ההחלטות שקיבל הרמטכ"ל אחרי ועדת תורג'מן בנוגע לקצינים שהיו בתפקיד בכיר ב-7.10 מעוררות כצפוי ביקורת משני הצדדים. ישנם כאלה, כולל משפחות שכולות שטוענות שהעונשים הם חסרי משמעות, ומצד שני יש האומרים כי אחרי שרוב קצינים אלה לקחו אחריות ועזבו את צה"ל, אזי לא היה צורך להוסיף להם כתם מיותר.
ההיסטוריה, ולא רק של צה"ל, מביאה התלבטויות דומות של מפקדי צבא קודמים. במובן זה שווה לבחון את התנהגותו של הגנרל גיאורגי ז'וקוב, שהיה בפועל הרמטכ"ל של ברית המועצות מנובמבר 1941 ועד סוף המלחמה. ז'וקוב נחשב לא רק לאחד הגנרלים המזהירים של המאה ה-20, אלא גם לאחד הקשוחים שבהם.
שלוש פעמים התעמת ז'וקוב עם סטאלין תוך התעקשות שלא להעניש וגם לא להדיח קצינים בכירים שכשלו. הראשון היה גנרל איבן קונייב. קונייב היה אחראי בסתיו 1941 להגנת חזית מוסקבה בפני הפולש הנאצי. הוא נכשל במשימתו, הטנקים הגרמנים הגיעו עד 30 ק"מ מהבירה הרוסית ונוצרה סכנה ממשית שהעיר תיפול, ואיתה אולי כל המדינה הרוסית. סטאלין הזעיק את ז'וקוב מזירת לנינגרד כדי להציל את הבירה, ובאותה נשימה רצה להוציא את קונייב להורג. ז'וקוב התעקש שקונייב לא רק לא יומת אלא יישאר בתפקיד סגנו שלו, של ז'וקוב.
וכך הוא טען בפני סטאלין: מדובר בקצין טוב שאמנם נכשל, אבל הוא למד משגיאותיו. אני מעדיף תחתיי בעלי ניסיון שטעו ולמדו מאשר גנרלים חסרי ניסיון. הקצין השני היה קונסטנטין רוקוסובסקי. היות שאביו היה פולני, סטאלין טען שהוא בוגד ושלח אותו לכלא ב-1938. ז'וקוב נלחם למענו ב-1941 בטענה כי ברית המועצות לא יכולה לוותר על קצין כה מוכשר. רוקוסובסקי שוחרר מהכלא אחרי שעונה שם קשות וחזר לתפקיד בכיר.
הקצין השלישי היה היהודי איבן צ'רניחובסקי. הוא היה מפקד דיביזיה בתחילת המלחמה ב-1941 והדיביזיה שלו הושמדה לחלוטין על ידי כוח גרמני בפיקוד אריך פון מיינשטיין. ז'וקוב התעקש למנות אותו שוב למפקד דיביזיה, ומאותו רגע הקידום של צ'רניחובסקי היה מטאורי.
ביוני 1944 פתח הצבא האדום באופנסיבה אדירה שנקראה מבצע "בגרטיון". היה זה המהלך ההתקפי החשוב והמוצלח ביותר בצד הרוסי, מהלך שריסק את קבוצת הארמיות מרכז של הגרמנים. שלושת הקצינים שהוזכרו כקצינים שסרחו שנים קודם - קונייב, צ'רניחובסקי ורוקוסובסקי היו, כל אחד מהם מפקד קבוצת ארמיות מצליחים מאין כמוהם.
לכאורה המסקנה מהתיאור עד כאן היא שלא רק שלא נכון להדיח קצינים שכשלו, אלא שיש לתת להם הזדמנות נוספת. אבל, ישנם שני הבדלים חשובים בין האירועים ההם לפני יותר מ-80 שנה לבין מסקנות הרמטכ"ל ביחס למפקדים שכשלו.
ראשית, ב-1941, ברית המועצות הייתה במלחמה קיומית. הצבא הרוסי נדרש היה לטובי המפקדים במיוחד אחרי שסטאלין דאג כמה שנים קודם לחסל בשיטתיות את רוב האליטה הצבאית. שנית, וזהו דבר חשוב יותר, הכישלונות של קונייב וצ'רנחובסקי לא נבעו מרשלנות, מזלזול, מאימוץ קונספציה שגויה, מביטחון עצמי מופרז ומאי מיצוי האחריות שבתפקידם. הם נכשלו כי מולם היה אויב עדיף וכי הם עצמם חסרו ניסיון צבאי מספיק.
החלטת הרמטכ"ל זמיר היא אפוא מדודה ונכונה. היא מדגישה את חשיבות ערך האחריות. לא מדובר רק על לקיחת אחריות בדיעבד, אלא קודם כל על לקיחת אחריות מראש ובזמן אמת. הצבא מעניק למפקדיו סמכויות רחבות והציפיה היא שמפקדים יממשו אותן עד תום. כך למשל נכון לטעון טענות קשות גם למפקד אוגדת עזה וגם למפקד פיקוד דרום ב-7.10. לשניהם הייתה תמונת מודיעין זהה לזו של הרמטכ"ל, ולשניהם הייתה תמונת מצב כוחותינו טובה יותר מאשר לרמטכ"ל. לשניהם, כמו לכל מפקד יחידה לוחמת בצה"ל יש סמכות מוחלטת לשפר את מצב הכוננות של יחידתם אם הדבר נראה להם נכון. מדוע מפקד האוגדה בכלל התקשר למפקדו, אלוף פיקוד דרום? מדוע מפקד פיקוד דרום התקשר למפקדו, הרמטכ"ל?
הרמטכ"ל נתן הערה פיקודית הן למפקד חיל האוויר והן למפקד חיל הים. הערה פיקודית היא הסנקציה הקלה ביותר. החלטת הרמטכ"ל מאזנת בין ההצלחות המרשימות של שתי זרועות אלה, ובעיקר חיל האוויר מאז 7.10 - אבל מדגישה דבר נוסף. נכון שרמת הכוננות בצבא נקבעת על ידי חטיבת מבצעים. העובדה שחטיבת מבצעים לא העלתה דרמטית את רמת הכוננות בכל הצבא (יבשה, אוויר, ים ומודיעין) בחודשים שלפני 7.10 , וזאת נוכח הערכות של הצבא עצמו כי סכנת המלחמה גדלה ב-2023 היא מחדל קשה.
לכאורה יכולים מפקדי חיל האוויר והים לומר כי רמת הכוננות של הכוחות הכפופים להם באותה שבת נוראה הייתה בהתאם להנחיות המטה הכללי. אבל, ולכך מכוון הרמטכ"ל, אין זה מספיק. מפקדים אלה, כמו רבים אחרים אמורים לקיים הערכת מצב עצמאית ולהגיב בהתאם. איש לא מונע לעולם ממפקד הכפוף לו לשפר את המוכנות והכוננות של הכפוף.
הדוגמא ההיסטורית המוצלחת ביותר בתולדות צה"ל להתנהלות נכונה הייתה של מפקדת חיל הים ב-1973. קצין המודיעין של חיל הים (רמד"ן) רמי לונץ אמר למפקדו, מפקד חיל הים ביני תלם כך: איני יודע מדוע ראש אמ"ן חושב שלא תהיה מלחמה, ואולי לא תהיה מלחמה באוויר וביבשה, אבל חיל הים המצרי בוודאות נערך למלחמה מיידית ורצוי שנגיב בהתאם. ביני תלם קיבל את עצתו, חיל הים, בניגוד לכוחות האוויר והיבשה נפרש למלחמה מלאה טרם ירו הסורים והמצרים כדור אחד. כבר בלילה הראשון למלחמה אז, 6.10.73, הושמדו חלקים גדולים מהצי הסורי והצי המצרי ומבלי שלחיל הים הישראלי היתה אפילו אבדה אחת.