קצת פחות מיומיים לאחר החלטת הקבינט שלא לבצע מהלך של הכרעה צבאית ברצועת עזה, יושב ראש הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', הסממן הניצי של הממשלה, ירה את הפצצה: "איבדתי את האמון שראש הממשלה יכול ורוצה להוביל את צה"ל להכרעה ולניצחון". משפט שמנוסח כך שיחדור מתחת לעור - ולא במקרה. שר האוצר לא שלף אותו בספונטניות של רגע. זו הייתה הצהרה מחושבת, שנכתבה, נבדקה ונשקלה עד שנחתה על שולחן הציבור בדיוק בעיתוי שבחר.
הבעיה היא שכשסמוטריץ' מדבר על "איבוד אמון", השאלה היא אם הוא מתכוון לכך באמת, או שזו עוד ירייה באוויר, שמיועדת לייצר כותרת, ללחוץ על נתניהו ובעיקר להגיע ללבבות הבייס המאוכזב. גם הפעם, כמו באיומים קודמים (והיו לא מעט כאלה), הוא לא מציב אולטימטום ברור ולא מאיים בפרישה מהממשלה. הדרישה שלו לכנס שוב את הקבינט ולשנות את ההחלטה אולי "ברורה", אך אינה מגובה בקלף פוליטי אמיתי.
מהותית, יש לו נקודה. ההחלטה של הקבינט, כפי שהוא מגדיר אותה - "עוד מאותו הדבר" - היא אכן פשרה רכה ולא הכרעה מוחלטת כפי שהצהיר רק לפני מספר ימים "גורם מדיני בכיר". המהלך שאושר בעזה נועד בראש ובראשונה להפעיל לחץ על חמאס כדי להביא לעסקת חטופים, וזה לא סוד ולא תת־טקסט. סמוטריץ' טוען, לא בלי צדק, שזו שיטה שמנציחה את המלחמה ומאפשרת לחמאס להתאושש בין סבב לסבב. מבחינתו, זו לא רק טעות צבאית אלא גם איוולת מוסרית.
אלא שמעבר לטיעון הצבאי, יש כאן פצע אישי. בין נתניהו לסמוטריץ' נבנה בשנה וחצי האחרונות גשר צר מאוד של אמון, אחרי תקופה של קרירות וחשדנות, על גבול ניכור ("שקרן בן שקרן", זוכרים?). נתניהו אף הפך עבור סמוטריץ' למנטור בנושאי ביטחון לאומי. סמוטריץ', מצדו, בנה לעצמו תדמית של "מבוגר ניצי, אך אחראי". השבוע, או ליתר דיוק בלילה שבין חמישי לשישי, מבחינת סמוטריץ' הגשר הזה קרס בבת אחת. תחושת האכזבה ניכרת בין השורות הרבה יותר מהשיקולים האסטרטגיים.
והמשבר הזה רחב יותר מסמוטריץ'. החרדים ממילא על הגדר, בן גביר באותו צד של סמוטריץ' בנושא הזה אך מעדיף שלא לאיים לשווא, ושני שותפים מרכזיים בממשלה מתנגדים בגלוי למהלך המדיני־ביטחוני המרכזי ביותר שעליו החליט הקבינט. במצב כזה חוזרת התהייה הפוליטית, שמשליכה ישירות על הסוגיה המדינית־ביטחונית: קשה לראות איך הקואליציה הזו ממשיכה לתפקד לאורך זמן.
בנימין נתניהו נמצא כעת בין סדן לפטיש. אם ייענה לדרישת סמוטריץ' ויכנס שוב את הקבינט, הוא עלול להצטייר בדיוק כפי שטוענים לגביו במאמרים ביקורתיים במשך חודשים - בארץ ובחו"ל: כמי שנגרר אחרי בן גביר וסמוטריץ', וכמי שמקריב את האינטרס הביטחוני לטובת הישרדות פוליטית. אם יתעלם, הוא מסתכן בעוד קרע עם שותף קואליציוני נוסף, ועוד רגע לפני תחילת הפעולה המורכבת מאוד בעזה. מה שבטוח המבצע הזה טרם התחיל, וכבר הוא ספוג במוקשים פוליטיים. בינתיים, מהבית, תכף נראה גל נגדי חיצוני, גובר והולך.
סמוטריץ' אולי איבד את האמון בנתניהו, אך הציבור איבד מזמן את האמון באיומים שלא מתממשים. הוא יכול להמשיך לדבר על הכרעה, ניצחון וסיפוח, אך בלי לגבות זאת בצעד פוליטי אמיתי - יישאר בינתיים עוד שר ממורמר סביב שולחן הממשלה, לא מנהיג שמסוגל באמת לשנות את הכיוון. בתור פוליטיקאי חכם ומנוסה, סמוטריץ' יודע זאת. גם לו קשה, לא פחות מנתניהו. גם לו ברורים המחירים, אך לא ברור אילו מהם יהיה מוכן לשלם.