עדיף לומר את זה בבהירות, בפשטות, בלי יותר מדי מלים מכובסות: משפט נתניהו הוא פארסה. הוא לא משפט שמקיים את עקרון השוויון בפני החוק, הוא קרקס, הוא בימת נאומים במקום בימה לבירור האמת, הוא מפגן מביך של שופטים שמנהלים את המשפט הזה ביד רפה, בגמגום, בחוסר ביטחון, בהפכפכות. וקשה להחליט מאיפה להתחיל לספק לכם דוגמאות.
לפני הדוגמאות, אדגיש כבר בהתחלה שאין במאמר הזה כל טענה להטיה אישית של השופטים להגנה, חלילה לא לטוהר מידותיהם. לפחות שניים מהשופטים אני מכיר היטב (לא באופן אישי, פשוט סיקרתי כמה מפסיקותיהם), ומדובר בשופטים ישרים, הגונים, שפוסקים לפי הראיות שבפניהם. אלא שלפעמים הפרוצדורה משפיעה על המהות, והאופן שבו מנוהל משפט נתניהו הוא שערורייתי. בעיקר, השופטים לא מצאו עדיין את הדרך להתמודד עם העובדה שהנאשם שעומד לדין בפניהם הוא ראש הממשלה.
שלושת שופטי הרכב משפט נתניהו הם שופטים מהסוג הירושלמי הקלאסי, השמרני בדרך ניהול המשפט. כאלה שממעטים להתערב בדיון, ממעטים לשאול שאלות, וממעטים להתערב בדרך שבה הצדדים מבקשים לנהל את האסטרטגיה המשפטית שלהם. השופטת רבקה פרידמן-פלדמן והשופט שחם כמעט לא משמיעים קול בענייני תוכן ועדות; השופט ברעם משמיע מעט יותר. בדרך כלל התכונה הזאת אצל שופטים באה בעסקת חבילה עם תפישת עולם מאוד קפדנית על סדרי הדין - מה בדיוק מותר לשאול בחקירה ראשית, מה מותר בחקירה הנגדית, איסור קטיעת עד במהלך עדותו, וכו'. השופטים מהסוג השני, אלה שפעילים בדיונים, שואלים שואלות, מציקים לעדים, לרוב מקפידים פחות על פורמליסטיקה משום שהם רוצים לקדם את הדיון לעבר תכליתו - חקר האמת (גם במחיר סטיה מכללי המשפט המקובל).
הבעיה במשפט נתניהו היא שהרכב השופטים שלו מערבב בין שני הז'אנרים במובן הרע של המילה. השופטים אכן ממעטים לדבר בדיון, אך מאפשרים באופן תדיר הפרה של סדרי הדין. כזכור, המשפט הפלילי של נתניהו בעודו מכהן כראש ממשלה התאפשר בשל פסק הדין המפורסם של בג"ץ, המכונה "פסק דין 11:0", שקבע כי ראש ממשלה יכול להיות נאשם בפלילים. הקרקס שמתרחש פעמיים בשבוע בקומה מינוס 2 בבית המשפט המחוזי בתל אביב מוכיח כמה פסק הדין ההוא היה מצחיק. או עצוב, תחליטו אתם.
אתמול, למשל, ראש הממשלה ביקש, כמו פעמים רבות אחרות, הפסקה ארוכה בדיון. הוא הסביר בנימוס לשופטים שאין מה לעשות וצריך לאזן בין צרכי המשפט לצרכי המדינה. הוא הסביר להם במילותיו שהוא באמת משתדל לעזור להם לקיים את המשפט, אבל מטבע הדברים הוא צריך לטפל בעניינים חשובים אחרים של חיים ומוות. למי שישב באולם זה ממש נשמע כאילו נתניהו אשכרה גם נאשם, וגם מנהל את האולם. השופטים לא בודקים, לא מבררים, לא שואלים יותר מדי שאלות. אחרי הכל, הם חושבים, מדובר באמת בראש ממשלה שנלחם בשבע חזיתות.
לפני יציאתו של נתניהו לביקור המפורסם אצל טראמפ, איחל הרכב השופטים לנתניהו הצלחה בביקור. כשחזר מהביקור הנוסף האחרון, שאלו אותו השופטים אם הוא עייף. מה נסגר? מכל מקום, גם אתמול מיהרו השופטים לאשר לנתניהו את השיחה הארוכה עם וויטקוף. נאמר כבר עכשיו לכל המצקצקים: האם אתמול שיחה ארוכה של נתניהו עם וויטקוף היתה חשובה יותר מעוד כמה שאלות טרחניות על יחסיו של נתניהו עם אלוביץ' ב-2015? ברור שכן, אבל זה בדיוק העניין! נכתוב כאן בפעם האלף, ואם יהיה צורך גם בפעם המיליון - הפתרון למצב החולה הזה הוא לא סגירת תיקי נתניהו, אלא התפטרות נתניהו מתפקיד ראש הממשלה. כל עוד זה לא קורה, אסור לשופטים להיעתר לרוב המכריע של בקשות נתניהו, על אחת כמה וכמה כשהם רואים שהוא מהתל בהם פעם אחר פעם באמצעות עורכי דינו.
אתמול, למשל, בפתח הדיון, אמרו השופטים כי לפתע גילו שח"כ משה סעדה נמצא בישראל, זאת בשעה שההגנה ביקשה לבטל דיון, שבו הוא היה אמור להופיע כעד הגנה, בשל שהותו של סעדה בחו"ל. "אני לא יכול לבלוש, לעקוב, אחרי אנשים", הסביר עו"ד חדד, "זה מה שנאמר לנו". והשופטים פטרו את העניין בזה שבפעם הבאה הם מבקשים שהבקשות יהיו ממוסמכות. אשרי המאמין. גורל ההחלטה הזאת יהיה ככל הנראה כגורל רוב החלטות השופטים הדומות. מתישהו יישכחו ולא ייאכפו. ככה זה במשפט נתניהו.
זה עוד לפני שהזכרנו את המעטפות החומות המפורסמות שמוכנסות תדיר לנתניהו וגוררות בקשות להפסקת הדיון ולעיתים אף לסיומו, ואז מאוחר יותר מתברר כי נתניהו היתל בשופטים. במקרה אחד נסע להצטלם בחרמון; במקרה אחר ביקש לקצר את הדיון בשל עניינים חשובים ואז נראה מככב בעוד הפקה של טופז לוק פרודקשנס; במקרה נוסף יצא להפסקה (יחד עם דוברו עופר גולן), ותוך כדי הפסקה הוציא הודעת הסתה בזויה נגד ראש השב"כ; במקרה אחר ביקש לבטל דיון שלם בשל דיון בכנסת, ואז התברר שהדיון בכלל אמור להתקיים רק בשעה ארבע אחר הצהריים וגם לא בתאריך שנכתב. לפני הנסיעה לארצות הברית תיאר עו"ד חדד בפני בית המשפט פגישות שמאריכות את הנסיעה לארצות הברית מבלי לפרט מהן (משום שטרם נקבעו). כשחזר מהנסיעה האחרונה לארצות הברית, ביקש לבטל חצי יום בשל "עייפות", ואז נתניהו נראה בהמשך היום מסתדר לא רע (אגב, מה עם התנאים שדיברנו עליהם ב"כנף ציון"? האם לא לשם כך שילמנו ממיטב כספנו)?
כידוע, כל עדות מחולקת לשני חלקים עיקריים - חקירה ראשית, וחקירה נגדית. החקירה הראשית מוגבלת בכללים נוקשים וקפדניים מאד. השאלות שנשאלים העדים אמורות להיות שאלות פתוחות, לא מנחות, כאלה שאמורות לאפשר לעד לשפוך את כל מה שידוע לו מזכרונו; זאת כדי שהשופטים יתרשמו מאמינותו. כלומר, שאלות קצרות כמו: "מה אתה זוכר על...?", "מה אתה יכול להגיד לנו על...?" וכו'. שאלות ארוכות שמסתיימות בתשובה: "כן", או "לא" בדרך כלל מאפיינות חקירה נגדית, שבה כמעט הכל מותר: להטיח בפני העד, להניח תזות בפני העד, וכו'.
בזמן שהפרקליטות העלתה את עדיה לחקירה ראשית, כל אימת שהיה פסיק בשאלה שמעט חרג מכללי החקירה הראשית הזדעקו פרקליטי נתניהו. בצדק מבחינתם. כך התובעים נאלצו לשבור את השיניים בניסוחיהם כדי לעמוד בכללים, ורצף העדות נקטע פעם אחר פעם. מי שישב באולם התחרפן, אבל ככה זה עובד. אלא שעכשיו, כשהגענו לשלב ההגנה - לסנגורים מותר הכל. הם מניחים בפני נתניהו תזות, רעיונות, אמירות ציניות כלפי התביעה, והוא מהנהן, זורם איתם, ואז פוצח בנאומים. נתניהו אמנם מדבר הרבה בעדותו, לעיתים אפילו קשה לעצור אותו, אבל בניגוד למה שנדמה לאורח מבחוץ, עדותו ממש לא קולחת. הנאומים הארוכים שהוא נושא באולם היו יכולים להינאם בכל כיכר או מסיבת עיתונאים.
הוא מדבר על העוול שנגרם לו, על התזה המופרכת לדבריו של הפרקליטות, הוא כמובן מטמיע סלוגנים כמו "עוינות חריגה, ולא היענות חריגה", וכו', אבל הוא כמעט ולא עושה מה שעד אמין אמור לעשות: לספר באריכות מה קרה. הוא לא יודע לספר מה בדיוק קרה במשרד התקשורת, אלא רק מסתפק באמירות כלליות על זה שאישר את המלצת הגורמים המקצועיים; הוא לא יודע לתאר שיחות, פגישות, כלום; מה שהוא כן יודע, הוא מסביר שלמד מחומר החקירה שהוצג לו בהכנה לעדות. בחקירה הראשית נתניהו בעיקר מגיב למסמכים ומראי מקום שמראים לו עורכי הדין (מה שבכלל לא מקובל בחקירה ראשית). לכן, הוא כל כך חושש מחקירה נגדית.
כשעו"ד ז'אק חן, פרקליטו של שאול אלוביץ', החל לפני שני ימי דיונים לחקור את נתניהו, הוא הודיע לשופטים ש"כדי לייעל ולקצר את החקירה" יתחיל עם חקירה נגדית, ואז יעבור לראשית. הסיבה שחן רצה לחקור את נתניהו בחקירה נגדית היא כמובן לא בשל עוינות של לקוחו לנאשם, אלא להיפך, קווי ההגנה של נתניהו ואלוביץ' מתואמים לחלוטין. החקירה הנגדית פשוט משחררת את חן מהכללים הקשוחים של החקירה הראשית. כבר אמרנו, נתניהו לא שולט בחומר באמת, וככל שמציגים לו יותר מסמכים, עדויות, גרסאות, כך יותר טוב לו (כמו לכל נאשם). חן הסביר לשופטים שהוא בסך הכל רוצה לקצר הליכים, שכן אין טעם שנתניהו יחזור על דברים שכבר אמר במסגרת חקירתו של עו"ד חדד.
כשאתמול הפרקליטות הבחינה שחן מגזים היא התנגדה לדרך חקירתו. בעקבות ההתנגדויות אתמול אמרה השופטת רבקה פרידמן-פלדמן לחן שהוא צריך "לפעול לפי הכללים". האם לא ידעה זאת לפני יומיים? מצד שני, השופטים קיבלו את עמדת חן כי מותר לו להציג בפני נתניהו גרסאות, ומקטעי חקירות. זו חקירה ראשית? על מי אנחנו עובדים?
אתמול במהלך הדיון הניח חן עובדות בפני נתניהו וביקש ממנו לאשר אותן. השופטים לא אמרו מילה, התובעת יהודית תירוש התנגדה, ואז הגדיל לעשות חן ואמר: "אני לא אזכיר לך ש.....", וכאן חזר על העובדה שהניח בפניו, "תתעלם מזה שאמרתי לך את זה, ותגיד לי מה אתה זוכר". נו באמת. חן נראה מחויך מכל העניין, והאמת? גם השופטים.
כבר כתבנו פה פעמים רבות כיצד השופטים אפשרו למשפט הזה להתנהל בעצלתיים, בעיקר כשאפשרו חקירות נגדיות אינסופיות לסניגורים, ללא הגבלת זמן, בתקופת פרשת התביעה. בשלב מסוים גם יצאו לחודש שבתון. כששבו ממנו והתביעה ביקשה לזרז את המשפט, כתבו השופטים שמתאריך מסוים הדיונים במשפט ייערכו ארבע פעמים בשבוע, בקשה שאף פעם לא נאכפה. לא רק שלא נאכפה, גם שלושה דיונים לא קוימו, ובאחרונה לאור בקשת נתניהו, אפשרו השופטים להוריד את ימי עדותו של נתניהו ליומיים בשבוע, כל עוד ההגנה מעמידה ביום הנוסף עד נוסף. הפרקליטות התנגדה להליך הלא מקובל הזה משום שהוא עלול להשפיע על עדותו של נתניהו, בעיקר בחקירה הנגדית - נתניהו יקשיב מה אומרים עדי התביעה במשפטו, והדבר עלול באופן טבעי להשפיע גם על עדותו שלו.
השופטים דחו את בקשת הפרקליטות לרדת מהנוהל הזה בשלב החקירה הנגדית, אבל ציינו את המובן מאליו: שבזמן החקירה הנגדית לא ידבר עם סניגוריו. הדבר ידוע ומקובל בכל חקירה נגדית, עד כדי כך שכשמסתיימת חקירה ראשית, מקפיד תמיד הסניגור לשאול מהר את השאלה הראשונה שלו כדי שמאותו רגע התביעה לא תוכל לעמוד בקשר עם העד שלה. אתמול חדד ביקש מהשופטים לשקול מחדש את הבקשה. הוא הדגיש בפני השופטים שכמובן לא ידבר עם נתניהו על נושא המשפט, אבל הסביר להם שהוא מייצג אותו בנושאים נוספים, כמו למשל בוועדת החקירה הממלכתית בנושא הצוללות, ולכן חייב להיות עמו בקשר. והנה שוב, השופטים מוכנים לשקול את העניין מחדש. אם אכן ייעתרו לבקשת חדד, הם יאפשרו שוב לנאשם נתניהו פריבילגיה שלא ניתנת לנאשמים אחרים.
אז מצד אחד, קשה להאשים את השופטים שהוצנחו למשפט בסיטואציה בלתי אפשרית, מצד שני גם במצב הכאוטי הזה היו יכולים לעשות הרבה יותר ממה שעשו עד היום כדי לדאוג למראית פני הצדק. אם מלכתחילה היו דואגים למשפט יעיל, אקטיביסטי מבחינת ניהול כלפי שני הצדדים, היה קשה לבוא אליהם בטענות, אבל המצב לצערנו היה הפוך - השופטים אפשרו חקירות נגדיות אינסופיות בשלב פרשת התביעה, נאומים חוצבי להבות שלא קשורים לבירור האמת אצל הנאשם, הסכמה לבקשות אינסופיות שלו שלא נבדקו על ידם בזמן אמת ואז התברר שהן מבוססות על כלום ושום דבר. במצב הדברים הזה, לפחות היה מצופה מהם להקפיד על סדרי הדין בתוך האולם שלהם, אלא שגם זה לא קורה. משפט נתניהו מביט על פסק דין 11:0 שקבע שראש ממשלה יכול להיות נאשם בפלילים, ומתפוצץ מצחוק.