות מרגעים קשים. ההתמודדות של כל אחד שונה, אך בכולם היא מעוררת מצוקה רבה.
"אנחנו נישאר עם השבי כל החיים. עבר הרגע מטוס קרב מעליי וזה מקפיץ רגש", משתף לואיס הר, שחולץ מעזה במבצע צבאי לאחר 129 ימי שבי. "אני מודע למציאות ואומר לעצמי זה לא נגדנו, אלה מטוסים שלנו. לא כולם יכולים. כל רעש מקפיץ אותנו. רק כשהמודעות גוברת על הרגש, האינסטינקט, אנחנו יכולים לעבור הלאה, להגיד עברנו את זה, אנחנו בארץ שלנו".
לדבריו, "זה ישר מעלה לנו שאנחנו שם, בשבי. הרגשה של חוסר ביטחון, שתלויים באחרים. שאי-אפשר להחליט שום דבר. זה מורכב. כולנו נושאים את זה בפנים וזה יתעורר גם עוד כמה שנים. זאת פוסט טראומה. השאלה איך מתגברים וממשיכים. אני מנסה כל הזמן להמשיך הלאה".
ממשיכים לעדכן אתכם גם בטלגרם, הצטרפו עכשיו.
"המזל שלי הוא שחזרתי לנגב, לאורים, ופה אין הרבה פיצוצים ואזעקות", הוא אומר. "אני מארח את הבת שלי שגרה במרכז עם בעלה ושלושה ילדים, ובת נוספת שגרה בקיבוץ. הבית מלא, פול טיים. כל פעם שיש התרעה, אני עוטף את הנכדים, מנסה לתת להם ביטחון, להסביר להם כמה טוב שיש אזעקה כי זה מציל אותנו. אני מתגבר על מה שאני חש בפנים, הפחדים שלי, בלתת ביטחון לילדים עצמם".
חמישה מבני משפחתו של הר נחטפו ב-7 באוקטובר. "כל אחד מאיתנו חווה את זה אחרת. אותנו לקחו ב-7 באוקטובר לרפיח, עברנו דרך המנהרות, פחדנו מכל פיצוץ. ידענו שהבניין שלנו יכול להתפוצץ, בכל מטוס שעבר", הוא משחזר. "הרבה מציעים עזרה, אבל כרגע אני מתמודד לבד. אנחנו לא מתעכבים בלחשוב. לפעמים אתה מסתכל על חטוף ורואה שאומנם הוא שם פיזית - אבל בראש עובר התקף חרדה. לא כולם יודעים לאבחן את זה".
מירה, אמה של שורדת השבי עמית סוסנה, סיפרה כי "אחרי 20 שנה של קאסמים ורקטות, אנחנו רגילים. אצל עמית זה משתנה בין חרדות לאדישות. יש רגעים שהיא לא קמה מהמיטה ויש רגעים שנתקפת חרדה ורצה לממ"ד. אחרי מה שעברה בעזה וכל ההפצצות שהיו שם מסביב חודשיים. היא גרה בגוש דן, זה נופל בסביבה שלה והיא יותר חוששת".
"התגובה תלויה באיך היא עוברת את הלילה והיום", היא ממשיכה. "כל מי שחזר מהשבי לא לחלוטין מאוזן, יש המון עליות וירידות. פעם צוחקת ופעם בוכה, פעם אמיצה ופעם מבוהלת. זה משתנה. מתמודדים בהרבה שיחות. אנחנו מדברות המון, אני מחבקת אותה, מכינה לה אוכל. היא מטפלת בחתולים שלה שנשארו מאחור ב-7 באוקטובר, לא עוזבת אותם אלא אם מישהו בא ויושב איתם בבית, חרדה למצב שלהם. בת אחרת שלי גרה בחו"ל ורוצה שניסע ליוון. אין מצב".
כשפרצה המלחמה הנוכחית הייתה בנסיעה לחו"ל עם משפחות חטופים אחרות. "היינו צריכים לחזור בראשון. נתקענו שם עד יום חמישי כשהתחילו החילוצים. מטורף להיות שם בזמן שהילדות שלי חשופות, שהמדינה שלי עוברת כזה אירוע קשה. זה היה לי מאוד רע", היא אומרת.
"אנשים לא יודעים שום דבר. אני קוראת תגובות, היחס מאוד מעצבן אותי. למשל כששורדת שבי נסעה לחו"ל במשלחת, היא פרסמה את זה וכל הרשת ירדה עליה, שזה מה שהם עושים עם התרומות שמקבלים", היא מוסיפה. "המעטפת לחטופים שהשתחררו ולמשפחות היא בעיקר מארגונים פרטיים, מפגשים וטיפולים נפשיים. אנחנו אלה שדואגים לזה".
חלק מהחטופים המשוחררים בוחרים להתייחס למצב בהומור. אלקנה בוחבוט ואוהד בן עמי נפגשו במקלט - ושיתפו זאת בסטורי שהעלו לאינסטגרם. "יא אללה שלנו, השם ירחם. מזכיר לנו נשכחות", אמר אלקנה בוחבוט בסרטון וצחק. "מה אוהדי, איך המרגש?", שאל את חברו, שהתבדח: "הוא מצקצק, לך תביא אוכל". בוחבוט השיב: "תגיד לו שיביא את הפול, ישים קצת זעתר". בן עמי המשיך: "נבקש תה אחי, נבקש הפעם?". ובוחבוט סיכם: "לא, תדחה למחר. מחר שישי, עדיף".