עכשיו זה כבר די ברור שתפקידו העיקרי של ישראל כ"ץ הוא למרר את חייו של הרמטכ"ל ולזרז את הליכתו. את ההודעה שהוא לא יאשר מינויי בכירים בצה"ל "עד סיום התחקירים" והדדליין שהציב בפני הרמטכ"ל לסיומם, פירסמה לשכת שר הבטחון זמן קצר לפני פגישה בין השניים. כי צריך גם להשפיל.
נותרנו עם התהיה מדוע במטכ"ל אי אפשר למנות קצינים עד סיום התחקירים בעוד בממשלה אפשר להמשיך כרגיל: מינויים, כספים, חוקים. הרי הממשלה היא האחראית העליונה לכל מה שקורה כאן. הטבח אירע במשמרת שלה. היא זו שחייבת דין וחשבון לציבור, יותר מכל גוף אחר, שהרי היא המנהלת והאחראית והמפקדת על כל אותם גופים.
בניגוד לממשלה, צה"ל נמצא כבר בעיצומו של שלב התחקירים. חלקם הושלמו וממתינים להצגה בפני הרמטכ"ל (תחקיר חיל האוויר, תחקיר אמ"ן), חלק יושלמו בקרוב. וזה לא שצה"ל עסק עד עכשיו בדיג. צה"ל נלחם למעלה מ-14 חודשים באין סוף חזיתות, צה"ל הביא את ההישגים המהדהדים בהם מתהדרת הממשלה, צה"ל איבד למעלה מ-800 מלוחמיו. אז למה את החיים בצה"ל צריך לעצור ואת המינויים (החיוניים להמשך תפקוד הצבא) לבלום, בעוד הממשלה ממשיכה כרגיל? הממשלה יודעת שהמלחמה נגמרה אבל היא לא מתחילה לבדוק מה קרה כאן.
אין לה שום כוונה להקים את מה שהעומד בראשה דרש רק לפני שנתיים, בפרשה אחרת: ועדת חקירה ממלכתית. הרי תחקירי צה"ל אינם תחקירים ציבוריים, אלא מבצעיים. לשימוש הצבא ולקחיו. הציבור מייחל לבדיקה ממלכתית, שקופה, יסודית ואמיתית. הציבור, לפי כל הסקרים, דורש ועדת חקירה ממלכתית ברוב עצום, חוצה מגזרים ודעות. הממשלה מצפצפת ביד אחת, ומתעמרת במערכת הבטחון ביד השניה.
בשורה התחתונה, גילינו שאפשר להדיח שר בטחון במלחמה ואפשר להחליף ראש אמ"ן במלחמה ואפשר לדרוש מהרמטכ"ל וראש השב"כ להסיק מסקנות ולשים מפתחות במלחמה ואפשר להדיח יועצת משפטית לממשלה במלחמה (לפחות בדיבורים), ואפשר לאיים עכשיו בהחלפת יו"ר ועדת החוץ והבטחון בזמן מלחמה, אבל אי אפשר להחליף ממשלה, או ראש ממשלה, או ללכת לבחירות, או להקים ועדת חקירה. למה? תיכף תבינו למה.
הפילוסוף היווני אריסטו חי וכתב ביוון במאה הרביעית לפני הספירה. הגותו אקטואלית גם היום. בספרו "הפוליטיקה", הוא מתייחס לכל שיטות הממשל והשלטון ובפרק על דיקטטורה הוא כותב כי מטרתו העיקרית של העריץ היא לשמור על שלטונו. כך, על פי אריסטו, פועלים עריצים כדי להנציח את עריצותם ולשמור על הדיקטטורה: הם שואפים שנתיניהם יהיו עניים ככל האפשר, הם שואפים שנתיניהם יהיו משכילים כמה שפחות, הם מפוררים את הלכידות החברתית ומעמיקים את השסעים בחברה, הם מלבים אוכלוסיות ומעמדות זה בזה, הם מחזקים מאוד את הארגונים הבטחוניים, כלומר המשטרה, והופכים אותם לזרוע דיכוי שלטונית שמרגלת אחר אלה החשודים במחשבה עצמית או מרדנות, הם מרבים לצאת למלחמות כדי לאחד את האוכלוסיה נגד אוייב חיצוני, הם חושדים בכולם, כולל הקרובים אליהם ביותר, הם מעמדים פנים כדתיים ומשתתפים בפולחן הדתי, לא כי הם באמת דתיים (הם לא), אלא כי המוני העם דתיים וזו הדרך להתחבר אליהם ולאחד אותם מאחורי ההנהגה.
ובכן, השבוע התברר שיש כאן כבר 2 מיליון עניים, חלק גדול מהם ילדים. הממשלה ממשיכה להחליש את האקדמיה, את לימודי הליבה, את המדע, את האומנות, את הטכנולוגיה העילית ואת כל מה שמסמל קידמה והשכלה שמייצרות גם מחשבה חופשית. במקביל, היא פועלת ללא הרף לחיזוק הבערות, תקצוב ה"משימות הלאומיות", ה"מורשת" וכל שאר השמות המפוצצים המהווים שמות קוד לחלוקת כספים מגזרית פנימית. ההשקעה בתלמיד בחינוך הממלכתי הולכת ויורדת בעוד ההשקעה בזרמים החרדים והעצמאיים מטפסת.
לגבי השסע החברתי והפנימי, נדמה לי שאין צורך להרחיב. כנ"ל בעניין המשטרה, שמוציאה שם רע למושג "מיליציה". אתמול, כמה דקות אחרי שהעליתי לרשת איקס ידיעה לפיה יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתעתד לנאום בקפלן/בגין במוצ"ש, הזדרזה המשטרה להתהפך ולהודיע שהיא אינה מאשרת במה. גם בעניין שאר סעיפי אריסטו, כמו חרחורי המלחמה האיזוריים, החשדנות החולנית והקירבה המזוייפת לדת, ההתאמה של הדיקטטור שלנו מושלמת. יחד עם כל זה, חייבים להודות שאצלנו יש כל מיני טוויסטים, שינויים קלים בסגנון ובעלילה, יחסית ליוון העתידה של 400 לפני הספירה. העריץ שלנו, למשל, מעולם לא חתר למלחמות.
להיפך, הוא ברח מהן. הוא ידע שמאז מלחמת ששת הימים, אף מנהיג ישראלי לא יצא בשלום ממלחמה והעדיף להימנע. זה מה שהביא אותנו לטבח ה-7 באוקטובר. יש להודות שמאז הוא שינה את טעמו וביצע פניית פרסה מפוארת. כך או אחרת, מעולם לא היינו קרובים יותר לדיקטטורה, מאשר בימים אלה. הבשורה הטובה (יחסית): אנחנו לא שם עדיין. יש עוד על מה להילחם ויש מי שייאבק על נפשה של המדינה הזו. צריך רק להתעורר.
הגירסה המזרח תיכונית של דיקטטורה, כפי שנרקמת אצלנו, אינה חפה מנקודות תורפה. היא עמוסה ברגעים מגוחכים, בגינונים סיציליאניים מוגזמים, במאפיונרים משוק הפשפשים ובערב-רב שמדי פעם, מתוך כסילות או נמהרות, קורע את המסיכה מעל פרצופם האמיתי של סוכני הכאוס והדיקטטורה.
כזו היתה השבוע דמות העונה לשם "גלית דיסטל אטבריאן". בגלגולה הקדום, פעילת מרצ רומנטית שהתוודתה על הערצתה לאושיות כשלי יחימוביץ'. אחר-כך קפץ הפרפר מתוך הגולם, או להיפך, והפכה לביביסטית לוחמנית.
אחר-כך, מיד בעקבות ה-7 באוקטובר, הצטעפו עיניה, עומעמו שפתיה ונחלשו מיתרי קולה. בראיון חושפני התוודתה שהייתה חלק ממכונת הרעל ואמרה דברים כמו "יצרתי שסע, פילוג, מתח וחולשה - והחולשה הזו הובילה בהמון מובנים לטבח, אני הייתי מאלה שהחלישו את ישראל". היא המשיכה לפזר רמזים ש"כשהמלחמה תיגמר אני אפתח את הפה" ויצרה רושם שמה שהיה, לא יהיה עוד. נקים ועדת חקירה ממלכתית, נלך לבחירות, ושאר ירקות.
ובכן, זה עבר לה. מחלקת השיקום של מכונת הרעל יעילה כנראה יותר אפילו מאגף השיקום המיתולוגי בשיבא. ואני מתכוון גם, ובעיקר, למיתרי הקול: "זה המשולש שנגדו אנחנו נלחמים!" היא צווחה מעל הדוכן השבוע, "צמרת צה"ל, צמרת המשפט והתקשורת. שיחלמו שניתן להם לעשות ועדת חקירה ממלכתית על אסון הטבח".
ההיית, גלית, או חלמנו חלום? כנראה חלמנו. עזבו רגע את התקשורת, אנחנו מרעילים כאן בארות עוד מהמאה הקודמת. הגברת הזו הופכת את צמרת צה"ל לאויבי המדינה. היא נלחמת בהם. במי? במפקד חיל האוויר תומר בר? ברמטכ"ל הרצי הלוי? באלוף דרום ירון פינקלמן? במפקדי האוגדות הלוחמות? באורי גורדין מפיקוד צפון? באבי בלוט, אלוף פיקוד מרכז? במי היא נלחמת? ולמה? ומה זה אומר, שהיא נלחמת בהם? שהיא בעצם מסמנת את צה"ל כגוף עויין? או שהם בעצם נלחמים בנו? כלומר מה שיעקב ברדוגו אמר כבר כמה פעמים (והכחיש, ואז שוב אמר, וכו'), שהרצי הלוי ורונן בר מבצעים כאן הפיכה שלטונית, זה נכון?
ואם כבר הגענו לברדוגו. קחו את טוני סופראנו, תלבישו אותו בחליפה קטנה או גדולה מדי, תכבידו את לשונו אבל תצמידו אותה לעטיני השלטון, כלומר המשפחה, ותקבלו קאפו די טוטי קאפי מעלי אקספרס. ברדוגו אמר השבוע ברדיו על שר הבטחון, ש"אם ידו תחתום על המינוי של הגרי, הוא לא יכהן כשר בטחון של ממשלת ימין".
מדובר באיום מאפיוזי. בנסיבות רגילות, בשלב הבא ימצא ישראל כץ על מפתן ביתו במושב ראש כרות של סוס, או של גלנט. אבל הסירו דאגה, ברדוגו לא מאיים על דעת עצמו. ככל הידוע לי, זמן קצר לפני שהשמיע את איומו, פגש או דיבר עם כץ עצמו ושמע ממנו שהגרי לא ימונה. כך שרוב הסיכויים שברדוגו איים לדלת פתוחה. למחרת שיגרה לשכת שר הבטחון את ההודעה והאולטימטום לרמטכ"ל והתברר שאיומו של ברדוגו היה בעצם סוג של נבואה. כרוניקה ידועה מראש, כנהוג במשפחות פשע.
הגרי, להלן תא"ל דניאל הגרי דובר צה"ל, מפקד שייטת 13 לשעבר ואחד הקצינים המוערכים, המבצעיים והקרביים ביותר בדור הנוכחי של תא"לים בצבא. השבוע פורסם שהוא מועמד לתפקיד כלשהו במטכ"ל. נדמה לי פיקוד העומק או אגף אסטרטגיה.
ובכן, לא אצל ברדוגו. ההפקרות הזו חייבת להפסק. הגרי החצוף היה זה שהתייצב מול הציבור הישראלי כל ערב מאז ה-7 באוקטובר, הישיר עיניו ואמר את האמת. הוא, כמו הממונים עליו, גם התנצל על טבח ה-7 באוקטובר וקיבל עליו אחריות מלאה (בשם צה"ל, להגרי אין חלק בקונספציה או במהלכים שהובילו למחדל עצמו).
הגרי צבר אמינות ופופולאריות בציבור, שזה מהלך חתרני ומסוכן כידוע. הוא גם משך תשומת לב, בעיקר על רקע חדלונה של ההנהגה המדינית להישיר מבט. לשיא הגיעו הדברים כשנשאל על "חוק פלדשטיין" שיאשר לכל דכפין לגנוב מסמכי מודיעין סודיים מצה"ל ולהעביר אותם "לראש הממשלה או לשרי הקבינט" ואמר את דעתו, כלומר את האמת. אז הגרי, שעוסק בלחימה כבר שלושה עשורים כדי שברדוגו יוכל לשייט בין בתי הקזינו בלוטראקי לווינה ולככב בדו"חות מבקר מדינה והמלצות משטרה, הפך אף הוא לאוייב השלטון. כלומר העם. כי השלטון והעם, בדיקטטורה, זה היינו הך.
הגרי גם קיבל אחריות על אמירתו ההיא והתנצל עליה. עכשיו נסו להצביע על ההבדלים בין מה שאמר הגרי לפני שבועיים, למה שאמר מפכ"ל המשטרה דני לוי השבוע, כשהתברר שהאוצר מתנגד ליוזמה להעניק לשוטרים "מענק מלחמה": "השוטרים טובים להילחם ולשלם בחייהם, אבל לא לקבל תגמול", אמר רב ניצב לוי. כמו במקרה של הגרי, גם כאן מדובר בהתערבות בהליך חקיקה בכנסת. בניגוד להגרי, המפכ"ל גם מותח ביקורת על הדרג המדיני, לא רק מחווה את דעתו המקצועית. אבל אף אחד לא צייץ. לאנשי שלומנו מותר. בעיקר כשמדובר בשר שזה עתה הצביע נגד תקציב המדינה שהגישה הממשלה בה הוא יושב ובתגובה ראש הממשלה אמר לו (לדבריו) "אני אוהב אותך".
כך מתנהלים כאן העניינים. את הראיון הבלעדי הראשון שלו בתפקיד שר הבטחון העניק ישראל כ"ץ לאותו ברדוגו, זמן קצר אחרי שהמראיין האשים את ראש השב"כ והרמטכ"ל בתכנון הפיכה. למחרת פגש את הרמטכ"ל וראש השב"כ לפגישות עבודה. אז מה הפלא שעכשיו מנסה כ"ץ, במגושמות לא מבוטלת, להראות לשניהם את הדלת? ומה אמורים לוחמי צה"ל והשב"כ לחשוב עכשיו?
ואם כבר אנו עוסקים בממשלה החותרת נגד המדינה ונגד עצמה, תכירו את השר מאיר פרוש. בגדול, אתם לא אמורים להכיר אותו. הוא אמנם חבר בממשלה, השר לירושלים ומסורת ישראל, אבל תפקידו העיקרי, כך מתברר, הוא יו"ר מרכז אגודת ישראל בירושלים. הוא פתח השבוע "קו חם" לסיוע טלפוני מיוחד ל"חרדים המתמודדים עם סכנת הגיוס". כל מי שמתקשר לקו החם הזה שומע את השר פרוש קורא לכל מי שנתקל בסכנה האיומה של גיוס לצה"ל, להתקשר ולקבל עזרה מיידית, גם משפטית, כדי להסיר את רוע הגזירה ולהושיע את האומה.
השר פרוש חתום על החלטות הממשלה, המהווה גם את המפקדה העליונה של הצבא. הוא, יחד עם חבריו, שולחים את הבנים והבנות שלנו להילחם. כ-820 מהם לא חזרו מהמלחמה הזו. הוא, יחד עם חבריו, מנהל עכשיו מדיניות התפשטות, מתכנן לבנות ישובים יהודיים חדשים ברצועת עזה ועל פי כמה מסמניה הקיצוניים יותר של הממשלה, הגיע הזמן להתיישב גם בלבנון ואם אפשר, בקטנה, גם בסוריה.
מי ישמור על כל זה? מי יאבטח? מי יתפוס קו? מי יפטרל, ישתלט, יטהר, יעצור, יילחם וישמור על כל ההרפתקאות שממשלת הטירוף הזו מובילה עכשיו (למזלנו, בינתיים זה בעיקר בדיבורים)? זה לא באמת חשוב וזה לא באמת מעניין את "השר פרוש". הוא מהפרושים. לא מתעסק בהבלי העולם הזה. הוא יושב בממשלה שמנסה עכשיו לגייס את החרדים ביד אחת, ולהכשיר את ההשתמטות ביד השניה, ממשלה שמנהלת מלחמת קיום שנמשכת כבר 14 חודשים, ובמקביל הוא חותר תחת קיומה של המדינה, תחת צרכיו של הצבא ותחת המדיניות של אותה ממשלה.
אבל העיקר שכולם התנפלו בסופ"ש הקודם על משה לדור, שלא יושב בשום מקום, פנסיונר נטול סמכויות שאמר שאם ההפיכה המשטרית תתחדש, יש מצב שגם התופעה של מתנדבים שיפסיקו להתנדב, תחזור על עצמה. בום. יש כבר קריאות להעמידו לדין. מזל שכעבור יממה אחת הגיע הרב יצחק יוסף, עד לאחרונה הראשון לציון וחבר במועצת חכמי התורה, שאמר שאסור בשום אופן להתגייס, גם מי שבטלן ולא לומד תורה, שלא יתגייס. חס וחלילה. רחמנא לצלן (זו תוספת שלי). אף אחד לא הציע לחקור אותו. אף גורם בקואליציה לא הזדעזע בעוצמה בה הזדעזע מדבריו של לדור, שלא דיבר על עשרות אלפי בטלנים בני 18, אלא על אנשים מעל גיל 50 ששירתו ונלחמו כל חייהם למען המדינה.
כשאתה שואל חבר קואליציה מזדמן איך יכול להיות שרק לפני שנתיים הם דרשו בקולי קולות הקמת ועדת חקירה ממלכתית מהר ככל האפשר ("כדי שלא יספיקו לטשטש ראיות", צעק נתניהו) בפרשת הרוגלות המגוחכת ואילו עכשיו הם פתאום לא נותנים אמון במערכת המשפט ולא מוכנים לשמוע על המוסד, שמשמש את המדינה לחקירות ממלכתיות בנושאים מרכזיים מאז קיומה, אתה מקבל את אותה תשובה: אין לנו אמון במערכת המשפט ומערכת המשפט היא חלק מהמחדל.
כשאתה מקשה על הדובר, איך קשורה מערכת המשפט למחדל ה-7 באוקטובר, מה לבית המשפט העליון, או לפרקליטות, או לאיגוד שופטי הכדורגל ולתכנית "מבול אל-אקצא" של יחיא סנוואר, עונים לך שבגלל מערכת המשפט התמוססו הוראות הפתיחה באש על הגדר בעזה והתפורר הפרימטר.
הבעיה היחידה עם התיאוריה הזו היא, שאין לה שום קשר למציאות. לא היתה, לא נבראה, משל לא היתה. בדיוק להיפך. אכן היתה בזמנו עתירה לבג"ץ בנושא הוראות הפתיחה באש על הגדר בעזה אבל בג"ץ קיבל במלואה את עמדת הצבא, דחה את העתירה וזרק את הנושא מכל המדרגות. באותו זמן ממש התקיימו "צעדות השיבה" ההמוניות על הגדר. לרמטכ"ל קראו גדי איזנקוט. הוא השכיב על הסוללות חצי צה"ל, והצלפים הרגו בכמה חודשים כ-300 פלסטינים ופצעו עוד כ-30 אלף (!!). אף פלסטיני לא חדר ארצה.
כשאתה מעמת את עדר השקרנים הזה (הטרי ביותר היה ח"כ אריאל קלנר השבוע, שאמר ש"ארגונים הממומנים בידי מדינות זרות, באמצעות בג"ץ, ביטלו בעצם את הפרימטר בעזה") עם האמת, הם מסבירים לך, כממתיקי סוד, שאמנם לא היתה פסיקה ממשית של בג"ץ, אבל עצם הדיון בין בג"ץ לצבא גרם לשינוי הוראות הפתיחה באש.
מה לעשות שגם זה שקר מוחלט. הוראות הפתיחה באש של צה"ל גובשו ע"י איזנקוט וקציניו הרבה לפני העתירה. בעתירה עצמה, הן לא נדונו. לא היה שום שיח בין הצבא לבג"ץ. העתירה נדחתה מנימוקים אחרים, בלי לרדת לפרטיה.
אז כאן יש להם עוד תיאוריה: היתה פגישה בין נשיאת העליון אסתר חיות והמשנה חנן מלצר לבין הרמטכ"ל, בה הובהרו גבולות הגיזרה וכו' והצורך לקיים את פסק הדין ככתבו וכלשונו. ובכן, לא היתה שום פגישה כזו. ולא היה צורך להדגיש את חשיבות קיומו של פסק הדין, כי פסק הדין כלל לא התערב במעשיו של הצבא.
צה"ל היה צריך להתאים את עצמו באותן שנים למצב מתסכל עם כשל פנימי: מצד אחד, מדיניות ממשלת נתניהו הייתה "להכיל" את המהומות, לשמור על השקט, לפייס את חמאס ולא לפגוע בו, מצד שני לא לתת לאף פלסטיני לחצות את הגדר.
זו היתה הסיבה שצה"ל פיתח לעצמו שיטה "היברידית" שאיפשרה לירות בפעילי טרור בדרך בה יורים באוייב במלחמה, ולנקוט אמצעים נגד מפירי סדר ומפגינים בדרך בה מפזרים מהומות. אלא שמכיוון שזה לא הספיק, הצבא נטל לעצמו גם את הסמכות לפגוע במפרי הסדר והמפגינים אם זיהה סכנה ממשית לגדר או לחדירה ארצה.
כך הגענו למספר העצום של נפגעים פלסטינים על הגדר. בלי אף חדירה ארצה. ואת כל זה "הכשיר" בג"ץ, בדיוק כפי שהכשיר בעבר את מדיניות הסיכולים הממוקדים, תוך יצירת תקדים בינלאומי הסטורי בדיני המלחמה (את כל הפרטים על השתלשלות האירוע הזה תמצאו בשרשור מפורט של אור כרמי בטוויטר).
אבל זה לא נגמר כאן. בזמן אמת, גם אנשי ימין מובהקים שיבחו את פסיקת בג"ץ ואת העובדה שלא התערב בנעשה על הגדר. הנה מה שכתב אלוף (מיל.) גרשון הכהן, חבר עמותת "הביטחוניסטים", אחרי הפסיקה (הנשיאה חיות, המשנה מלצר והשופט הנדל): ""באתגרי השתנותם של דפוסי ההתנגשות הצבאית התמודדה הפרקליטות הצבאית כשותפה לגיבוש המענה המבצעי הצה"לי לאירועי הגדר ברצועת עזה. דפוסי המענה של צה"ל הובאו לדיון בבית המשפט העליון.
פסק הדין ראוי להילמד כביטוי לניתוח מצב אסטרטגי, המתמודד עם מתח שבין צורות הפעולה המבצעיות, כפי שגובשו במטה הכללי ובפיקוד הדרום להתמודדות עם האתגר המבצעי, לבין מה שנראה לכאורה כמנוגד לדין הבינלאומי".
שופטי ההרכב בעצם קבעו שהאופן שבו מתמודד צה"ל עם האתגר המבצעי המיוחד על הגדר בעזה הוא טבעי, וכלל לא התערבו בו. הם לא כבלו את ידי צה"ל, אלא להיפך: הם הוכיחו שוב את יכולתו של בג"ץ להכשיר מדיניות הפעלת כוח צה"לית תוך כדי יצירת תקדימים עולמיים בדיני המלחמה שמאפשרת לצה"ל לתפקיד בסביבה מורכבת ובמצבים מורכבים.
זה בדיוק מה שהפך את בג"ץ לשכפ"ץ שלנו ושל מערכת הבטחון לאורך שנים, שכפ"ץ שמתחיל להיסדק ולהיפרץ מאז פרצה ההפיכה המשטרית המופרעת לחיינו.
כל זה לא משנה למלעיזים ומפיצי הפייק והכאוס. המרכזיים שבהם, בנושא הזה, הם כמובן יאיר נתניהו, עו"ד דוד פטר, ישי פרידמן, שמעון ריקלין, אראל סג"ל, ואין ספור ח"כים ושרים שממשיכים לשקר, במצח נחושה, בדם קר, בלי להתבייש, כדי לנסות לערב את מערכת המשפט במחדל ה-7 באוקטובר ולהוכיח שהיא נגועה ב"ניגוד עניינים" ולכן אין להקים ועדת חקירה ממלכתית, שהרי השופטים הם אלה שדיברו בלילה עם בעלה של שקמה ברסלר, שהרים טלפון לסנוואר וגילה לו איפה המפתחות של הגדר, באישורם של אהרון ואהוד ברק, כמובן.
בינתיים, הולכת רמת הזחיחות אצל נתניהו וסביבתו ומתגבהת למימדים מדאיגים. על פי אנשי נתניהו, זה לגמרי אפשרי להשלים את כל המשימות עוד בטרם יייכנס הנשיא טראמפ לבית הלבן: לסגור עיסקת חטופים (חלקית או מלאה), להשלים את עקרונות ההסכם עם סעודיה ולהנחית מכה על איראן. נתניהו מתמרן כעת בין שני הממשלים האמריקאים, הנכנס והיוצא. השבוע הוא פגש לפגישה ארוכה את שליחו המיוחד של הנשיא טראמפ למזרח התיכון, אדם סת' בוהלר.
על פי גורמים שנחשפו לשיחות, לבוהלר יש טיוטות. עוד לא ברור של מה. אבל השאיפה של הנשיא טראמפ לנקות שולחן במזרח התיכון עוד לפני שהוא יתיישב ליד שולחן הנשיאות, מרקיעה שחקים. בוהלר סיים את ביקורו כאן ויצא לסעודיה. בקרוב הוא אמור לשוב, תוך כדי דילוגים ליעדים נוספים בסביבה.
נתניהו מקווה לתזמן את כל זה על פי לוח הזמנים שלו. האופטימלי ביותר יהיה חתימה על הסכם החטופים ערב המעבר לחקירה הנגדית בעדותו בירושלים. התקווה תהיה להטביע את מה שצפוי בחקירה הנגדית בתוך הדמעות, האושר, העצב והדמע של חטופים חוזרים הביתה מהתופת. בד בבד, מנסה נתניהו להכשיר את הלבבות למהלך צבאי באיראן.
המטרה כעת היא פחות להשמיד את תשתית הגרעין האיראנית (משימה כמעט בלתי אפשרית ברמה הפיזית), אלא לפגוע במשטר ולערער אותו. זה, יחד עם סנקציות מחודשות של טראמפ, יכולים להפוך את איראן לקורבן הבא של המלחמה, אחרי משטר אסד. כך, לפחות, על פי התכניות של מקורבי נתניהו.
יחד עם הזחיחות, מגיע ההיבריס וחוזר גם הבטחון העצמי. נתניהו, שעוד לא קיבל אחריות על הטבח והמחדל, נוטל לעצמו את הקרדיט על הנצחונות וההישגים בשדה הקרב. במציאות, הכל הפוך. בואו נעשה סדר: נתניהו הוא אבי מדיניות ה"הכלה" של חמאס וחיזבאללה. הוא לא קיים את הבטחתו להפיל את שלטון חמאס. להיפך, הוא טיפח אותו. הוא מימן אותו. הוא שחרר את הרוצחים בעיסקת שליט, ביניהם סנוואר. הוא הביא את הכסף הקטארי.
הוא לא הסכים להעמיד את חיזבאללה על מקומו ולהתעקש על הריבונות הישראלית והניח לנסראללה לבנות לנו מפלצת על הגדר. הוא ידע שאיראן בונה סביבנו טבעת אש, ולא עשה דבר. נגד הגרעין האיראני הוא בעיקר נאם. הוא הניח לישראל להיחנק לאיטה, כשרגלם של אויביה על צווארה. הוא התעלם מהפצרות השב"כ לצאת למכת מנע ולחסל את צמרת חמאס. הוא נעתר לכל הסחיטות של חמאס. זו הסיבה שהמחיר ששילמנו ב-7 באוקטובר היה נורא כל כך. ואז, אחרי ה-7 באוקטובר, הוא בעיקר היסס וגרר רגליים.
אלוף בריק ותא"ל וינטר הפחידו אותו מתמרון קרקעי. בסוף התעשת ויצא אליו. עשה הכל לאט. התעכב בירידה לחאן יונס. התעכב בירידה לרפיח. דחה תכנית לחיסול נסראללה ב-11 באוקטובר ("הם יודעים איפה אנחנו גרים", אמר לגלנט). הגיב באיראן תגובה מזערית בפעם הראשונה ותגובה משמעותית יותר בשניה. וכו' וכו'. למרות כל זה, הוא ממשיך לברוח מהאחריות לכשלונות ולרדוף אחרי ההצלחות. כמו תמיד.
במקביל, נמשך המאמץ להמשיך לפרק את הדמוקרטיה ולהיטיב את הלפיתה על צווארה. להשתלט על מוקדי הכוח האחרונים. להטיל מצור על שומרי הסף, להחליש אותם, לערער אותם, לגרום להם להתייאש ולפרוש. כולם, מהרמטכ"ל וראש השב"כ דרך היועצת המשפטית לממשלה, היועמ"שים במשרדי הממשלה, נציבות שירות המדינה, התקשורת החופשית, לשכת עורכי הדין, מדידת הרייטינג, תאגיד השידור, נציב התלונות על השופטים, וכו' וכו'. ההתקפה נמשכת כל הזמן, בכל מקום. לא לוקחים שבויים.
קחו לדוגמה את נציבות שירות המדינה. נציב שירות המדינה הוא שומר סף קלאסי. אחראי על עשרות אלפי עובדים. כולל עובדי משרדי הממשלה. הסיפור שקראתם כאן, על מנהל לשכת ראש הממשלה יאיר קספריוס, שנחשד ע"י הגברת נתניהו בחתרנות כלשהי ונזרק הביתה, מבלי שפוטר, לא אמור לעבור את הנציבות. קספריוס קיבל משכורת (בין 40 ל-50 אלף שקל בחודש) על חשבוננו יותר מחצי שנה, כשהוא בביתו. כשהגשתי לנציבות שאילתה בנושא, התשובה היתה מגוחכת. הם טענו שהוא ממשיך בתפקיד כרגיל, כי זה מה שאמרו להם בלשכת ראש הממשלה.
נציב שירות המדינה אמור לשמור על שירות המדינה. ככה פשוט. על טוהר המידות, על הרמה הראויה, על התקשי"ר, על החוק, על הקופה הציבורית. כשהנציב הוא מינוי אישי פוליטי, מטעמנו, הוא ישמור עלינו, לא על שירות המדינה. התופעה הזו, של הרדדת שירות המדינה עד עפר, כבר כאן.
עכשיו מתברר שנתניהו רוצה למנות לתפקיד מ"מ נציב שירות המדינה את עו"ד רואי כחלון. האיש עבד בפרקליטות המדינה 15 שנה. לא ניהל כלום. יש תחתיו בין 2 ל-3 עובדים. בשנה האחרונה הוא כבר בלשכת ראש הממשלה. מקורב במיוחד לראש הסגל צחי ברוורמן. לא מזמן סומן כאחד מאנשי הימין המבטיחים בישראל. המטרה שלו היא פרקליט המדינה או היועמ"ש בכבודו ובעצמו.
נציבות שירות המדינה היא תחנה חשובה בדרך. ברוורמן מתאבד עליו. נתניהו רוצה אותו. הבעיה היחידה היא, שיש תנאי סף. יש כללי מנהל תקין. נציב שירות המדינה חייב להיות אדם עם רזומה ונסיון מתאימים, עצמאית ולא מטעם, שומר סף ולא תוקע כף. התופעה הזו, שמינוי נציב הוא רק אפס קצה, היא הפיכתה של ישראל לגירסה המקומית של לבנון/ונצואלה.
דר' עינת רונן היא מנכ"לית מכון מרחבים ללכידות חברתית וחברת פורום דבורה. עד לאחרונה היתה סמנכ"לית במשרד ראש הממשלה (ראש היחידה לשותפויות רב מגזריות). אין לי מושג למה פרשה. היא גם מלמדת במכללת אחווה קורס בשם "תהליכי פיוס בעולם", במסגרת "התכנית ליישוב סכסוכים".
השבוע היתה לה הברקה. במסגרת הנושא "פיצויים סימבוליים", כמו התנצלויות של ראשי מממשלה ונשיאים בפני אזרחים על עוולות שהתרחשו היא ביקשה מתלמידיה לבצע תרגיל בהם יכתבו התנצלות בשם ממשלת ישראל על ה-7 באוקטובר.
התלמידים בקורס, אומרת דר' רונן, באים מכל הקצוות הפוליטיים. הם כתבו 7 נוסחים שונים להתנצלות מטעם ממשלת ישראל על ה-7 באוקטובר. הנה אחד מהם, בקיצורים והשמטות שלי: ""אזרחי ישראל היקרים, אנו עומדים בפניכם, כואבים ומודעים לכאב העצום שגרמו אירועי ה-7 באוקטובר... ממשלת ישראל מביעה חרטה עמוקה על הכשלים החמורים שהובילו לטרגדיה זו. אנו משתתפים בצערם של כל מי שאיבדו את יקיריהם ומשתתפים בכאבם של אלה שעדיין מתמודדים עם הפצעים".
"הממשלה מקבלת אחריות מלאה על המחדלים שאיפשרו את התרחשות האסון ועל הפערים שהתגלו במערכות הבטחון ובמענה לאזרחים. אנו מתחייבים לפעול לשיקום מלא של הביטחון, אמון הציבור, ותשתיות המדינה. כל אזרח במדינה זכאי להגנה מלאה ואנו נשקיע את כל המשאבים הנדרשים כדי להבטיח שזה יקרה. לצד שיקום התשתיות והבטחון, הממשלה מחוייבת לסייע בתהליך ההחלמה של הנפגעים ומשפחותיהם. מערך סיוע פיזי, נפשי וכלכלי ייפרס כדי לעזור לכל מי שנפגע באופן ישיר או עקיף".
התרגיל הזה, במכללת אחווה, היכה בי פתאום: אנחנו כבר שנה וחודשיים אחרי האסון וממשלת ישראל עוד לא התנצלה בפני אזרחיה. עזבו ועדת חקירה. עזבו בחירות. סתם ככה, לעמוד ולבקש סליחה. סליחה על האטימות. על היהירות. על הקונספציה. על הזנחת הבטחון. על אטימת האוזניים למשמע האזהרות. וכן, סתם על העובדה שזו היתה המשמרת שלכם. זה קרה אצלכם. ככה פשוט. תבקשו סליחה. זה הכל.