במאי 2020 פורסם פסק הדין המפורסם שזכה לכינוי 0:11, שבו 11 שופטי בג"ץ מול אפס שופטי מיעוט דחו את העתירות נגד הטלת המנדט להקמת הממשלה על נאשם בפלילים. פסק הדין הזה, על אף שאין מוחלט ממנו בהתחשב בפערי הרוב מול המיעוט, היה שגוי מבחינה היסטורית, והביא בפועל לתוצאה נוראית שאת השלכותיה אנחנו חווים כבר יותר מחמש שנים.
מעבר לעובדה הפשוטה שהפסיקה פגעה אנושות בערך השוויון בפני החוק (נתניהו מנהל את משפטו, לא השופטים, הוא מפסיק אותו כשהוא רוצה, הוא קובע את ההפסקות, הוא נואם נאומים שאף שופט בעולם לא היה נותן לנאשם לנאום באולם); מעבר לכל אלה, יש יותר מחשש כבד שהחלטות הנוגעות לעתיד הדמוקרטיה הישראלית ולשלטון החוק, מתקבלות או נדחות בשל האינטרסים המשפטיים של נתניהו - הדחת התובעת הכללית, גלי בהרב-מיארה, היא כמובן אחת מהן.
מבחינה זו, גם אם זה לא באמת התיקון לנזק הגדול שהפסיקה ההיא גרמה לישראל, וגם אם זו רק החלטת ביניים ולא פסק דין, היה מנחם לקרוא השבוע את החלטת שופטי בג"ץ שתכונה מעתה החלטת 0:9. תשעה שופטים מול אפס בדעת מיעוט הוציאו צו על תנאי שמעלה את השאלה - מדוע לא תבטל הממשלה את החלטתה להדיח את בהרב-מיארה ותעביר את הצעתה לעשות זאת דרך ועדת האיתור בראשות השופט אשר גרוניס? כך היא מחויבת לעשות על פי החלטה של ממשלת ישראל על דרכי מינוי ופיטורין של יועצים משפטיים לממשלה, שהתקבלה לפני חצי יובל שנים. הסיבה ששר המשפטים החליט לדלג על הוועדה היא שפשוט לא הצליח להקים אותה. בוועדה כזכור נציג הממשלה צריך להיות יועמ"ש לשעבר או שר המשפטים לשעבר, אלא שכל היועצים לשעבר, וכל שרי המשפטים שלוין פנה אליהם (אלה שלא נגועים בניגוד עניינים), לא היו מוכנים לקחת חלק בתועבה הזאת.
צו על תנאי הוא השלב בדיונים בעתירות שבו נטל ההוכחה מתהפך. השופטים משתכנעים כי יש בסיס מוצק לעתירות ומוציאים מעין כרטיס צהוב למשיבים לפיהם עכשיו הם צריכים לשכנע מדוע יש לדחות את העתירות. הצו על תנאי הזה ניתן באופן חריג ללא דיון כלשהו, פשוט משום ששר המשפטים החליט להחרים את הדיון. לוין נימק את החלטתו להחרים את הדיון בכך שהיועצת משתמשת במשאבי המדינה כדי להגן על עצמה מפני הדחה, ושהוא, השר, לא מוכן לקחת חלק ב"משחק" הזה לדבריו. זה כמובן נימוק שקרי ומגוחך. האמת היא שהשר פשוט יודע שאין לו סיכוי בקרב הזה. הוא יודע שהוא עד כדי כך לוזר שלא הצליח להקים את הוועדה המדוברת, ושאם היה עולה בידו להקים את הוועדה, והיה רואה שיש לו בה רוב, הוא היה דוהר לבג"ץ (שאמנם לא מחויב להמלצות הוועדה, אבל בוודאי היה מתייחס בכובד ראש לעמדתה בעניין ההדחה).
מה שמעניין לראות הוא מי חתום על החלטת 0:9. בניגוד לבכי, הנהי, והתעמולה השקרית של מכונת הרעל, בבג"ץ כבר מזמן יש רוב שמרני, ובהרכב הזה יש רוב שמרני במיוחד - שישה מול שלושה. במחנה השמרני: סולברג, מינץ, שטיין, כנפי-שטייניץ, וילנר וכשר; אל מול עמית, גרוסקופף וכבוב במחנה הליברלי. האמת היא שלשופטים השמרנים לא היתה שום בעיה להצטרף לצו על תנאי בענייין הזה, משום שבמקרה זה לא רק שלא מדובר בהחלטה אקטיביסטית אלא להיפך, זו החלטה שאין שמרנית ממנה. שמרנים נוהגים להיצמד לטקסט הכתוב; פה אין ברור ממנו - החלטת ממשלה שקובעת מפורשות כיצד מתבצע הליך הדחה.
"לא הוצגו לפנינו בשלב זה טועמים המצדיקים סטייה מההחלטה", כתבו השופטים. "במצב הדברים שנוצר ומתוך תקווה לייתר את הדיון בהתנגדות לצו על תנאי, ראינו לנכון לתת משנה תוקף להמלצתו של המשנה לנשיא, השופט סולברג... לממשלת ישראל לחזור למתווה סיום כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה, אשר הומלץ על ידי ועדת שמגר, ואומץ כאמור בהחלטה 2274 (החלטת ממשלה שניתנה בשנת 2000 ב"ק)".
השורה התחתונה של כל זה היא פשוטה - היועצת לא תודח מתפקידה. לוין יכול להמשיך לקפוץ, לצווח ולקרוא לה "היועצת המודחת", או "עו"ד בהרב מיארה", אבל היא כאן כדי להישאר על אפו ועל חמתו.
הנחישות משתלמת. הניסיונות של חלק מהשרים להתייחס לבהרב-מיארה כיועצת שכבר הודחה נראים פתטיים. אנשי משרדו של קרעי כבר הודיעו כי יישמעו לה ולא לו, וכך גם, נכון לעכשיו, צפויה לעשות צמרת המשטרה; זאת לאחר שהשר איתמר בן גביר הצהיר על מתווה אכיפה נגד הפגנות בניגוד להסכם שעליו חתם מול בג"ץ.
המפכ"ל כבר אמר בשיחות סגורות לניצבים במשטרה שעליהם להישמע ליועצת, שהיא הפרשנית המוסמכת של החוק, ולא לבן גביר. לא די בכך. לאור הצהרותיו הפומביות של בן גביר, הגיעה העת שגם המפכ"ל יצהיר בקול את מה שהוא אומר לניצבים בשקט. זו שעת המבחן שלו (אחרי שבתחילת כהונתו נכשל בכמה מבחנים).
בג"ץ 0:9 הוא אולי לא התיקון לבג"ץ 0:11 אבל הוא כן תזכורת לכך שלא הכל אבוד פה; שיש על מה להילחם, ושיש אור בקצה המנהרה החשוכה שאליה זרקה אותנו הממשלה הרעה והמסוכנת הזאת.