כשדגלי ישראל מונפים בכיכר לצד דגלים צהובים בהתרגשות, וצהלות השמחה על שחרור ששת החטופים ממלאות את הרחובות, שניים מהם חוזרים בדממה. הם לא נופפו בידיהם לקהל ושלחו נשיקות לאוויר מעל בימת הזוועות בעזה, וסביר להניח שהם לא מבינים את מהות האירוע שהם עומדים במרכזו. אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, שניהם מתמודדי נפש, שבים אחרי עשור בשבי החמאס. הם חוזרים כפי שנעלמו - בלי מילים, בשולי התודעה הציבורית.
והדיסוננס הזה צורם. בעוד משפחות החטופים האחרים זוכות - ובצדק - לחיבוק לאומי, לתמיכה ולהכרה, כשכולנו מכירים את יקיריהם כאילו פגשנו בהם בעצמנו, מנגיסטו וא-סייד מקבלים את היחס החברתי העקבי כלפי מתמודדי נפש: השתקה, הדחקה, כמעט התעלמות. עשר שנים של שבי, בידוד וסבל לא שינו את התבנית הזו. ודי לקרוא את התגובות הרעילות שליוו את הכתבות על שובם הביתה.
אברה מנגיסטו נראה מנותק לחלוטין, מכונס בעצמו. את הישאם א-סייד העביר החמאס בחשאי, כמעט במחתרת. לכאורה, כדי למלא את בקשתה של משפחתו, אחרי שבמשך עשור התעלמו מתחינותיה לגלות כלפי מצבו הקשה חמלה הומניטרית, ונענו בשלילה; חמאס הבין שתמונותיו של הישאם יקלקלו את הטקס שלו.
עשר שנים היו שם, בתופת של חמאס. עשר שנים בהן המדינה בקושי ניהלה מו"מ על שחרורם. עשר שנים של סבל שהתווסף למצוקה נפשית קיימת. ואי אפשר להתעלם מהמחשבה: מה היה קורה לו היו חטופים "רגילים", "נורמלים", ולא מתמודדי נפש ממוצא אתיופי ובדואי? איך היה נראה המאבק לשחרורם, ואיך היתה נחגגת חזרתם לישראל?
זאת לא רק החמצה של הזדמנות להכיר בסבלם ולחבק אותם, כמו שמגיע להם. זו החמצה להעברת מסר חברתי. הרגע הזה, של שמחה לאומית מהולה בכאב, היה יכול להיות נקודת מפנה ביחס שלנו למתמודדי נפש. והוא צריך להיות תזכורת כואבת לכך שמאחורי כל תווית של "פסיכי", או "משוגע", מסתתר אדם שלם, עם סיפור, עם משפחה, עם זכות בסיסית להכרה ולכבוד.
הסיפור של הישאם ואברה מהדהד מציאות מוכרת מדי. בכל שנה, אלפי מתמודדי נפש בישראל נאבקים על הזכות הבסיסית להיראות. הם נאבקים בביורוקרטיה הממסדית להכרה בנכותם, במערכת בריאות שלא נותנת מענה מספק, בדעות קדומות של מעסיקים, ובעיקר - בסטיגמה החברתית העיקשת שממשיכה ללוות כל אבחנה פסיכיאטרית.
המקרה שלהם קיצוני בחומרתו, אבל משקף תבנית מוכרת: אנחנו, כחברה, מעדיפים להתעלם ממה שקשה לנו להכיל. קל יותר לספר את הסיפור ה"נקי", הפשוט, של שחרור החטופים. קשה יותר להתמודד עם המורכבות של שני אנשים שחצו את הגבול בגלל מצבם הנפשי, ולא מתוך רצון חופשי, נפלו לידי אויב אכזר, ועכשיו חוזרים פצועים עוד יותר בנפשם.
איך יכולנו לאפשר את הפקרתם במשך עשור? מדוע נדרשה מלחמה כדי להחזיר אותם? ואולי התהייה החשובה מכל - מה היה קורה אם היינו מצליחים למנוע את חציית הגבול מלכתחילה? האם מערכת בריאות הנפש שלנו ערוכה מספיק כדי לזהות מצוקה ולמנוע את המקרה הבא?
השאלה האמיתית היא לא רק איך אנחנו מקבלים את פניהם של אברה והישאם. השאלה היא איך אנחנו, כחברה, בוחרים להתמודד עם אלה שבשוליים, שקולם לא נשמע. המאבק הזה הוא לא רק על התקציבים והטיפולים, אלא על שינוי תודעתי עמוק. על ההבנה שבריאות הנפש היא לא עניין של "הם" אלא של "אנחנו". שהרי מישהו מיקירינו עלול למצוא את עצמו זקוק לעזרה נפשית בשלב כלשהו בחיים, ועלינו להיות בטוחים שאז, ברגע האמת, החברה לא תתעלם ותשתיק.
שמחת השחרור המהולה בדמעות היא הזמן להתחיל לראות את מתמודדי הנפש. להכיר בסבלם, לספר את סיפורם, ובעיקר - לא לתת להם להיעלם שוב אל שולי התודעה הציבורית. כי אם יש דבר אחד שהשיבה השקטה הזו מלמדת אותנו, הוא שהשתיקה והסטת המבט לא פחות מכאיבות מהשבי עצמו.