לאורך כל ההיסטוריה אפשר למצוא עשרות מקרים שבהם הגדיר המנהיג את מטרות המלחמה אך מבלי לוודא כי האמצעים העומדים לרשותו מאפשרים להשיג את המטרות הללו. אחד הספרים הדנים בנושא זה, שזכו להערכה רבה הן מצד היסטוריונים והן מצד אנשי צבא הוא ספרו של ההיסטוריון האמריקני ג'ון לואיס גאדיס על אסטרטגיית-על (On Grand Strategy מאת John Lewis Gaddis).
גאדיס סוקר היסטוריה של 2,500 שנה וטוען כי הכישלונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה נבעו מפער גדול ולא מבורר בין מטרות המלחמה לבין זמינות האמצעים להשיגן. מטרות המלחמה לפי גאדיס הן אינן יותר ממילים בעלמא, בעוד האמצעים להשיג את המטרות והמכשולים הצפויים בדרך דורשים בחינה מעמיקה יותר של המציאות הגשמית. אם לא מתקיים בירור יסודי באשר לדרך שבה אפשר לגשר בין מטרות שאפתניות ומעורפלות לבין הדרך הריאלית להשיג אותן, הדבר עלול להוביל לאסונות כבדים.
מלחמת פרס-יוון: הדוגמה הראשונה שעליה מסתמך גאדיס עוסקת בכוונתו של המלך הפרסי קסרקסס, שיש האומרים שהוא אחשוורוש, לכבוש את יוון בשנת 480 לפני הספירה. לרשותו של קסרקסס עמד צבא ענק. לפי הרודוטוס ההיסטוריון שתיעד מלחמה זו, הכוח הפרסי מנה כמיליון חיילים. גם אם מספר החיילים הפרסים הופרז בהערכתו, הרי שבכל מקרה ועל כך אין חולק, הצבא הפרסי היה גדול לאין שיעור מהצבא היווני. קסרקסס האמין כי היתרון הכמותי שלו די בו כדי להבטיח את השגת המטרה: כיבוש כל יוון. הוא התעלם משורה של מגבלות ומשתנים שיכלו לסכל את תוכניתו.
בין המשתנים הללו יש לציין ארבעה: אומץ הלב של היוונים, הטופוגורפיה הקשה של יוון (ארץ הררית עם "מעברים הכרחיים") מה שמקשה על צבא גדול ומסורבל למצות את יתרונו הכמותי, הצורך להאכיל צבא עצום המונה כמיליון לוחמים במלחמה מתמשכת והיתרון של היוונים (אלו האתונאים) בלחימה בים.
כמו מנהיגים אחרים לאורך ההיסטוריה קסרקסס גם הוא הניח כי העובדה שהוא מייחל להגיע ליעד שאפתני, די בה כדי להשיג את מטרתו. בסופו של דבר ההתעלמות מארבעת הגורמים שצוינו לעיל הייתה מה שסייע ליוונים להנחיל מפלה קשה לפרסים.
ישראל לאחר 7 באוקטובר
המערכת הישראלית לא ניהלה מעולם אף דיון נוקב שתכליתו לברר את הפער שבין מטרת המלחמה הראשונה, דהיינו מיטוט שלטון חמאס, לבין הדרכים להשיג זאת. לפני כחמישה חודשים, כאשר החל צה"ל את מבצע "מרכבות גדעון" הוא התחמק משאלת המפתח: כיצד מבצע זה ישיג את מטרת המלחמה לנוכח הכישלון של 16 החודשים שקדמו לו? האם החלפת רמטכ"ל ומפקד פיקוד דרום די בה כדי להשיג את אשר לא השיגו קודמיהם?
צה"ל התעלם מלקח בינלאומי המוכר זה 60 שנה: בכל מקום שבו נמצאת אוכלוסייה עוינת ייטמעו בה גם מחבלים, ובכל מקום שבו יימצאו מחבלים גם יהיו פיגועים. תופעה זו שכיחה בייחוד אם ישהה זמן רב באותם שטחים. שיעור זה, שהיה נכון בווייטנאם, באפגניסטאן, בעיראק ובדרום לבנון מתברר כרלוונטי אף יותר במקום כמו עזה שבה קיים התווך של המנהרות.
צה"ל קצר הצלחות בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן. בכל הזירות הללו לא התקיים ויכוח פוליטי-אידיאולוגי בדבר הפעולות שיש לנקוט. אולם נעשה ניסיון לבחון לעומק מהם האינטרסים הישראלים החיוניים וכיצד אפשר להשיגם. היעדר ממד אידיאולגי מנע מתח בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי. שני הדרגים ידעו לעבוד בהרמוניה. לעומת זאת כשבזירת הפלסטינים עסקינן, ניכר הנזק של ההשפעה הפוליטית.
החמצת הזדמנויות עקב השיקול הפוליטי
היות שמאמר זה עוסק באסטרטגיית-על מובן לחלוטין כי לא אי אפשר לקיים דיון אסטרטגי אמיתי מבלי לעסוק "ביום שאחרי". נתניהו דוחה כל דיון והחלטה בנושא זה עוד מאוקטובר 2023. זאת כיוון ש"היום שאחרי" כפי שמגדיר אותו נתניהו שונה מאוד מזה של סמוטריץ', וכדי למנוע משבר פוליטי מוטב לו להתעלם מנושא קריטי זה.
בפברואר 2025 נוצרה הזדמנות לסיים את המלחמה בתנאים מיטביים. באותה עת התקיימה עסקת חטופים רחבה ומוצלחת. הנשיא טראמפ הימם את העולם הערבי בהצעה שלפיה עתיד העזתים יימצא בחלקו בירדן ובמצרים. מדינות ערב ובראשן מצרים נאלצו לצאת מאזור הנוחות שלהן. נשיא מצרים הציע כי הפתרון לעזה יתבסס על מעורבותן של מדינות ערב המתונות ובראשן מצרים. מדינות אלו הן שיישאו באחריות לשיקום עזה. ישראל התעלמה מההצעה המצרית שכן כל דיון על "היום שאחרי" עלול להפיל את הממשלה ולהקדמת הבחירות.
יותר מכך, כדי להנציח את המשך המלחמה עמד נתניהו על כך שהמשך עסקאות חטופים יתבצע בשלבים. חמאס אינו בעל אינטרס לכך ולכן הוא מקשיח את עמדותיו. ישראל נוחלת הפסדים בכל ההיבטים: החטופים אינם חוזרים, מספר החיילים ההרוגים מאז תחילת "מרכבות גדעון" כפול ממספר החטופים החיים שלכאורה למען שחרורם החלו במבצע זה, מיטוט חמאס אינו נראה באופק ובזירה הבינלאומית ישראל סופגת מכות נוראיות. הבעיה אינה רק התוצאה מהתנהלות המלחמה אלא גם מהיעדרו של תהליך. אין זה מן הנמנע לשאול מדוע לא התקיים בפברואר דיון אמיתי ופתוח בדבר החלופות שעומדות בפני ישראל? האם ניהל הקבינט הליך מקצועי, נטול דעות קדומות שבו הושוו זו מול זו שתי החלופות בנושא החטופים? (עסקה חלקית מול עסקה מלאה). האם גורם מקצועי כלשהו ידע להסביר מדוע החלופה הראשונה (זו של עסקה חלקית) אכן עדיפה על פני עסקה כוללת?
מתי תפנים ההנהגה הישראלית כי אי אפשר לנהל מלחמה ללא "אסטרטגיית-על"? מתי היא תשתכנע שאי אפשר למלא את ריק זה באוסף של החלטות טקטיות, המתקבלות מהיום למחר? מתי יובן בישראל כי מטרת מלחמה כמו "ניצחון מוחלט" היא לא אלא סיסמה נבובה כל עוד לא מתקיים דיון מעמיק המגשר בין המטרות השאפתניות לבין יכולת הביצוע? בדיון מעין זה אמורות להתקבל תשובות לשאלות האלו: כמה זמן יידרש עד השגת הניצחון?, כיצד אפשר יהיה להבין שהניצחון הושג, מהם המחירים שראוי לשלם עבור יעד שאפתני זה, מה יעלה בגורלה של עזה "ביום שאחרי" והאם קיימות חלופות טובות יותר לפעולות שביצעה ישראל עד כה?
נתניהו אינו קסרקסס וישראל אינה האימפריה הפרסית. תהליך קבלת ההחלטות שראש ממשלה בישראל אמור להוביל חייב להתבסס על שיתוף, על בחינה רחבה של כל מרחבי האפשרויות ומעל הכול על טובת המדינה, שאינה בהכרח חופפת את טובתו האישית.
התחלתי את מאמר זה עם ציטוט מספר היסטורי חשוב ואסיים אותו עם ציטוט של ספר מוכר לא פחות, ספרה של ההיסטוריונית היהודייה ברברה טוכמן "מצעד האיולת" Folly מאת Barabara.W Tuchman) March of): "כאשר האינטרס הפרטי מושם לפני האינטרס הציבורי, והשאפתנות הפרטית, תאוות הבצע והקסם שבהפעלת עוצמת השלטון קובעים את המדיניות, הרי האינטרס הציבורי יוצא בהכרח בהפסד". מתי נבין כי הגיע הזמן לשים לכך סוף?