לרמטכ"ל אייל זמיר נמאס. בשיחות פנימיות אמר לאחרונה כי לא יאפשר לפוליטיקה לחדור לצה"ל - ויעשה זאת במלוא העוצמה. אין לו מה להפסיד. כשמונה לתפקיד במרץ השנה, הבין שלאחר שהרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי, הודח למעשה, תתקשה הממשלה להדיח רמטכ"ל שהיא עצמה מינתה. באותה עת אף אמר נתניהו: "עת הזמיר הגיע".
היחסים בין שר הביטחון, ישראל כ"ץ, לבין הרמטכ"ל זמיר החלו באווירה אידילית למדי. זמיר אף הספיק לכהן כמנכ"ל משרד הביטחון תחת כ"ץ, שהיה זה שדחף למינויו כרמטכ"ל. נתניהו, או ליתר דיוק, משפחת נתניהו, העדיפו את האלוף דוד זיני. השבוע נטען כי נתניהו אף שקל להקפיץ לתפקיד הרמטכ"ל את מזכירו הצבאי, האלוף רומן גופמן, צעד שנחשב לחסר אחריות לחלוטין. באופן שאינו אופייני לו, התעקש כ"ץ על מינויו של זמיר מול משפחת נתניהו - והצליח. כל הסיפור, שנודע בזמן אמת רק למעטים, נחשף כמה חודשים לאחר מכן על ידי יאיר נתניהו בטוויטר, כאשר כתב כי המשפחה לא רצתה את זמיר כרמטכ"ל, "אבל ישראל כ"ץ התעקש עליו".
בחודשים האחרונים ידעו היחסים בין כ"ץ לזמיר עליות וירידות, ובעיקר ירידות. בסביבת הרמטכ"ל טוענים כי את כ"ץ לא מעניינים באמת המינויים; הוא רק מבקש להוכיח לכולם, ובעיקר למתפקדי הליכוד, מי בעל הבית של הצבא. מנגד, בסביבת כ"ץ טוענים כי הוא דווקא מגן על צה"ל בכל כוחו מפני פוליטיקאים אחרים, ובמקום הערכה הוא סופג התקפות.
הפיצוץ אתמול היה חמור במיוחד. הוא החל כאשר כ"ץ הודיע שהחליט להקפיא את כלל המינויים בצה"ל ולבחון מחדש את מסקנות ועדת תורג'מן, שביצעה את "תחקיר התחקירים" של הצבא. הרמטכ"ל שמע על ההחלטה מהתקשורת, בעודו משתתף בתרגיל פתע מטכ"לי ברמת הגולן, והוא התפוצץ מזעם.
מקורביו טענו כי במשך שעות התלבט לגבי תוכן התגובה, ולבסוף החליט לפרסם הודעה חריפה במיוחד. בין היתר כתב כי "ההחלטה להטיל דופי בדו"ח מעוררת תמיהה", והוסיף כי "המהלך אינו ענייני ופוגע בצבא". עוד דחה הרמטכ"ל את הרמיזות של כ"ץ בנוגע לחוסר שוויוניות בטיפול בבכירים ששירתו ב-7 באוקטובר, וציין: "אלה צעדים פיקודיים פנימיים בצה"ל שאינם דורשים אישור. ההחלטות נועדו לחזק את המערכת הצבאית בהמשך להפקת הלקחים, ואינן קשורות לשיקולים אחרים".
השר כ"ץ לא נשאר חייב ופרסם תגובה שבה ציין כי הוא מעריך את הרמטכ"ל, "שיודע היטב שהוא כפוף לראש הממשלה, לשר הביטחון ולממשלת ישראל". כ"ץ חתם את דבריו: "מבקר מערכת הביטחון יגיש את מסקנותיו בתוך 30 יום, ורק לאחר מכן אגבש את החלטותיי בנושא המינויים, כפי שמתחייב מתפקידי ומסמכותי".
מיד לאחר ההתכתשות הזאת פרסמה לשכת ראש הממשלה כי נתניהו זימן להיום את כ"ץ וזמיר לשיחת בירור, בדיוק הפוזיציה שבה הוא אוהב להיות. נתניהו כועס לאחרונה על כ"ץ בעקבות ציוציו, שבהם נטל קרדיט על מבצעים שונים של צה"ל ואף עקץ אותו בפומבי. "רק אני אחראי על הביטחון", הטיח נתניהו בכ"ץ. גם מהרמטכ"ל, שנראה לעצמאי מדי לטעמו, הוא אינו מרוצה, והשופרות כבר קלטו זאת והחלו להעלות את זמיר על המוקד. מבחינת נתניהו, המצב האידיאלי הוא שכ"ץ וזמיר ימשיכו להתעמת, והוא, ה"מבוגר האחראי", יזמן את שניהם "לשיחת בירור".
אך כל התקלות הללו, כיפופי הידיים ותחקירי הצבא, כולם נובעים ממקור אחד: סירובו של נתניהו להקים ועדת חקירה ממלכתית. זהו הגורם המחולל את אי-השקט, המוביל לעימותים סביב תחקירי הצבא על טבח 7 באוקטובר ולמאבק על המסקנות האישיות שפרסם השבוע הרמטכ"ל.
נתניהו: "לראש הממשלה יש אחריות אישית על ביטחון המדינה"
ב"וואלה" פורסם על צירופם של השרים שלמה קרעי ועידית סילמן לוועדת השרים שתגדיר את המנדט שלה ותקבע את גבולות הגזרה לחקירת אירועי 7 באוקטובר, אינה אלא סימפטום לוועדה העלובה, השקרית, ועדת הטיוח שנועדה שלא לחקור לעומק את הכישלון הגדול ביותר מאז הקמת המדינה. עדות נוספת לרצונו של נתניהו להפוך את חקירת האסון לבדיחה. לעשות צחוק מהעבודה.
קרעי וסילמן הם שניים מהשרים השנויים ביותר במחלוקת בממשלה - והתחרות קשה. קרעי הצליח להיבחר לראשונה לכנסת מטעם מחוז הנגב בליכוד בזכות קולות חרדים של רבו דאז, הרב מאיר מזוז ז"ל, ראש ישיבת "כיסא רחמים". מאז הוא עושה הכול כדי לפלג, לשסע, לתקוף וכעת לקדם רפורמה שנועדה להחליש את התקשורת ולהכפיף אותה לפוליטיקאים.
בליכוד טוענים כי מינויו לשר התקשורת, תפקיד שבעיני נתניהו חשוב כמעט כמו תיק הביטחון, נעשה בתמיכתו ובגיבויו של יאיר נתניהו. שם קיוו שיספק את הסחורה: שיסרס את התאגיד, יחליש את הערוצים המסחריים ויממש את "הרפורמה". בינתיים, כלום. ועכשיו, הוא דמות ממלכתית ומאחדת שכמותו, זה שאמור לקבוע את גבולות הגזרה של ועדת החקירה שאמורה להיות החשובה ביותר מאז קום המדינה.
והצירוף של סילמן לוועדה שאמורה לחקור את קודש הקודשים הוא בכלל הפיכתה של הוועדה לבדיחה. סילמן, שבעבר כיהנה כיו"ר הקואליציה בממשלת השינוי, פירגנה ללא הרף למנסור עבאס מרע"ם ורקמה דילים עם ראשי הסיעות הערביות כדי לסייע לממשלה, החליטה יום אחד לערוק בגלל חוק החמץ, לא לפני שבדתה סיפור על תקיפה בתחנת דלק. בתמורה לעריקה ממפלגתו של בנט קיבלה מהליכוד שריון ברשימה ואת תפקיד השרה להגנת הסביבה.
עד רגע זה לא נרשם לזכותה שום הישג מהותי בתחום משרדה; הדבר היחיד שבו בלטה הוא התחנפות בלתי-פוסקת לנתניהו ואנשיו, לעיתים עד כדי מבוכה. את השר יריב לוין שאלה: "הייתי טובה עד הסוף?" ולנתניהו היא מתחנפת מניו יורק ועד בית המשפט המחוזי שבו מתנהל משפטו. בליכוד רואים בסילמן דמות נלעגת, ובמפלגה שגם כך נזהרת מעריקים, ברור מדוע: מי שערק פעם אחת, עלול לערוק שוב באותה הקלות.
אבל זו הציניות של נתניהו: הוא אינו רוצה ועדת חקירה ממלכתית, אינו רוצה לחקור לעומק את הטבח הנורא, משום שהוא יודע את האמת. והאמת היא שבסבירות גבוהה מאוד ועדת חקירה ממלכתית תקבע שהוא אחראי לכישלון הנורא. אז בשביל מה לו להסתכן?
השבוע הוא ודאי חכך את ידיו בהנאה למראה סדרת ההדחות שביצע הרמטכ"ל בקרב אלופים וקצינים בכירים שהיו בתפקיד ב-7 באוקטובר. כל מי שהיה שם באותה שבת נוראית, התפטר, פוטר או הודח. רק נתניהו נשאר. זהו אותו נתניהו שמירר את חייהם של ראשי הממשלה כאשר כיהן כיו"ר האופוזיציה. בשנות ה-90 עמד בראש ההפגנות נגד רבין ופרס ז"ל והאשים אותם, ורק אותם, בכל הפיגועים הקשים אז: באוטובוסים, במסעדות ובבתי קפה. הוא לא האשים את צה"ל, את אמ"ן או את השב"כ; את כל האחריות הטיל לפתחם של ראשי הממשלה.
כך היה גם בשנים 2006-2009, כשהיה יו"ר האופוזיציה: מעל כל במה זעק שאהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז, אחראי לכל כשלי מלחמת לבנון השנייה. ונסו להשוות בין כשלים אלה לבין הכישלון הענק והקריסה המוחלטת ב-7 באוקטובר, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה.
זכור במיוחד נאומו בכנסת אחרי פרסום דו"ח ועדת וינוגרד, שבו חשפה הוועדה את כשלי מלחמת לבנון השנייה. נתניהו עמד על הדוכן, צעק מול פניו של אולמרט והטיח בו את האחריות. אבל כדאי להיזכר במה שאמר נתניהו עצמו בעדותו בפני ועדת וינוגרד: "לראש הממשלה יש אחריות אישית על ביטחון המדינה. אחרת, בשביל מה הוא שם? האחריות של הקברניט היא של ראש הממשלה, לא להיות גורם פסיבי, אלא להיות גורם אקטיבי שמנחה מדיניות".
ונתניהו המשיך בעדותו בפני הוועדה: "תפקידו של שר הביטחון הוא משני. משני הוא גם תפקידה של מערכת הביטחון. האחריות על ביטחון מדינת ישראל היא של הקברניט המופקד, ראש הממשלה. אני לא אומר את זה מנקודת מבט קנטרנית-אופוזיציונית; אני אומר זאת כפי שאני ראיתי את תפקידי כראש ממשלה. ראש הממשלה הוא זה שצריך לעבד את האסטרטגיה הכוללת. זה לא דבר של פקידות או של אחרים. האחריות לביטחון המדינה, לביטחון הלאומי שלנו, היא בידיו של ראש הממשלה. אתה מקבל את הפיקדון - הפיקדון של המדינה. לפני כל דבר אחר: ביטחונה".
הדברים האלה נשמעים היום כמעט כמו מערכון, פליטון של ממש, אבל יש עוד. נתניהו אמר לחברי הוועדה כי החליט שלישראל אסור לאפשר מצב שבו ארגון טרור יורה טילים לעבר ישראל באופן שגרתי. וכך אמר נתניהו, בשנת 2007: "חשבתי שזה מצב בלתי-נסבל שבמדינה כלשהי, ובוודאי במדינה שלנו, יהיה ירי טילים על יישובינו כנורמה שהולכת ומשתרשת. הדבר הזה יילך ויגדל אם לא נשקם את ההרתעה. ההרתעה תלך ותיפרם, ובסופו של דבר יהיה ירי הרבה יותר מסיבי". לך ספר זאת לתושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, שסבלו במשך רוב תקופת שלטונו, שנים לפני הטבח, מירי רקטות בלתי-פוסק לעבר יישוביהם. טפטופי ירי שלא חדלו, עד שהכול התפוצץ עליהם באותה שבת שחורה.
והיו עוד נאומים רבים של נתניהו לאחר מלחמת לבנון השנייה - ובכולם הטיל את מלוא האחריות והאשמה על אולמרט. תמיד במילים קשות, פסקניות ותוקפניות, עלק "לא מעמדה אופוזיציונית". הכול היה כמובן ענייני, כל עוד הוא היה באופוזיציה ותוקף את ראש הממשלה. קראו שוב למעלה את דבריו החד-משמעיים של נתניהו על האחריות המוחלטת של ראש הממשלה לביטחון המדינה - "אחרת בשביל מה הוא שם" - והשוו אותם לכל מה שאמר מאז הטבח הנורא, כשהוא ראש הממשלה. לא אחריות ולא נעליים.
ולא רק שהיה ראש ממשלה בזמן הטבח; הוא היה ראש ממשלה גם שנים רבות לפני כן, אבי-אבות הקונספציה שחמאס הוא נכס, ש"שקט קונים במיליארדים", ושצריך להכיל, להכיל ולהכיל. ואילו אולמרט מונה למ"מ ראש הממשלה בינואר 2006 בעקבות האירוע המוחי של אריאל שרון. במרץ 2006 נערכו הבחירות, וב־4 במאי נבחר לכהן כראש הממשלה. מלחמת לבנון השנייה פרצה ב־12 ביולי. חודשים ספורים בלבד בתפקיד, ונתניהו כבר דרש ממנו לקחת אחריות מלאה.
נתניהו כיהן במצטבר 17 שנים. ולאחר פרסום דו"ח וינוגרד אמר יו"ר האופוזיציה נתניהו לאולמרט בכנסת:
"אם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב ללכת. ראש הממשלה, אתה היית צריך לבדוק את מוכנות הצבא, הפעלת הצבא, הגנת העורף. גלגול כזה של אחריות לא ראיתי מימיי. כשהכישלון כל כך רחב, הצעד המתבקש הוא החלפת ראש הממשלה שכשל".
ועתה, לאחר שכל בעלי התפקידים שהיו בתפקיד ב-7 באוקטובר הלכו הביתה, פוטרו או הודחו, נשאר רק אחד. מטיל אחריות לכל הכיוונים, מאשים, תוקף ועושה כל מאמץ למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
וכעת עצמו את העיניים ונסו לדמיין את הנאום של נתניהו, אילו היה יו"ר האופוזיציה ב-7 באוקטובר. מה הוא היה עושה לראש הממשלה, מה היה מטיח בו; כמה זעם קדוש, כמה זעקות שבר, אילו נאומים מרעידי שמיים וארץ היה נושא, שאלוהים ישמור.