כבר קשה לעקוב אחרי רצף החרטוטים והעיוותים שיוצאים מפיותיהם וממקלדותיהם של דעתנים בכלי התקשורת וברשתות החברתיות באשר לתהליך בחינת הבקשה המכונה בטעות "בקשת חנינה" של נתניהו.
כזכור, בסוף נובמבר אשתקד פנה ראש הממשלה בבקשה חסרת תקדים לנשיא המדינה (שלא הוזכרה בה המילה "חנינה"), בצירוף מכתב מעורכי דינו שכן כלל את המינוח המדובר; זאת תוך כדי משפט, וללא כל לקיחת אחריות על מעשיו; להיפך, תוך הצגתו כקורבן שנרדף על ידי כוחות רשע - הפרקליטות והמשטרה.
על פי הנוהל במשרד המשפטים, מרגע שמוגשת בקשת חנינה הפרקליטות צריכה להגיש עמדתה למחלקת החנינות תוך 30 יום, ואם היא לא עושה כן מחלקת החנינות חופשית להתקדם בתהליך ללא חוות הדעת של הפרקליטות. מחלקת החנינות מעבירה עמדתה לשר המשפטים, הוא מעביר עמדתו לנשיא, והנשיא הוא זה שמכריע. אלא שבמקרה נתניהו הפרקליטות לא העבירה חוות דעתה בזמן, ולא במקרה. היועצת המשפטית סברה שאין מקום להגיש עמדת פרקליטות קלאסית, אלא עמדה משפטית עקרונית לפיה בקשתו של נתניהו אינה בקשת חנינה, לא כוללת את המרכיבים הבסיסיים בבקשת חנינה, ומשום שאינה כזאת, אסור בכלל לקדם אותה.
נזכיר את שכתבנו כאן בעבר - חוק יסוד: נשיא המדינה קובע כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". פסיקת קו 300 הרחיבה את המונח "עבריינים" לכאלה שלקחו אחריות על מעשיהם בדרכים שונות (הודאה באשמה או התפטרות). במקרה שלנו, כאמור, ההפך הוא הנכון, ובמקרה שלנו לראשונה המבקש הוא נאשם במשפט פלילי שטרם הסתיים.
ראשת מחלקת החנינות, לימור גולדנברג-חדד, פנתה כמה פעמים לפרקליטות וביקשה את עמדתה לגבי בקשת החנינה, אך כאמור היועצת סברה שאין מקום להתקדם בתהליך כל עוד לא תועבר עמדתה העקרונית. יתרה מזאת, השר יריב לוין ביקש מהיועצת להשיב אם הוא מנוע לעסוק בתהליך בשל קרבתו לראש הממשלה, ובשל העובדה שהוא בעצמו היה עד בתיק 2000. גם במקרה זה היועצת הורתה למשנה שלה, גיל לימון, שלא להעביר את חוות הדעת בעניין כל עוד היא לא תשלים את חוות הדעת העקרונית לפיה כלל אין מקום להתייחס לבקשה של נתניהו כבקשת חנינה.
לטעמי היועצת שגתה בהתנהלותה. אם רצתה להשפיע על התהליך מתחילתו, היא היתה צריכה לפעול מהר בהרבה. לא היתה שום בעיה להכין חוות דעת בעניין תוך חודש, ואז אולי להשפיע בזמן אמת על תהליך העבודה במחלקת החנינות. ראשת מחלקת החנינות חשה בצדק שהתהליך מתעכב ללא הצדקה.
במקביל, גם לוין לא קיבל חוות דעת, והחל לחטוף מתקפות מהשופר הראשי בערוץ 14, יעקב ברדוגו, שמתחרה בו על ליבו של נתניהו. ברדוגו טען שלוין הוא זה שמעכב את תהליך החנינה. כמובן שמדובר בשקר בוטה. המתקפה הזאת הביאה את לוין להודיע בימים האחרונים כי לא ימתין לחוות הדעת של היועצת, שהוא בעצמו החליט למנוע מעצמו לטפל בבקשת החנינה, ושיעביר אותה לטיפולו המסור של השר עמיחי אליהו. לאחר שהניסיון האחרון והמיותר של היועצת לשכנע את גולנדנברג-חדד להמתין כמה ימים עם חוות הדעת לא צלח, אתמול האחרונה העבירה אותה לשר אליהו, כשהיא מדגישה שתבצע התאמות בחוות הדעת לאחר שהיועצת תעביר את עמדתה.
מי שקרא את הודעתו של השר אליהו היה יכול בטעות להתבלבל. "מעיון ראשוני בחומרים עולה תמונה ברורה", כתב אליהו. "בניגוד מוחלט לתדרוכי היועמ"שית, לפיהם כביכול 'אין מדובר כלל בבקשת חנינה', חוו"ד גורמי המקצוע קובעת מפורשות כי מונחת לפנינו בקשת חנינה כדת וכדין הדורשת את המשך טיפולי מול נשיא המדינה". מה שלמרבה הגיחוך אליהו שכח לספר בהודעתו הוא הדבר החשוב ביותר - השורה התחתונה בעמדת מחלקת החנינות: לאו מוחלט ל"בקשת החנינה" של נתניהו!
יתרה מזאת, הניסוח של השורה התחתונה בחוות הדעת של מחלקת החנינות הוא זה: "לא נוכל לקבוע כי סמכות החנינה הקבועה בחוק יסוד: נשיא המדינה - חלה במקרה דנן". יש יותר ברור מזה? אתמול שמעתי מעין פרשנות מקושקשת לפה חוות הדעת הזאת "לא טרקה את הדלת". ובכן, תפקיד מחלקת החנינות הוא לא "לטרוק" שום דלת. היא לא מוסמכת לטרוק דלתות. היא כותבת חוות דעת לנשיא המדינה, והוא מחליט. במקרה דנן, היועצת סברה כי חוות הדעת צריכה להיות מלווה בעמדה עקרונית שלה, של היועצת, לפיה כלל לא מדובר בחנינה. התפישה של גולדנברג-חדד היתה שכך או אחרת היא צריכה להגיב לגוף העניין, כי זה מה שהיא יודעת וצריכה לעשות. אפשר בהחלט להבין את העמדה שלה, אבל כאמור היא לא היתה יכולה להיות יותר נחרצת בתשובתה לשאלה החשובה באמת: חנינה כן או לא?
"היעדרה של הודאה מטעם מר נתניהו", כתבה. "אינה עניין של מה בכך. ניסיונה המצטבר של מחלקת החנינות בטיפול בבקשות חנינה שהגיעו לפתחה לאורך עשרות שנות פעילותה, מלמד כי הודאה וחנינה כרוכות זו בזו...לנוכח מעמדו הרם של מר נתניהו, פגיעה כה משמעותית בעקרונות השוויון והפרדת הרשויות, היעדר הכרעה ברורה בשאלת האשם מצד אחד ובטענות המועלות בבקשה על אודות התנהלות חריגה ופסולה של גורמי החקירה והתביעה מן העבר השני, עלולה לגרום לפגיעה קשה באמון הציבור, במוסד החנינה והנשיאות כאחד, ואף להעמיק את הקרעים והקיטוב בין חלקי החברה השונים במדינה".
עכשיו מתקיים מעין מירוץ בין השר אליהו ליועמ"שית. אליהו אמור לגבש חוות דעת משלו, והוא רוצה להעביר אותה לנשיא עוד לפני שהיועמ"שית תסיים את הכנת חוות דעתה. אם יעשה זאת באופן חפוז ולא רציני, יפגע בהליך כולו, ויקטין את הסיכוי, שגם כך לא גבוה, שבג"ץ לא יתערב ביום מן הימים במתן חנינה לנתניהו.
מה הנשיא רוצה? הוא יודע היטב שאין כל סיכוי שחנינה על פי התנאים שהציג נתניהו בבקשתו תשרוד בבג"ץ, אבל הוא כן רוצה שלא תיחסם בפניו האפשרות להעלות רעיונות יצירתיים בפני נתניהו, שאת חלקם כבר הזכרנו כאן בעבר, כאלה שיביאו לידי ביטוי לקיחת אחריות כלשהי. אלה רעיונות שערורייתים, פסולים מעיקרם, אבל הנשיא, למרבה התדהמה, חושב שהם ריאליים. יתרה מזאת, כל הרעיון שעמד בבסיס בקשת החנינה של נתניהו היה הזמן האינסופי שאותו הוא מבלה בבית המשפט. ובכן, עדותו מתקרבת לסיום. לולא המלחמה היתה פורצת, היה אפשר לסיים את עדותו הנגדית של נתניהו עד סוף החודש.
אלא שבימים הקרובים יקבל שר המשפטים גם את עמדת היועצת המשפטית לממשלה. היא כאמור תקבע שהבקשה של נתניהו אינה בקשת חנינה, ולכן אין כל מקום להמשיך את הטיפול בעניינה. זה שאליהו ישים פס על העמדה הזאת זה ברור, אבל אחרי שהוא יעביר את חוות דעתו לנשיא (בניגוד לעמדת היועמ"שית), מה יעשה האחרון? האם גם הוא, כמנהג שרי ממשלת ישראל, ישים פס על היועצת? נכון שיש לו בבית הנשיא יועצת משפטית משלו, אבל כזכור, היועצת המשפטית לממשלה היא הפרשנית המוסמכת של החוק במדינת ישראל, ונשיא המדינה הוא כזכור האזרח מספר 1 במדינה הזאת.
מה שהנשיא מתכוון לעשות במצב הזה הוא לפנות לראש הממשלה, ולבקש ממנו לבצע התאמות בבקשה לאור חוות הדעת של מחלקת החנינות והעמדה המפורטת שיקבל מהיועצת. אם אכן יעשה זאת זאת ראש הממשלה, כל התהליך יתחיל מחדש. הנשיא יודע היטב שאין הרבה פתרונות יצירתיים. יש פתרון אמיתי אחד שיכול להביא לידי ביטוי את לקיחת האחריות על אישומים של שחיתות, וזה פרישה מהחיים הפוליטיים. לפתרון הזה נתניהו לא יסכים, ולכל פתרון אחר ספק רב אם בג"ץ יסכים. כך יכול להיווצר מצב שבו הרצוג גם לא יצליח להעביר את החנינה לנתניהו, וגם יישאר כל חייו עם אות הקין של מי שניסה להעביר את המהלך המושחת הזה (ולא הצליח).