מפעיל ה"זיק" הביט במסך כלא-מאמין, ולא בפעם הראשונה באותו בוקר. דבר-מה בטרקטור הזה, שנסע סמוך למעבר ארז ונקלט במצלמת הכטב"ם, עורר את חשדו. כלי הנדסה קרבית צה"לי? כך לפחות העידו צבעיו, אבל כשהכלי ה"צה"לי" ניסה להפיל את הגדר בין יישובי העוטף לרצועת עזה, הספק התפוגג מיד. בטייסת ה"זיק" של חיל התותחנים (טייסת 52) העלו אותו על הכוונת - ותקפו, עם הטיל האחרון שנשאר.
שעות ספורות קודם לכן, מפקד הטייסת, סא"ל א', עוד נהנה מנופש אוהלים עם משפחתו ברמת הגולן. שלושה שבועות בלבד לפני פרוץ המלחמה קיבל את הפיקוד על הטייסת. "בשעה 06:37 אני כבר באוטו עם המשפחה. טס ב-210 קמ"ש, האישה צורחת, חוגרת את הילדים תוך כדי נסיעה. באחד הרמזורים אני כבר רואה את הסרטון המפורסם של הטנדרים בשדרות. הזנקתי את כל היחידה, כולם כולל כולם, גם קצינים שהיו באותה התקופה בלימודים. ב-08:30 כבר הייתי בבסיס".
באותו בוקר הטייסת היתה בכוננות - שני כטב"מי "זיק" מעל עזה, ואחד נוסף ביהודה ושומרון, כולם חמושים בטילים. ב-06:29, כשמתחילים שיגורי הרקטות ואלפי המחבלים הסתערו על גבול הרצועה, האזעקות מהדהדות בבסיס פלמחים שבו ממוקמת הטייסת. "זיק" רביעי ממריא והצטרף לכוחות, וסגן מפקד הטייסת, רס"ן נ', רץ אל קרון ההפעלה כדי להוביל צוות תקיפה. "יש אירוע מורכב", אומרים לו בקשר אנשי אוגדת עזה, "טוס לנתיב העשרה".
ב-06:45 כבר טס אחד הכטב"מים מעל הקיבוץ. רס"ן נ', באופן חריג, מכניס טלפון נייד לתוך הקרון ומחפש בגוגל את הטלפון של הרבש"ץ. "יש כאן מחבלים, יורים בכל המרחב, אנחנו עושים סריקות", מספר לו האחרון, ומפנה אותו אל מפקד גדוד 77 בחטיבה 7 של חיל השריון, שנלחם בשטח באותה העת. קשר שולח אליהם מיקום בזמן אמת, וב-07:14 יוצאת לדרך תקיפה ראשונה של הטייסת לעבר מגרש כדורגל, במטרה לבלום את מה שנדמה במבט ראשון כמחבלי חמאס.
"קשה לראות בבירור עם כטב"ם ה'זיק", משתף סא"ל א', "הוא רואה דמויות, אבל הוא לא יודע להפריד בין אזרחים ישראלים לחיילים לכוחות אויב. בדיעבד, אנחנו יודעים שהדמויות שזיהה הכטב"ם היו שייכות לכוחותינו. לכן סגן מפקד הטייסת, רס"ן נ', תקף כדי לשבש התקדמות, לא כדי לפגוע. באותו הזמן היו בנתיב העשרה שלושה מחבלים".
בינתיים, מעל מעבר ארז, נתקל צוות התקיפה השני בבעיה מאתגרת לא פחות. "ראינו אנשים, לא ידענו אם מדובר במחבלים או בחיילי צה"ל. הכל נורא מבולבל", משחזר סא"ל א', "ההליכה עם כלי הנשק והסריקה - זו התנהגות צה"לית. עם ה'זיק' אפשר לראות את מה שקורה על הקרקע, אבל כמו מבעד לקשית. אתה רואה סיפור ספציפי, לא את התמונה המלאה. אחר כך סגן נ' עבר להטיס כטב"ם מעל הפרצה בגדר הגבול עם עזה, ולאחר מכן מעל מוצב פגה. בכל משימה כזו לוקח זמן להבין מי הכוח, להשיג טלפונים, לקבל אישורים - זה לא פשוט".
מפעיל ה"זיק" מזהה שורה ארוכה של טנדרים. בחלקו האחורי של כל טנדר - מחבלים חמושים. הוא תוקף. רק אחר כך הוא מבין שבלם מתקפה רחבה של פלוגת מחבלי נוח'בה, שכוונה כנראה לעבר קיבוץ ארז. או אז מגיע אותו דחפור חשוד, שתעתע בתחילת באנשי הטייסת - עד שהחל לנסות לפרוץ את הגדר, והומטרה עליו אש כבדה. "בתוך שעה סיימנו את כל החימוש שהיה לנו במטוס", מספר רס"ן נ'.
אבל כמו במשל על האצבע בסכר, הסדקים בחומה רק התרבו והלכו. מפקד באוגדת עזה הפנה את אנשי הטייסת לקיבוץ סעד, אלא ששם לא היו מחבלים. הקריאה הבאה הגיעה מקיבוץ כפר עזה. רס"ן נ' התקשר אל הרבש"ץ של הקיבוץ, שחר אביאני, אך לא זכה למענה. שיחה נוספת, עם הרבש"ץ של קיבוץ סעד, הבהירה הכל: "הוא אמר לי, 'ברור שהרבש"ץ לא יענה לך. הוא נפל בקרב'. אז ירד לי האסימון", נזכר רס"ן נ', "הבנתי שהמצב חמור פי אלף ממה שחשבנו".
סגן מפקד הטייסת הפעיל כטב"ם "זיק" לא חמוש, שעיקר יתרונו לא בתקיפה אלא ביכולת לכוון אל המטרה כוחות אחרים באוויר ועל הקרקע. באמצעותו, הצליח לזהות פעילות של אחד ממפקדי הפלוגות בשטח. חמ"ל התצפיות סייע לנ' להשיג את מספר הנייד של הלוחם, ובשיחת טלפון - תוך כדי היתקלות במחבלים בכניסה המערבית לכפר עזה - בנה רס"ן נ' את תמונת המצב למ"פ על הקרקע. "אני מסתכל לכיוון הגדר, ורואה חמישה טנדרים שדוהרים לכיוון ישראל. אני מכוון אליהם מטוס נוסף, עם חימוש אחרון, מוצא מסוק קרב. בתוך 15 שניות הטנדר עף באוויר, המחבלים בבריחה. אנחנו רודפים אחריהם, מביאים עוד מסוק קרב ומורידים גם אותם. אלה האירועים הכי קיצוניים שחוויתי בחיים שלי".
יורים באפלה
גם 16 שנותיו בצה"ל לא יכלו להכין את סא"ל א', שסיים בשבוע שעבר את תפקידו, למאורעות אותה השבת. הוא בן 34, נשוי ואב לשלושה. הוא נולד בקריית ים, שלושה חודשים אחרי שהוריו עלו מברית המועצות. בשנת 2009 התגייס כלוחם לחיל התותחנים, הצטיין בטירונות בבסיס שבטה שבנגב. כשנודע לו על מיונים ליחידה מיוחדת, החליט לנסות ועבר את כל השלבים, כולל ראיון קבלה עם מפקד טייסת הזיק הדי זילברמן, לימים דובר צה"ל ונספח צה"ל בארה"ב.
מאז הספיק א' לטפס בסולם הדרגות, למלא שורת תפקידים רגישים באגף המבצעים במטכ"ל ובחיל האוויר, עד לפיקוד על טייסת 52, שב-7 באוקטובר מתח אותו ואת אנשיו עד קצה גבול היכולת. אחד האתגרים הגדולים של הטייסת, ובפרט במלחמה, הוא הניסיון להבין מה בעצם מתרחש על הקרקע. פעמים רבות אין עם מי לתקשר והצוותים נאלצים לירות באפלה, תרתי משמע.
"בשעה 11:00 צוות שלי מגיע לנחל עוז, מנסה לבנות תמונת מצב", הוא מנסה להמחיש, "שומעים את הצוות שואל בהקלטות הקשר: 'תסבירו לנו איפה נמצאים כוחותינו'. לאחרונה גילינו בתחקיר הרמטכ"ל דבר שלא ידענו בזמן אמת: 15 חיילות ברחו מהחמ"ל שנשרף אל המגורים. ארבע בנות היו בחדר אחד, 11 היו בחדר השני. המחבלים מגיעים לשני חדרי המגורים, פותחים את הדלת, הורגים ארבע תצפיתניות, ואז עוברים לחדר שבו היו ה-11 הנותרות.
"הצוות שלנו רואה את ההתעסקות הזו של המחבלים באזור מגורי החיילות. הוא לא יודע אם מדובר בכוחותינו או לא, אבל ברור לו שחייבים לפעול איכשהו. הוא תוקף במרחק 30 מטרים מהם, כפעולת שיובש. בדיעבד, בזכות מצלמת גו-פרו על ראשו של אחד המחבלים, התברר שהודות לשיגור הטיל הזה המחבלים ברחו, והבנות האלו ניצלו".
בשעה 13:00 כינס סא"ל א' את חיילי היחידה. מילה אחת בכותרת המצגת של התדריך הוא ביקש לשנות - מ"לחימה" ל"מלחמה". "יצאתי מהתדריך, וראיתי אלפי הודעות מכל מי שאי פעם עבר ביחידה. כולם רצו לעזור. נכנסנו לימים של טירוף, אירוע רודף אירוע. מופנים כל רגע לעניין אחר, כולל תקיפה של האוהל של חיזבאללה בהר דב לבנון ב-8 באוקטובר, עם מסר: חוזרים לטוס גם בלבנון".
בתוך זמן קצר מחלחלת אצל כולם ההבנה: פניו של צה"ל לתמרון רחב ועוצמתי ברצועת עזה. מי ששירת כמפקד הטייסת ממבצע צוק איתן, בקיץ 2014, זומן אף הוא לשירות - והפך לאחראי על הקשר של הטייסת עם כלל היחידות המתמרנות באוגדה 162, הראשונה שנכנסה לעזה במסגרת התמרון.
אז גם החלו האתגרים שכמותם הטייסת לא הכירה. "סיוע ישיר לכוחות קרקע? צריך להגיד את האמת - לא עשינו את זה. לא היה תמרון עד אז, בקושי התאמנו לתרגילים חטיבתיים. לקראת התמרון, אין מג"ד, מח"ט או קצין תקיפה שלא זומן אלינו כדי לראות איך זה נראה מתוך הקרון, ואין צוות שלי שלא הגיע אל החטיבות. מפקד זרוע היבשה, אלוף תמיר ידעי, היה כאן, שמע והכתיב מדיניות".
הטייסת היתה חלק מהתמרון ממש החל מהדקה הראשונה, מספר סא"ל א'. "כבר בלילה הראשון תקפנו במרחק של 200 מטרים מהכוחות. זה היה ואו. האויב לא פראייר. רץ בסמטאות, מסתתר, קשה לזהות אותו. חשוב שכולם יבינו: הגיבורים הם הלוחמים על הקרקע ברצועת עזה, אבל כשאני בקרון - אני מזיע. אני בשדה קרב. אנחנו נאבקים על הסיוע האווירי לכוחות היבשה. מה שקרה כאן, אין לו אח ורע בתולדות המלחמה. תקפנו מאות פעמים במרחקים מסמרי שיער ממש, לפעמים 20-15 מטרים בלבד מכוחותינו. כשמחבלי חמאס שיגרו נ"ט לעבר הכוחות, לא פעם נאלצנו לתקוף אותם ממש בסמוך לטנקים".
הסיוע הקרוב לכוחות, לדבריו, הוא "הסיפור הגדול של המלחמה. כשהרמטכ"ל אומר למפקד חיל האוויר שהוא מפקד מצטיין, לדעתי לזה הוא מתכוון. מפקד החיל נתן לכל הטייסות, ולטייסת שלי, רוח גבית בתחום הסיוע שמעולם לא דמיינתי. הוא אמר לנו: כל מה שצריך לטובות הכוחות - אין מגבלות. אין לעצור. מה שהכוח רוצה ומבקש, הוא מקבל'. זה נתן לי הרבה ביטחון".
כשהחבר הקרוב סופג נ"ט על הקרקע
והיו גם רגעים מורכבים מסוג אחר - שבהם מפעיל הכטב"ם מכיר היטב את המפקדים שנופלים או נפצעים על הקרקע. אחד מהם התרחש בפשיטה על ג'באליה, שבמהלכה מפקד גדוד 460 של חיל השריון נפצע מטיל נ"ט. "הוא חבר קרוב מאוד שלי", מספר סא"ל א', "היום הוא משרת כמפקד גדוד 82. אני עולה לטיסה, עולה מולו בקשר, ופתאום אומרים לי: קודקוד ה' נפצע. בתוך שניות בודדות אנחנו מזהים את החולייה במנוסה. דקה וחצי אחרי שנפגע מטיל הנ"ט, סיכלתי את החוליה שירתה עליו. ביום למחרת הלכתי לבקר אותו בבית החולים ברזילי באשקלון. הראיתי לו איך סיכלנו את החוליה, בזמן שהוא שכב עם רסיסים בפניו. זה אירוע קטן ואישי שלי, אבל הוא מספר את כל הסיפור של ה'זיק' והאחים שלנו על הקרקע".
גם ביצעתם לא מעט סיכולים ממוקדים. מה השתנה בתחום הזה במהלך המלחמה?
"הסיפור של הסיכולים הממוקדים הוא הדיוק. עוברים ממוד של סריקה למוד של תכנון לפני סיכול. לומדים את המטרה, לומדים את הצירים - ומסכלים. אגב, ההתנסות בסיוע הקרוב עזרה לנו מאוד בלחימה ביהודה ושומרון. התחלנו לתקוף שם כמעט כל לילה, קרוב מאוד לכוחות. אלה זירות הפעולה הקבועות שלנו: סוריה, לבנון, יהודה ושומרון, ורצועת עזה".
איך התמודדתם עם האירועים הקשים על הקרקע ב-7 באוקטובר?
"אנשים כאן מתמודדים עם סיטואציות מורכבות מאוד, צריך להגיד את האמת. אנחנו יחידה קטנה, שלא עצרה ליום אחד מאז 7 באוקטובר. כולם פה מבינים את גודל השעה, כי זה כל כך קרוב וכל כך מוחשי. חלק מהאנשים חוו קשיים, אבל יש לנו מערך תומך. אם למישהו קשה, צריך גם לדעת לשחרר".
המשפחה מצליחה לעמוד בזה?
"המשפחה שלי עברה מבסיס פלמחים לגבעת אולגה, והיה קשה. אשתי תותחית! היא מבינה, מכילה ותומכת. היא כמו לוחמת ביחידה. יש לנו משפחות חזקות, ואנחנו מקבלים מהן תמיכה מקיר לקיר".