התקפי האסתמה שחווה עומר שם טוב בשבי "עד קיא", מי המלח - והרעב: "הרגשתי שאני רק עצמות"

בדרך לשחרורו מהשבי, במסוק לבית החולים, עומר שם טוב קיבל לידיו לוח מחיק וטוש. מכל המסרים, זה שבחר לכתוב ולהציג למצלמה היה "בא לי המבורגר". עוד מהשיחה עם איתי רגב, שהוחזק עמו בעזה, משפחתו הכירה את החלום הזה. קטן, מצחיק אולי, אבל כזה שאפשר לה לשחרר אנחת רווחה: הוא איתנו, והוא עדיין עומר. "כמות ההמבורגרים שקיבלנו באותו יום הייתה לא הגיונית", אומרים אביו מלכי ואחותו דנה בחיוך, בריאיון לוואלה.

המשפחה הכירה את הרצון להמבורגר גם ממחברת ששימשה אותו בשבי, והועברה לידיה לאחר שנמצאה ברצועה. היה זה אוצר עבורם. לא עוד אות חיים, אלא הצצה ממשית למחשבות ולמה שעובר עליו. ציורי חתולים, פרצופים ופרפרים, כוכבים, פרחים, ליצן, בת ים וסמל השלום. רשימת ציוד, רישום שעות המואזין.

ומשפטים. מכל הסוגים. "לא תבואי שישי-שבת, זהו יום הבוחר", ציטט את זקני צפת. "אמא שלי יקרה אני אוהב אותך", מסר לאמו, כאילו ידע שהמחברת תימצא. "ילד טוב ירושלים", "אבא שלי גנן", "תן חיוך הכל לטובה", "עוד קצת", "A little bit more", "One more drop", "Life is a box of chocolates". וכן, גם "המבורגר".

כששוחרר, הצליח להביא עמו בשקית פריטים נוספים שאפשרו לו להעביר את הזמן. חוברות סודוקו ותשחצים, וספרים שהשובים מצאו, לאחר שחיילים השאירו אותם מאחור. ביניהם היו ספרי יהדות ו"הנערה שבעטה בקו הצרעות" של סטיג לרסון. הצד החיצוני של הדפים הפך שחור מרוב שימוש ולכלוך.

"השובים שלו אמרו שהחיילים שהיו מלמעלה, הם השאירו כמה ספרים, ואז הביאו לו את זה. אז יש פה ספר של פרשת השבוע, ששייך לאחד החיילים. את הנערה שבעטה בקן הצרעות הוא קרא חמש פעמים. זה קצת העביר לו את הזמן שם בימי השהות שם. אני חושב שה'עוד קצת, עוד טיפה' שכתב במחברת כמה פעמים נהפך למוטו שלו, וליווה אותו ואיתנו לאורך כל התקופה", מספר מלכי. "יש דף שבו ראינו שכתובה הרבה פעמים המילה 'אוכל'. אוכל, אוכל, אוכל. זה היה בתקופה שהיה מעט מאוד מזון והם היו ממש רעבים".

המחסור במזון, בייחוד מגוון, היה קשה מבחינה נוספת עבור עומר, חולה צליאק. "עומר מספר שבהתחלה, ה-50 ימים שהוא היה עם איתי היו מאוד קשים מבחינת אוכל. אז הביאו לו לחם ופיתות. הוא אכל גם מה שלא טוב לו לבריאות, לא הייתה ברירה. רק כנראה כשנכנסה לשם יותר אספקה, בוא היה יכול לאכול אוכל עם פחות גלוטן ולהקפיד על התזונה היותר בריאה שלו. הרבה אורז, קצת ירקות, מדי פעם עוף. הוא אמר שגם בכלל, ברגע שידעו שהוא משתחרר, בשבועיים האחרונים, אז פתאום הביאו המון אוכל והאביסו אותם. הוא איבד הרבה ממשקלו. בהתחלה הוא אמר שהוא איבד ממש המון, אמר: 'הרגשתי שאני כולי רק עצמות'".

עומר הוא גם חולה אסתמה. התנאים בחדרים הצפופים והלחים לא היו אופטימליים להתמודדות עם המחלה. "הוא סיפר לנו שהיו לו כמה התקפות מאוד מאוד קשות, הוא הקיא. ואחרי איזו תקופה הביאו לו משאף וזה קצת הקל עליו", אומר אביו.

"בהמשך, אחרי שאיתי שוחרר, העבירו את עומר למנהרה מאוד מאוד קטנה, מאוד מאוד צפופה, עם חושך מוחלט. הוא קיבל פנס אבל אחרי ימים בודדים נגמרה הסוללה. הוא היה בעלטה מוחלטת בתוך תא. הוא אמר שבהתחלה הביאו לו כמה פיתות, ומים שהוא אמר שהטעם שלהם היה מלוח, ואחר כך זה רק הלך והידלדל עוד ועוד. נתנו לו כמה ביסקוויטים. הוא פשוט היה במקום לא אנושי. תא ממש קטן, חשוך מאוד, בלי אור, ובחלל שהיה לו מעט מאוד אוכל ומים מלוחים. היה מאוד צפוף. הוא לא הצליח לפרוש ידיים, וכל הזמן היה צריך להיות כפוף, וסגור שם. שזה מטורף. זה עמוק מאוד באדמה, ובלי שום תנאים. כשאומרים חושך, אפשר להשוות את זה אולי לעיוור, אתה נכנס ולא רואה כלום. עיוורון מוחלט. אלה תנאים לא נתפסים".

"באיזשהו שלב הוא אומר שהוא פשוט התפלל לאלוהים שיבואו ויוציאו אותו משם, ולא משנה לאן", המשיך. "הוא מספר שאחרי שעתיים באו והעבירו אותו למנהרה יותר מרווחת. הוא אומר שזו הייתה מנהרה עם קרמיקה לבנה על הקירות, אז פתאום היה נראה לו מואר. אז כנראה שגם בגיהינום יש דרגות".

דנה: "כן, מהרגע שאיתי עזב אותו, הוא היה לבד עד שהגיע הביתה. בשלושה ימים האחרונים לפני בשחרור היה עם עומר ונקרט, אליה כהן וטל שוהם. הוא ישב בתא הקטנצ'יק הזה לבד, מחבלים הגיעו רק כדי להביא לו אוכל והמשיכו הלאה להילחם, ואת ה-400 ימים הנוספים הוא היה בעצם במנהרה עם הקרמיקה הלבנה. ועומר, כמו עומר, הוא מאוד חברותי, הוא הבין על הרגע הראשון שבשביל לשרוד שם, הוא צריך להתחבר אל השובים וכך עשה מהיום הראשון. אז אמנם הוא היה לבד, אבל בדיעבד יכול להיות שזה מה שהציל אותו".

מלכי: "הוא יצר דינמיקה עם השובים שלו, שהוא לבד והם שומרים עליו, והם התחברו. יש לו קסם אישי מאוד מאוד מפותח, הוא כובש. וזו הייתה שלו בעצם לשרוד. אני אמרתי שעומר בעצם הציל את עצמו. אנחנו רק עזרנו לו מבחוץ, אבל עומר הפעיל את כל החושים והכישורים החברתיים שלו כדי להתחבר עם השובים וככה הוא שרד את כל הלבד הזה.

מלכי: "קודם כל הוא יודע ערבית. למד ערבית שם מלהיות איתם. ועומר ישר מתחיל לפתח שיחה. הוא מאוד חברותי. והוא גם מצחיקן. ואני מניח שבחוש הומור וקצת סיפורים, והוא מקשיב להם, והם מקשיבים לו, נוצרת איזושהי דינמיקה של שיחות ביניהם שלאט לאט נבנה עם הזמן. וזה הרבה זמן".

דנה: "במנהרה הראשונה שירד אליה, הם קצת התעכבו בגלל הרגל של מיה. הוא היה במנהרה יחד עם מחבל בפעם הראשונה. ובשביל לשבור את הקרח, ולהרגיש יותר בטוח, הוא פשוט פנה למחבל ואמר לו 'כיף חאלק?'. זה עבד לו. איכשהו, מפה לשם, המחבל שאל אותו: 'אתה אוהב את עדן בן זקן?', ועומר התחיל לשיר לו את 'מלכת השושנים'.

מלכי: זה בדיוק זה. הוא הפעיל את כל הכישורים החברתיים שלו. הוא קסם.

מלכי: "הוא לא הראה להם פחד. הוא ידע שאם יראה להם פחד הם עלולים להשתמש בזה נגדו. הוא הראה להם כל הזמן שהוא חזק. הדבר היחיד שפחד ממנו היו תקיפות חיל האוויר. כל טיל כזה היה מרעיד את הכל, רעש מאוד מאוד חזק, וזה משהו שהוא ממש פחד ממנו. הוא אומר שבהתחלה, כשהוא היה עם איתי, הם היו שומעים את שריקת הטיל רגע לפני שהוא מתפוצץ - והם לא ידעו אם זה יהיה הרגע האחרון שהם ישרדו. כשהיינו בבילינסון ובשניידר, לקחו אותנו למסעדה ליד תל נוף. התחילו לעבור שם מטוסי קרב, וראינו איך הוא מתכווץ, מתכנס בתוך עצמו כי הוא נלחץ. הרעש של המטוס זה משהו שכנראה נחרט בו".

והיו רגעים שבהם התעתוע נסדק, והשובים הבהירו כי חייו בסכנה. "הוא סיפר שבתקופה של לחימה בעצימות גבוהה, הוא שמע את הטנקים מלמעלה. והוא אומר שבאותו רגע הם היו נדרכים, שולפים אקדחים והיו אומרים לו: 'עומר, אם ינסו לחלץ אותך, אנחנו הורגים אותך'. ומדי פעם היו נכנסים בכירים כאלה ואחרים, לא מי שהיה איתם ביום-יום, והם היו מדברים בצורה פחות נעימה, פחות מתחברת, ניסו להפחיד אותו. אבל הוא ידע איך לנווט את זה. הוא ידע שחלק מזה זה הצגה שעושים לו כדי להקטין אותו ולהשפיע עליו", מספר מלכי.

"בהתחלה תחקרו ושאלו אותו שאלות. הוא לא עבר עינויים פיזיים, אלא טרור פסיכולוגי. כל הזמן ניסו להקטין אותו. הוא נחשף למדיה ולתקשורת, ראה טלוויזיה, ובעיקר אל-ג'זירה ואל-ערבייה. הוא אמר שבעיקר מראים שם את ההפגנות בשער בגין. הוא היה מסתכל לחפש את התמונה שלו, ואנחנו היינו תמיד בכיכר החטופים, אז הוא לא ראה אותה. וזה משהו שהכאיב לו. והשובים שלו אמרו לו: 'אתה רואה? גם ההורים שלך עזבו אותך ולא מתייחסים אליך'. כל הזמן ניסו לומר לו ששכחו אותו שם. אבל הוא ידע שדברים הם אחרת, ושזה לא כמו שמראים לו".

דנה: "כן, היתה אמירה של בן גביר".

מלכי: "הוא ראה בטלוויזיה שבן גביר התגאה בזה שהוא עיכב את המו"מ או הכשיל אותו. והשובים אמרו לו: 'הנה תראה, גם הממשלה שלך לא רוצה אתכם'. והוא אמר שבאותו רגע הוא לגמרי הרגיש שהוא ממש מתבייש בממשלה שלנו, שבעצם לא פועלת כדי להחזיר אותם. היו לו ירידות. הוא סיפר לנו שהוא היה רואה מדי פעם, גם ברשתות הערביות, שהמו"מ תקוע, שהמו"מ נכשל, וזה מאוד הכביד עליו והיה מכניס אותו לדיכאונות. אלה רגעים שהיו לו מאוד מאוד קשים".

משפחתו של עומר מספרת כי האמונה עזרה לו להחזיק מעמד. "הוא סיפר שראה את אחד השובים משחק עם שרשרת חרוזי תפילה ואומר משהו בערבית. הוא שאל אותו מה זה אומר, מה הוא עושה. והשובה אמר לו: 'בכל פעם שמזיזים חרוז, אומרים תפילה: אללה ירחמו'. אז עומר אמר לו: 'תראה, עכשיו אני אביא לך משהו חדש - ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד'. הוא לימד את זה את השובה שלו. כל פעם שהיו לו מחשבות קשות, הוא קעקע את זה באמצעות הדבר הזה, של מה יותר טוב מלחשוב על אלוהים. וככה הצליח להעביר את המחשבות שלו".

מלכי: "הוא סיפר שהוא ואיתי עשו שם קידוש עם בקבוק מיץ ענבים שהביאו להם, והבקבוק הזה הספיק לו לחמישה חודשים. כל פעם הוא היה שותה קצת. הוא אמר: 'הוא גם לא התקלקל לי'.

דנה: "נס פך השמן, הוא קרא לזה. עד שהם לקחו לו אותו".

מלכי: "וזה משהו שעזר לו להתחזק. הוא סיפר לנו גם שרצה לצום ביום כיפור, והוא לא ידע מתי זה.לפעמים היה שומע רדיו שם, והיה פתאום יום אחד שהוא ניסה לשמוע ולא הצליח. הוא חשב שיש תקלה או משהו. ואחר כך בדיעבד הבין שזו הייתה הדממה של הרדיו, והוא הבין שבעצם הוא פספס את יום כיפור".

בטקס השחרור שערך חמאס, עומר נישק את ראשם של המחבלים, בהוראת הצלם. התמונות הופצו הופצו ברחבי הרשת. "בגלל שהוא ראה טלוויזיה שם, הוא ראה באל-ג'זירה את כל הטקס, וידע בדיוק מה קורה - שיש במה שמעלים אותם עליה, שיש מפגש עם הצלב האדום. הוא בא מוכן לזה. וכשהוא הגיע לשם, הוא היה באופוריה מטורפת, ב'היי' מטורף", מסביר מלכי. "מבחינתו זה היה 'זהו, זה הניצחון שלי'. גם אם אילצו אותו לנשק את הראש של אחד השומרים שם, מבחינתו זה כלום לעומת הניצחון של להגיד 'אני הייתי פה, ואני עכשיו חוזר הביתה, ואתם נשארים בגיהנום שלכם'. הוא חייך מאוזן לאוזן, והרים ידיים, וסימן 'וי'".

מאז שחזר, עומר מגלה לאט-לאט פרטים שלא ידע על 7 באוקטובר והמלחמה. "הוא לא ידע את ממדי האסון שהיה. הוא ראה מה שקרה בנובה עד שחטפו אותו. ואחר כך הוא אמר שהשובים סיפרו לו שהממדים של זה היו עצומים ושהיו המון המון חטופים", משתפת דנה. "גילינו לו שכל החברים שלו בחיים, הוא לא ידע את זה. ויש עוד הרבה דברים לספר לו שהוא לא ידע".

"ואי אפשר כמובן לא לדבר על אורי דנינו, שחזר להציל אותם", מלכי מבקש להזכיר. "מתברר בדיעבד שאורי קפץ כשירו על הרכב. עומר לא ידע מה המצב שלו. הוא חשב שהוא נרצח כבר ב-7 באוקטובר כי הם לא ראו אותו. וכשהוא חזר הוא הבין שאורי שרד כמעט שנה ונרצח. ההורים של אורי הגיעו לבית החולים, היה מפגש מאוד מאוד כואב".

כעת, זמן קצר לאחר ששוחרר, עומר כבר בדרכו לארצות הברית, כחלק ממשלחת שורדי שבי. "הם טסו בכוונה לפגוש את טראמפ וויטקוף. הוא מיד נרתם ואמר 'כל מה שצריך לעשות כדי לעזור, כדי לשחרר את החטופים'. הוא לגמרי רתום עם כל הכוונות כדי לעשות את זה", אומר מלכי, ודנה מוסיפה: "אני חושבת שבתור מי שהיה שם, עוד יותר קשה להבין שאתה משאיר מאחורה אנשים שלפני רגע היו במצבך. זה כואב לו ולכולנו, ואני מאוד מקווה שזה ימשיך ושכולם יחזרו אלינו עוד השבוע".

ההורים היו ממייסדי מטה משפחות החטופים, ומילאו תפקיד מרכזי בו עד היום. "היינו פעילים ואנחנו נמשיך להיות פעילים. אני כבר חזרתי קצת למטה, לכמה פגישות. אני חושב שמאוד חשוב עכשיו ששורדי השבי ישמיעו את קולם. הם חוו את זה ומבינים מה זה להיות שם. בל עדות כזו משאירה חותם ומשפיעה מאוד על מקבלי ההחלטות. וראינו גם את הראיון של אלי שרעבי, שהיה כל כך קשה. נמשיך להפעיל את כל הלחץ שאפשר על מקבלי ההחלטות כדי שהעסקה תמשיך. בין שזה נקרא שלב א' מתמשך ובין שזה נקרא שלב ב', לא משנה. העיקר שימשיכו להחזיר את החטופים עד האחרון שבהם. כולל החללים. אני חושב שאלה שעדיין מתנגדים בממשלה הם מיעוט כרגע".

עכשיו, לצד המאבק, הם יכולים להתחיל בשיקום של עומר, ובהגשמת כל שחלם עליו כמעט שנה וחצי. "הוא אמר ישר כשפגשנו אותו שהוא נורא רוצה לשים את הראש על הברכיים של שלי ושהיא תלטף לו את השיער, ושאני ארכיב אותו על האופנוע ושהוא ירגיש את הרוח ואת החופש. אלה שני הדברים הראשונים שהוא רוצה", מספר מלכי. "ועוד משהו - ללכת איתי ועם עמית לים", מצטרפת דנה. "הוא לבן-לבן, פשוט נהיה שקוף, אחרי 504 ימים בלי שמש".