אנחנו רוצים הכל. חיים כמו ברמי לוי, חצי מחיר או שניים במחיר אחד. גם מלחמה וגם שחרור חטופים, למרות הסתירה המובנית ביניהם. גם לגייס את החרדים וגם להניח את התפילין שלהם, אף שאנחנו לא מבינים את שניהם. גם חוק וסדר, גם חופש ביטוי פורץ גבולות, וגם בטחון אישי בכל מחיר. אבל כל אלה מתנגשים אחד עם השני בתאונות קטלניות. לכן אין ברירה אלא לבחור. וכדי לבחור נכון, צריך קצת לחפור.
חוק וסדר הם דברים טובים. הם מאפשרים לנו את השקט הנפשי, מתוך ידיעה שהכל מתפקד. הם מעניקים לנו כללי התנהגות, וחוקי משחק ששווים לכולם וממילא הם התשתיות שעליהן נבנים כל מגדלי ההגינות והשוויון, המאפשרים לכל חלקי החברה לפעול בהרמוניה. וכשהחיים קשים והחיכוך צורם, החוקים וההסדרים הם הדרך היחידה להסכים כשלא מסכימים. אבל - וזה אבל גדול - האם היו אי פעם בישראל כללי משחק שכאלה? לא באמת. כי לא רק שיש לנו עיוותים מבניים בעייתיים כנ"ל, עליהם נוסף מצב החירום שלא הוסר מאז 1948. ממילא אף אחד כאן לא זכה לרגע אחד של שקט נפשי מהסוג הזה, כי החירום הוא קלף הסופר-טאקי שגובר על הכל.
מצב חירום משמעו כוח מתמיד המופקד (בעצם, מופקר) בידי הכנסת והממשלה, ומאפשר להם להפעיל הסדרים ותקנות ההופכים את כולנו, בוחרים ונבחרים, לאטומים ואדישים. פגיעות גדולות והולכות בחירויות היסוד הן לא דבר חדש שהתחיל עם יריב לוין. הן היו כאן מאז, והן כאן לעולם. ומשכך, הוויכוח עם לוין ורוטמן הוא לא על העיקרון אלא על המחיר; לא על הכמות, אלא על האיכות. כי על העיקרון המעוות נוצרה הסכמה היסטורית רחבה. לקבוצות שונות היו כללים שונים. זכויות יתר לאלה, ואפליות על לאחרים. אבל שני אלה - שמשון ויובב של החקיקה - פשוט הגזימו.
ועוד. מצב חירום משמעו שאין זכות ביטוי מלאה לכל האזרחים על כל הנושאים. מה שמותר למתנחל, נאציונליסט של הגבעות, אסור לרועה פלסטיני על אותן הגבעות ממש. וממילא, אסור גם לפעיל יהודי שבא לסייע לו ולתמוך בו. וההגבלות האלה, שלמדנו להתעלם מהן ב-60 שנות הרשע והפשע האחרונות, מחקו את הקו הירוק. וכמו מתנחלים ושב"חים, גם הן חילחלו אל כל מערכי החיים הישראלים והרעילו אותנו. עכשיו זה מתקרב מאוד אל חייו של כל ישראלי. הסכנה לחירויות, לזכויות ולחיים עצמם ברורה ומיידית. מי שיורה בחפים מפשע בחברון או בעזה כתפיסת עולם, יעשה זאת בקרוב ברחוב קפלן בתל אביב. ההתנקשות הפוליטית הבאה כבר כאן. דבר יום ביומו בידי ממשלה רצחנית. בינתיים יורים בפלסטינים ועוצרים מוחים מתנגדי משטר בני העם העליון, אבל לא לעולם חוסן.
יש דבר אחד שצריך לומר לשבחה של ממשלת ישראל הנוכחית. חכמי האתיקה של המלחמה כתבו פעם משהו בסגנון: "הילחם באזרחים הלא מעורבים והחפים מפשע של האויב כאילו הם האזרחים שלך". ואת זה הממשלה שלנו מקיימת בקנאות. הם נלחמים בנו, מתנגדיהם, כמו היינו אויביהם; משסים בנו את מיטב כלביהם העומדים עלינו לכלותנו.
בתוך הטירוף הזה, של ממשלה הלוחמת באזרחיה כמו היו אויביה, ומעדיפה את אויביה על פני אזרחיה, גם התפקידים הפוליטיים נטרפו. בעולם מתוקן, ליברלים, קנאי זכויות וחירויות, היו צריכים לצאת לרחובות שלנו דבר יום ביומו כדי למחות על עלילות השב"כ הנעשות בשם ובמלכות. והנה, המוני ליברלים (סוג של) יוצאים לרחובות כדי להגן על ראש השב"כ, שהוא בעצם ראש המנגנון החיוני אך המעוות שהפך את העוולות הישראליות לאפשריות ומוטמעות. אבסורד.
עד לאחרונה החיים היו רמי לוי, גם הנתניהו'ז וגם השב"כ והכל כלול. אבל מבצע המכירות נגמר, וצריך להחליט. ונראה שעדיף לנו להגן על זכויות הזדון הממלכתי, החשאי, מאשר על גחמותיה חסרות הרסן של משפחת בן זוגה של אשת המנהיג העליון. על זה בעצם יוצאים לרחובות - על אומנות הבחירה בין שתי רעות.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית