מהמהלכים הקיצוניים והמופרעים שהיו פה: אסור לתת למזימה של לוין לעבור

מאז ה-4 בינואר 2023, עת שר המשפטים יריב לוין הכריז כאן מלחמה על שלטון החוק, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר באותה שנה, כשההנהגה איבדה סופית את שאריות אמון רוב העם הזה, אך עדיין ממשיכה להיאחז בקרנות המזבח, מוד התגובות של רבים מאתנו לכל סוגיה משפטית-חוקתית שעולה על הפרק הוא מוד קרבי: האם הנושא הנדון הוא חלק מהמזימה הזדונית של לוין ורוטמן לחרב את מערכת המשפט?

אם יש חשד כזה, גם אם קל שבקלים, התגובה תהיה בהתאם. כך, למשל, התגובה לשאלת פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בעבר מיטב המוחות, שהיו חוצי מחנות, התווכחו בשאלה הזאת, וברור שהוויכוח היה לשם שמיים. כשהנושא מקודם על ידי רוטמן ולוין, עולה מיד החשד המוצדק שכל מטרת הפיצול היא להביא לביטול משפט נתניהו.

כשעלתה בימים האחרונים השאלה - האם היועצת המשפטית לממשלה צריכה להימנע מעיסוק בחקירת פרשת הפצ"רית, בשל חשש כלשהו שהעניין יגיע לפתחה בצורה כזאת או אחרת? האינסטינקט הלוחמני שלי ושל רבים היה: ברור שלא! ברור שליועצת אסור למצמץ מול עוד ניסיון של הקואליציה לפגוע במוסד היועץ המשפטי לממשלה בפרט ובמערכת המשפט בכלל.

אז לקחתי לי אוויר לנשימה, שוחחתי עם גורמים רבים בתוך המערכת, גורמים שפרשו ממנה, אנשי מחאה וסתם אנשים חכמים, שמעתי דעות שונות, חשבתי על המשמעויות מכאן ומכאן, והגעתי למסקנה שהאינסטינקט הראשוני שלי היה במקרה הזה - נכון!

אבל לפני שאסביר למה לדעתי זה היה נכון, אציג כאן את הדעה ההפוכה, שכאמור ממש לא נשמעת רק במחוזות הביביזם, אלא גם בתוך מוסדות שלטון החוק, ובכלל בקרב החרדים לדמוקרטיה הישראלית.
בקרב המחזיקים בדעה הזאת (בקרב הציבור שהזכרתי), יש שתי תפישות. הראשונה היא שהיועצת אכן מנועה, לא בשל חשד פוטנציאלי כלפיה; להיפך, רובו של הציבור המדובר נותן אמון מוחלט ביושרתה של היועצת, ומשוכנע שידה לא היתה במעל.

מחזיקי הדעה הזאת סבורים שהיא היתה מרומה ומשוטה; כלומר, שהפרקליטה הצבאית הראשית ואנשיה באמת נתנו לה לחשוב שעשו הכל כדי לבדוק את מקור הדלפת הסרטונים, אך ללא הצלחה. אבל דווקא בגלל זה, הם אומרים (ביניהם משנים לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה, פרקליטי מחוזות לשעבר, ועוד בכירים לשעבר במערכת), היועצת צריכה להדיר את עצמה מהחקירה, בשל הסיכוי הסביר לכך שתהיה עדה בפרשה הזאת, דווקא כמעין נפגעת עבירה.

ההודעות לבג"ץ שהוציאה מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה שיקפו מציאות שקרית, וההודעות הללו יצאו בשמה של היועצת המשפטית לממשלה כתוצאה מהטעיה מכיוון הפרקליטות הצבאית. לא מן הנמנע שהיועצת, או מי מטעמה, יצטרכו להעיד בבית המשפט על הדינמיקה שקדמה להליכים מול בג"ץ - שיחות טלפון, פגישות, שיחות באקראי, וכו'.

אגב, אומרים אותם גורמים, לא מן הנמנע שבדרך המשפטית הארוכה של הפרשה הזאת, פתאום יתהפך מי מאנשי הפרקליטות הצבאית ויטען שהכל היה באישור היועמ"שית. גם אם אותו חשוד פוטנציאלי הוא שקרן, יהיה באותו רגע מי שיטען שגם החקירה הזאת היא טיוח אחד גדול.

לפי התפישה השניה, היועצת ממש לא מנועה משפטית מלעסוק בחקירה המדוברת. ועדיין, למראית עין, לשם ניקיון הדעת ובשל הפגיעה העמוקה שיצרה הפרשה הזאת באמון הציבור בשלטון החוק, היה נכון מבחינת היועצת לא לחכות להנחיה המופרכת של לוין (שמיד נגיע אליה), ולא לפסיקת בג"ץ בעניין, אלא פשוט למצוא פתרון יצירתי לליווי הפרשה הזאת; למשל שהיא תלווה על ידי פרקליט בכיר שלא היה קשור בשום צורה לפרשה, או על ידי משפטן אחר משירות המדינה.

היועצת המשפטית של משרד המשפטים, יעל קוטיק, חיברה יחד עם סגניתה חוות דעת שמחברת את שתי הגישות, וקבעה שהיועצת אכן מנועה. מיד אחר כך מיהר להודיע השופט אשר קולה, נציב התלונות נגד השופטים, שלוין מינה אותו ללוות את החקירה, כי לאור חוות הדעת - הוא קיבל עליו את המינוי, ושהוא כבר פנה לכל הגורמים לשתף עמו פעולה.

יום לפני כן קולה הבטיח שיפעל רק "בכפוף לדין". ההודעה הוכיחה ששיקר, שכן כל עוד בג"ץ לא קבע אחרת, את הדין מפרשת היועצת המשפטית לממשלה, והיא קבעה שללוין אסור למנות גורם שילווה את החקירה. ונניח שחשבת, השופט קולה, שהיא גם מנועה מהוראה כזאת, אולי תחכה לפסיקת בג"ץ בעניין? לאור הביקורת בלילה, ולאחר שהבין שלמפכ"ל אין עניין לשתף איתו פעולה כל עוד בג"ץ לא פסק אחרת, שיגר הודעה מתוקנת וקצרה לפיה יפעל רק על פי פסיקת בג"ץ.

אין תקדים בישראל למקרה שבו פוליטיקאי מינה תובע או חוקר לחקירה מסוימת. המהלך הזה הוא מהקיצוניים והמופרעים שהיו פה מאז החלה ההפיכה המשטרית. לוין מסתמך על סעיף 23א לחוק שירות המדינה, שעניינו "הטלת תפקיד על נושא משרה, המנוע מלעסוק בעניין מסוים, על עובד מדינה אחר".

מדוע הפרשנות לחוק מופרכת? משום שליווי חקירה אינו תפקיד אקסלוסיבי-סטטוטורי של היועצת המשפטית לממשלה. זו היתה בחירה שלה ללוות את התיק עקב רגישותו, ואם הוחלט שהיא מנועה, היא פשוט תימנע ממנו, יחד עם המשנה לפרקליט המדינה, אלון אלטמן, שגם עליו כתבה קוטיק שהוא מנוע. כל עוד הם מנועים, אנשים אחרים בתביעה יעשו זאת.

העניין הוא שלוין לא רצה רק למנוע משניהם לעסוק בתיק, אלא למנוע מכל הפרקליטות לעשות זאת, ולמרבה הבושה, קולה שיתף עם זה פעולה. התוצאה: פוליטיקאי מונה לנהל את החקירה הזאת באמצעות שלוח. אם את זה לא ימנע בג"ץ, קשה לי לחשוב מה כן. מעבר לדברים הללו, היועצת גם ציינה אתמול במכתבה ללוין שעל פי החוק אסור לו למנות את נציב הקבילות נגד שופטים לתפקיד הזה, שכן החוק אוסר על הנציב לעבוד בעבודה נוספת.

ובחזרה לשאלה מדוע אני לא לא שותף לתפישה, שבה מחזיקים אנשים טובים וחכמים, לפיה היה מוטב אם היועצת היתה מונעת מעצמה את ליווי הפרשה? זה לא רק העניין של ה"לא למצמץ" מול אלה שבאים לחרב את שלטון החוק, יש כאן עניין עמוק יותר. אנשים שמובילים את מערכות שלטון החוק הם מאוד פגיעים. קל מאד להפוך אותם באופן מניפולטיבי ממאשימים לחשודים, או לפחות למנועים, או בקיצור לאימפוטנטים. הדוגמה הקלאסית מסיפורי פולקלור משפטי היא על אותו אדם שעומד לדין בפני שופט, יורד לחניית בית המשפט, דופק את האוטו של השופט, נכנס אתו לסכסוך באשר לפיצוי על הנזק, ואז הופך את השופט למנוע מעיסוק בעניינו.

אבל יש גם דוגמאות אמיתיות של פרשות פנימיות במערכות אכיפת החוק בישראל. קחו לדוגמה פרשה מתחילת המילניום - פרשת משה מזרחי. ניצב מזרחי ז"ל היה בעיני החוקר האמיץ, הנחוש והישר ביותר שהיה פה. למרות זאת, בשלב כלשהו הסתבך בפרשת שמירת תמלולי האזנות סתר לשר דאז, אביגדור ליברמן.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, סבר שמזרחי חרג מתפקידו, ואילו מזרחי טען, בין השאר, שהכל דווח לו - לרובינשטיין - בזמן אמת. מיותר לציין שאיש מהליכודניקים שרצו בהפלתו של מזרחי לא סבר אז שרובינשטיין מנוע מלעסוק בפרשה, אבל האמת היא שגם במערכת אכיפת החוק לא עלתה טענה רצינית כזאת. פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, כתבה לרובינשטיין שהוא ידע מראש על התמלולים, ולכן התיק נגד מזרחי צריך להיסגר, אבל לא טענה שרובינשטיין, בשל כך, מנוע מלעסוק בתיק. גם רובינשטיין בעצמו לא סבר כך, ואיש לא אתגר באופן אמיתי עת עמדתו.

המחשבה ההגיונית היתה שרובינשטיין, שעומד בראש המערכת, אחראי על תקינותה, ולכן אם התנהל לשיטתו משהו לא תקין בה, או אולי אפילו לא חוקי, עליו לבדוק את הנושא ולא לברוח ממנו, גם אם יש מי שטוען בתוך המערכת שהוא עצמו אחראי למה שקרה. כמובן שהמצב היה שונה אם היה עולה מידע חד, קונקרטי, כנגד רובינשטיין על פעולה לא חוקית לכאורה שעשה. כל עוד לא היתה כזאת, לא היתה סיבה אמיתית לדרוש מרובינשטיין להדיר עצמו.

דוגמה נוספת היא פרשת השב"כ, שלוותה אז על ידי מי שהיתה משנה לפרקליט המדינה, דורית בייניש. במהלך החקירה טענו, בין השאר, הנחקרים מהשב"כ שבין בייניש לבין אחד מחושפי הפרשה, המשנה לראש השב"כ דאז, ראובן חזק, התנהל רומן. האם בעצם הפצת השמועה הזאת היה, לתפישת שוחרי "ניקיון הדעת", להביא לפסילת בייניש מעיסוק בפרשה רק כדי למנוע "לזות שפתיים"?

בימים אלה מתנהלת חקירה על פרשה חמורה שבה חשוד בין היתר קצין להב 433 לשעבר בחשד לקשר עם ארגוני פשיעה. על שמו מוטל צו איסור פרסום. אותו חוקר לשעבר הוא עד בימים אלה במשפט פלילי אחר, מעניין ביותר, שבו הוא מעיד נגד גורמים בכירים בשלטון החוק. אפשר להניח שבקרוב מאוד, כשיסיים את עדותו, יטען שאותם גורמים, שנגדם העיד, מנועים מעתה מלעסוק בעניינו. אולי גם אז, כדי "למנוע לזות שפתיים", נזיז אותם מתפקידם?

בקיצור, זה לא רק האינסטינקט הלוחמני נגד הבאים לכלות את שלטון החוק מאז ינואר 23', זה שהשיטה הזאת, לייצר מניעות פיקטיבית, מסוכנת לא פחות מניגוד העניינים הפוטנציאלי. אז איפה עובר האיזון? מתי הנקודה שבה איש המערכת צריך להודיע על מניעות בעיסוק בפרשה כלשהי? ראשית, כמובן, כשמדובר ביחסי חברות. אז זה קל, כמו במקרה היועץ לשעבר מנדלבליט ופרשת אפי נווה. מנדלבליט היה חבר של נווה ומנע מעצמו בצדק עיסוק בפרשה.

במקרים המורכבים יותר אני מציע את המנגנון הפשוט הבא: כמו שליועץ המשפטי לממשלה עומדת חזקת התקינות, גם לראש אגף החקירות והמודיעין עומדת כזאת. אם, לדוגמה, במהלך החקירה יבוא ליועצת ניצב בועז בלט, ראש אח"מ, ויגיד לה שלפי אחת העדויות ששמע עולה חשד ממשי למעורבותה בפרשה, היא צריכה להדיר עצמה מהפרשה באופן מיידי. מכל מקום, קוטיק חשבה אחרת.

הטענה המשפטית שהיועצת צריכה למנוע מעצמה עיסוק בפרשה, גם אם היא רק תהיה עדה בחקירה, היא טענה קלושה. ראשית, כרגע קשה להעלות על הדעת סיבה מדוע תידרש להעיד - הרי אלטמן הוא זה שניהל את הקשר עם הפרקליטות הצבאית. אך גם אם כן תעיד הטענה הזאת לא מתאימה לחקירת הדלפה או טיוח בתוך המערכת.

המצופה מראשי המערכות הוא לא לברוח כל אימת שקורה אירוע כזה, אלא לבדוק אותו לעומק - איך הדבר הנורא הזה קרה תחת ידיהם, בתוככי המערכת שעליה הם אמונים? אחרת אנחנו מייצרים כאן ראשי מערכת נמנעים, פחדנים, פקידונים עם ראשים קטנים.

פרשת הטיוח בשדה תימן חשפה תרבות של שקר באחת ממערכות אכיפת החוק החשובות במדינה (בכוונה כתבתי פרשת הטיוח, ולא פרשת ההדלפות). חשוב שהפרשה הזאת תיבדק לעומק על ידי גורמים אמינים, גורמי חוק, לא מינויים מטעמם של פוליטיקאים. בהרב מיארה היתה צריכה להיות האישה שתוביל אותה בראש מורם, משזה לא קרה אסור לאפשר למזימה של לוין לקבוע תקדים היסטורי מזעזע, לפיו פוליטיקאי ממנה תובע לחקירה פלילית.