בשנה וחצי החולפות אחיהם של החטופים עברו את התקופה המטלטלת בחייהם. ועדיין, גם אלה שכבר הצליחו במשימה והשיבו אותם הביתה, נזהרים לשתף על הקשיים שהם עצמם חוו; רק עם סייגים, תמיד בהשוואות ולעומת.
הם שמו את העבודה בצד, לפעמים אפילו הפסיקו אותה לחלוטין. בילוי עם חברים הפך למותרות - רק אם הוא בכיכר החטופים, במחאה. כל מהותם היתה השבת האח שבעזה. שלושה מהם מספרים בריאיון לוואלה על הניסיון לחזור לחיים שהיו בהמתנה, מבהירים שלא יוכלו להשתקם עד שאחרון החטופים יחזור, ומספרים על הסיוע מהמדינה שהופסק באחת' ברגע שהטייטל השתנה ל"אח של שורד שבי".
עמית, בן 25, הוא אחיו הגדול של עומר שם טוב. גדול, אבל לפעמים הם מתחלפים בתפקידים. "הוא מאוד בוגר, אני בא אליו בשביל עצות. אתה מכיר את זה שהאח הקטן מסתכל למעלה על האח הגדול? אני לפעמים הייתי מסתכל עליו ולוקח ממנו דוגמה", הוא מספר. "בתור ילדים קטנים לא תמיד הסתדרנו. לאט-לאט שנינו פיתחנו את האישיות של עצמנו ופתאום היה קליק. יש לו את הסגנון הכי טוב".
לפני 7 באוקטובר, עמית המתגורר בהרצליה עבד כבריסטה. בשאר הזמן למד טיס. לעבודה ניסה לחזור לאחר כמה חודשים, את הלימודים שם בממתינה. "הכל נעצר", הוא אומר. "אנחנו תקועים באותו יום עד עכשיו. ניסיתי להמשיך את השגרה, כי חייבים, אבל הייתי מוכן לשים את עצמי בצד בשבילו לכל רגע בתקופה הזאת. להראות נוכחות כל שבת, כל עצרת, לקום לריאיונות ולהרצאות. שבועיים-שלושה לישון בכיכר החטופים. אם היה צריך, שמתי את החברים בצד לרגע. לא היתה לי בעיה. כל דבר אחר נראה לא רלוונטי".
"זו היתה תקופה לא קלה. תמיד יש בראש את המחשבה של מה עם עומר, מה הוא עושה. אין יום שלא הייתי רוצה להיות שם בשבילו. כשבלילה הייתי מתכסה והיה לי קר, חשבתי עליו", הוא משתף. "יצרתי קשרים עם אחים אחרים שמבינים את הכאב. זה עזר מאוד להעביר את הזמן, גם להתחבר לאחותי יותר ולהכיר את החברים שלה".
"כשאמרו שעומר חוזר, היתה שמחה גדולה", הוא משחזר, ומספר כי נאחזו באותם הימים ב"אופטימיות זהירה". "כשהגיע יום שבת, הגיעו גם השמחה וההבנה שזה באמת נגמר. לחבק אותו היה אושר אמיתי. אחד הימים הטובים בחיים. עומר חזר עם כוח להתחזק ולהשתפר. הוא תמיד היה חזק וידענו שהוא ישרוד את זה. הוא ישר טס לוושינגטון. זה בלתי נתפס, בתוך שבוע ממנהרות חמאס לבית הלבן לפגוש את טראמפ".
עמית תיאר את הסיפורים שהחל לשמוע מאחיו. "היכולת שלו להתחבר לכל בן אדם היתה דרך ההישרדות שלו. אותנו הדאיג שהוא היה לבד, אבל זה עזר לו להשיג קשר עם המחבלים. אמרנו, 'בטח הוא מנצח אותם בשש-בש', והבנו שזה סוג של נכון. הוא סיפר שהוא עשה את עצמו קצת טמבל, כאילו הוא לא מבין ערבית. הוא הקשיב מהצד, הבין עם הזמן ואסף מידע".
מור קורנגולד קפץ ודילג מאושר כשקיבל את הבשורה על חזרת אחיו. היה זה רגע נדיר של שמחה בסופה של תקופה קודרת. בעקבות המתקפה על עוטף עזה, שבה נחטף אחיו טל שהם, הוא אובחן בפוסט טראומה.
"עוד לא התחלתי להתמודד איתה", הוא משתף בכנות. "החיים שלי מתחלקים לשניים - למאבק ולהתחלה של שיקום. זה לא קסם. אני לא ישן בלילות, סובל מפחדים ומחשבות טורדניות של 'מה יקרה', חוסר סבלנות, קושי וחרדה בלהיות במקומות הומי אדם. המון דברים יומיומיים. קשה לי להיות לפעמים אפילו בכיכר, לפעמים אני פתאום חוטף חרדה. אני לא מסוגל להיכנס לאוטובוס צפוף".
"טל יודע על זה, זו לא תחרות וזה אחי הגדול. אני מרגיש בנוח להגיד לו הכל", הוא אומר. "בלי להשוות, כמו שטל לא יוכל להתחיל להשתקם כי הוא מחכה לאחים שלו - גם אני. כשהחטופים יחזרו, אחד הדברים שאני רוצה לעשות כשליחות יהיה להעלות את המודעות לפוסט טראומה, שאנשים לא יתביישו להגיד את זה".
במהלך השיחה, קורנגולד מקבל צלצול נוסף. על הקו - אחיו טל. "שנה וחצי נלחמתי על שיחת טלפון מאח שלי, אני חייב לענות", הוא מתנצל. תיאור הזמנים נאמן למציאות; כבר ביום החמישי לחטיפה, עלה קורנגולד לשידור. "אמרתי שאני יוצא למלחמת חיי. הדבר הראשון שההורים שלי עשו אחרי שטל השתחרר זה להגיע לכיכר. כשאח שלי חזר, המשפט הראשון שאמר זה שחייבים להציל את אחים ואחיות שלו, גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, שהיו איתו בשבי".
לשניים קשר קרוב. לכן יש לו בטן מלאה על תפיסת ההורים ובני הזוג כקרובים יותר לאורך המלחמה, גם מצד המדינה. "יש דברים שרק בני זוג והורים זכאים להם", אומר קורנגולד. "המדינה משלמת סכום כסף מסוים לאח של חטוף, מאוד נמוך. בדקה הראשונה שטל בארץ זה נגמר. אמרו לי, 'תשמע, מעכשיו אתה צריך להסתדר לבד'. המדינה לא נותנת מספיק".
קורנגולד מספר כי הוא מתקשה "להתלונן" בזמן שנאבקים על תנאי הסיוע של שורדי השבי עצמם. "ואז אני שומע שמירי רגב מתלהבת שהיא נותנת לחטופים פטור מאגרת רישוי", הוא מוסיף. "היינו תלויים שנה וחצי בכספים מעטים מהמדינה, ועכשיו לך תתמודד. גם ההורים שלי לא צעירים. במה ילכו לעבוד, בתור שכירים? ואז עולה השאלה אם לפתוח תרומות. טל לא מעוניין".
במהלך התקופה קיבל זכאות לאחוזי נכות זמניים. בקרוב, הוא חושש, ההטבות יילקחו ממנו. "עוד חצי שנה אצטרך לעמוד מול ועדה, והיא לא תהיה רגישה כמו שהיתה כשאח שלי היה בשבי. שם מתחילה הבעיה. המדינה מסתכלת על זה בשני סטטוסים - אח של חטוף, ואח של שורדי שבי. מבחינתם, אם טל בבית, אפשר להפסיק בבום את כל הסיוע. אומרים למישהו שלא הלך שנה וחצי 'עכשיו תרוץ'. אנחנו לא יכולים לרוץ כל כך מהר. אף אחד מאיתנו עדיין לא מתמודד עם הנפש של עצמו. טל השאיר את אביתר וגיא מאחור, והוא לא יכול לוותר עליהם. אריאל קוניו שכבה מתחתיי, סשה וארבל שחזרו חברים טובים שלי".
מתוך המקום הנמוך ביותר, הוא מצא אהבה. במאבק שניהל הכיר את בת זוגו, גם היא קרובת חטופים - מאיה, בת דודה של איתן ויאיר הורן. "זה היה טבעי", הוא אומר. "אני מסתכל על ראש של רווק שמחפש להכיר מישהי, הוא מחפש את המעגלים הקרובים אליו, ולנו היו המון מחאות ביחד בחסמבה (צעירי קרובי החטופים - א"ס). היה פה משהו ששנינו היינו מגויסים אליו. וגם מורכבות. אח שלי חזר, ואיתן לא. אם לא יחזור היא ואני לא נצליח לתפקד.
"תמיד היה לנו חלום שיאיר, איתן וטל ישתחררו ביחד באותה פעימה. כשיאיר השתחרר לפניו הייתי שמח ועצוב במקביל. מצד אחד המאושר באדם בשבילה, מצד שני רוצה את אח שלי", הוא מוסיף. באחת הפעמים שנכח בוועדת הכנסת, זעק בסרטון שהפך ויראלי: "נמאס לי, אם יקרה משהו לאח שלי ארדוף אתכם". כעת, הוא אומר, התחלף אח אחד בשני, והאמירה נשארה רלוונטית. "אח שלי מבקש שנעשה ונילחם עבור כולם, אבל גם בבית הפרטי שלי יש עוד חטוף. להיות משפחה של חטופים לא בחרתי, להיות בת זוג של מאיה בחרתי. עכשיו איתן גם הוא אח שלי שאני צריך להציל".
לפני השבת השחורה עסק בתחום התיירות. מאז השחרור מצה"ל ועד ליום בו נחטף אחיו. הוא היה בעלים של סוכנות נסיעות, אותה הקים כשלוש שנים קודם לכן. "רגע לפני שהתחילה הקורונה", הוא נזכר. "הייתי אמור להיות בשיא, הייתה תקופה טובה בעבודה. סגרתי נסיעות לאנשים מפורסמים". קורנגולד לא ממהר לשוב להפעיל אותה. "אני לא אחזור לעבוד עד שהחטופים יחזרו. איך אני יכול למכור תיירות כשיש חטופים שם?".
לצד זאת, הוא מתחיל לפנטז על החיים שאחרי. "בעזרת השם עוד תראו אותי בתעשייה. אני כנראה אכנס לריאליטי מתישהו. זה חלום מפעם. אחרי התקופה המטורללת שעברתי, אני חושב שכמה שהספיקו להכיר אותי במאבק - עוד לא הכירו כל מה שיש למור להציע. מהיכולת לדבר לעוד המון דברים. שכל החטופים יחזרו, ועוד ניפגש", הוא מבטיח.
ברשתות החברתיות עולה מעת לעת משאבת טראפיק לעוסה, המציגה את האח המפורסם פחות של כוכבי קולנוע ודמויות ציבוריות אחרות. המוכר, ההירואי, וזה שנעלם בצלו. להיות אח של חטוף זו אולי הסיטואציה הרחוקה יותר מכך, אולם היבלעות האישיות הנפרדת נמצאת גם שם. במקרה הזה, בכוונת תחילה. "אתה לא עצמך. לא קובי. אין לך חשיבות", מספר אחיו של אוהד בן עמי. "אתה פשוט אח של חטוף, זה הכובע שלך, זה מה שאתה עושה מהבוקר עד הערב. אתה 'אתה', אבל בטייטל של אח. לא חושב על עצמך, לא מתמקד בעצמך ולא עושה דברים בשביל עצמך. קם בבוקר ושואל מה אני יכול לעשות היום בשביל לשחרר את אח שלי".
"אתה לא חי את החיים שחיית קודם", הוא מדגיש. "סדר היום שלך מתחיל באיך משחררים את כולם. אתה מנסה לשלב עבודה וחיי משפחה כי אין ברירה, צריך להתפרנס ולנהל את המשפחה אבל זה החלק השולי. החלק העיקרי הוא משימת חיי - לשחרר את אח שלי".
בן עמי מגדיר זאת "חי-מת". לדבריו, "כל יום שאתה קם - אתה מת עוד קצת מבפנים. יש מטרה ולא השגת". ויש לכך מחיר. "אם אתה עושה משהו אחר, למען המשפחה, יש ייסורי מצפון. אתה גם לא יודע אם כל מה שאתה עושה עוזר או משפיע. עצם העובדה שאתה בעשייה מרגיעה אותך ומסיטה את המחשבה. זו תקופה מטורפת לגמרי. התעללות נפשית ברמה הגבוהה ביותר".
עבודתו מתרכזת במוסך של בארי. ב-7 באוקטובר נרצח המנהל שלו, נוי שוש, כשנלחם להחזיק את דלת הממ"ד ולהגן על משפחתו מול המחבלים. "חודש וחצי אחרי זה ביקשו ממני לבוא לעזור להפעיל את המוסך. למרות שהייתי מפונה לתל אביב, השכמתי לעזור להם, פעמיים-שלוש בשבוע". הוא היה עובד חצי יום, חוזר לביתו וממשיך להיאבק בשביל אחיו. "הייתי מחלק את עצמי לשתיים: מתחיל ב-05:00 בבוקר ומסיים ב-00:00. הצהרות, הפגנות, חוגי בית". בשאר הימים, הוא אומר, היה "100%" במאבק להחזרת אחיו.
הוא משתף כי שילם על כך מחירים. "אתה מגיע הביתה סחוט וזה פוגע בחיים האישיים. ימים בבית לא מתפקד, ויש לי ילדה בת 13 שצריך לדאוג לה. בת המצווה שלה הייתה ב-6 באוקטובר. היינו ביחד כל המשפחה, אוהד חזר לבארי, אנחנו לצוחר ובשבת נחטף", הוא משחזר. "יש לי מזל שאשתי קרן תמכה בי לאורך כל הדרך. אם לא היא - אין לי מושג איך הייתי עובר את זה".
"זה קירב את המשפחה המורחבת מאוד", הוא אומר מנגד, ומפרט על הקשר שהתחזק. "הוציא מאיתנו דברים שלא היו קודם. פשוט התמקדנו כולנו במטרה אחת, כל אחד את החלק שלו. אגרוף ברזל. ובסוף זה הצליח. אוהד בבית". הוא עדיין מתרגל לאיחוד ביניהם. "מוזר שפתאום אתה יכול לדבר איתו בטלפון, לשלוח לו ווטסאפ. לקח לנו שבוע לעכל שהוא בכלל איתנו. זה היה הזוי. תחושת סיפוק מדהימה. כל כך כיף לראות אותו איתנו, מה שהיה חסר לו ולנו מאוד. לא קיימנו חיי משפחה תקינים כל התקופה הזאת, לא חגים, לא ארוחות שישי. כשהגיעה ארוחת שישי היינו בדיכאון, איך עושים אותה בלעדיו. אז לא עושים, כי אין חשק".
עכשיו, הוא מנסה להחזיר את החיים למסלול. "זה לוקח זמן. יש עוד עדיין חטופים מאחור שלא חזרו הביתה ואני ממשיך להיות פעיל. כל פעם אתה חוזר עוד קצת להיות אדם בפני עצמך, אבל עדיין לא מה שהיה לפני. כל עוד יהיו שם חטופים זה לא יקרה", הוא מבהיר. "חובתנו כמשפחה אחת גדולה שליוותה אחד את השני כל התקופה להמשיך ולהיאבק עליהם. אח שלי אמנם איתנו, אבל הוא לא איתנו ב-100%. הוא דואג מאוד לחברים שהשאיר. זה מטריד אותו מאוד ואנחנו עושים הכול ביחד איתו כדי שיחזרו הביתה. קשה לו לעכל את המצב הזה, שהוא פה והם לא, שהם נשארו מאחור".