"תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך". אף שיותר מ-60 שנה חלפו מאז ניסח דוד בן גוריון את המשפט הזה, אין אדם ששירת בצה"ל ולא מכיר אותו. הסיבה לכך היא שהמילים האלה של בן גוריון הן הרבה יותר ממילים - הן תמצית החוזה הקדוש בין מדינת ישראל לבין אזרחיה. החוזה הזה לא הופר מעולם. גם אחרי השבר הגדול של מלחמת יום הכיפורים, הואשמו גולדה ודיין ביהירות, באטימות, ברשלנות - אך מעולם לא בהקרבת חיילים על מזבח האינטרס האישי; וגם בשיא המחאות הסוערות של מלחמת לבנון הראשונה, איש לא האשים את בגין ששלח חיילים אל מותם כדי לשמור על ממשלתו. "אם שולחת בניה על הארץ לשמור", שרה "תיסלם" אחרי שנגמרה המלחמה האיומה ההיא; קברנו את מתינו, התאבלנו - והחוזה נשמר.
החוזה הזה הוא הסיבה שבגללה כבר שלושה דורות של ישראלים מסכימים לוותר על שנות נעורים יפות ויקרות, לעלות על מדים ולהתגייס לצה"ל שאפילו בשמו - צבא ההגנה לישראל - מקופל החוזה הקדוש הזה. החוזה הזה הוא הסיבה לכך שאנשים צעירים מוכנים, כבר יותר מ-70 שנה, לסכן את חייהם וגם להקריב אותם אם צריך. החוזה הזה הוא הסיבה לכך שאנשים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם מוכנים להשאיר מאחור בית, ילדים ועסק, ולהסתכן בכך שהכל יאבד. ואת החוזה הזה - שאסור לגעת בו כי הוא התשתית לקיום שלנו כאן, שממשלות ישראל לדורותיהן מימין ומשמאל התייחסו אליו בחרדת קודש, שכל כולו הכרה עמוקה בקדשות החיים ובאחריות עליהם - את החוזה הזה מפירה עכשיו ממשלת החורבן ברגל גסה.
בשבוע שעבר התייצבו שלושה שרי ביטחון לשעבר (גלנט, בוגי, ליברמן) - כולם מהימין - ואמרו לציבור באופן הברור ביותר שהלחימה בעזה נמשכת בגלל אינטרסים פוליטיים של הממשלה. צה"ל סיים את משימותיו ברצועה מזמן, ואין שום נימוק ביטחוני שמצדיק את המשך השהייה שם. ובכל זאת - חיילים ממשיכים למות כל יום, חיים צעירים נגדעים, משפחות נחרבות, 101 חטופים נמקים כבר יותר משנה בשבי. יום אחרי יום אחרי יום, כבר חודשים ארוכים. החיילים והמילואמיניקים שנלחמים עכשיו בעזה יצאו להגן על הבית, במה שהתחיל כצודקת במלחמות. הם יצאו כדי להחזיר הביתה ילדים, נשים, גברים וזקנים שנחטפו על ידי החמאס. הם לא יצאו לקרב כדי לאפשר לממשלת החורבן, שרוב מוחץ של הציבור לא תומך בה, להמשיך להיאחז בכוח בשלטון. הם לא הסכימו להקריב את חייהם כדי להקים התנחלויות שהבנים שלהם ימותו כדי לשמור עליהן. הם לא הסכימו להיות חלק מפעולות שהעולם כולו מגנה, ושעננה כבדה מרחפת מעליהן. מלחמת נתניהו אינה מלחמת תקומה, אלא מלחמת חורבן; המלחמה הפוליטית הראשונה בתולדות מדינת ישראל.
תדע מעכשיו כל אם עברייה שגורל ילדיה נלקח מידיו של יואב גלנט, והופקד בידיו של עסקן ליכוד כושל ונטול ניסיון ביטחוני שאינו ראוי לכך. תדע מעכשיו כל אם עברייה שחיי ילדיה הוקרבו כדי שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק יוכלו לבנות וילות על הים בעזה, וכדי שנתניהו יוכל לשמר את הקואליציה העלובה שלו. תדע מעכשיו כל אם עברייה שאם היא או ילדיה יפלו בשבי, לא רק שממשלת ישראל לא תעשה כל מאמץ כדי לשחרר אותם - אלא שהיא תסכל בזדון את המאמצים לשחרורם. ונדע כולנו שחיילים וחיילות ואזרחים וחטופים נהרגים, וימשיכו להיהרג, בגלל אינטרסים פוליטיים והזיות דתיות.
לממשלה הגרועה בתולדות ישראל, ממשלה שאיבדה את אמון העם בעקבות הטבח הנורא ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה ובעקבות התנהלותה אחריו - אין זכות לשלוח חיילים לקרב, ואין זכות להכריע בגורלם של 101 חטופים ישראלים. זו ממשלה שאיבדה את הלגיטימציה ונאחזת בשלטון על ידי פירוק והשחתה של מוסדות המדינה. התגובה לכך חייבת להיות שבירת כלים.
חבריי לאופוזיציה וחבריי למחאה, אחרי האסון הנורא עשינו כולנו את הדבר שחשבנו שהוא הנכון, ושאני עדין מאמין שהיה נכון בשעתו - התגייסנו. בצבא, בגבולות, בשיקום העוטף, בטיפול בכל מה ובכל מי שהממשלה הרעה הזו הפקירה. זה היה הפרק הראשון במלחמה על הבית. הפרק הזה נגמר. הוא נגמר כשהממשלה הזו הפסיקה לנהל מלחמת קיום, והחלה לנהל מלחמת ברירה; כשהממשלה הזו הוכיחה שהיא מוכנה להקריב חיים בשביל היאחזות בשלטון; כשהממשלה רומסת בגסות את החוזה הקדוש ששום ממשלה לפניה לא העזה לגעת בו, ושולחת אנשים אל מותם בשביל תאוות שלטון. אי אפשר להפריז בחומרת מעשיה של הממשלה הרעה הזו, והיחס שלנו אליה חייב להשתנות בהתאם. לא נותר עוד טעם לפנות אליה ולדבר על ליבה. עלינו להתייחס אל הממשלה הזו כאל מה שהיא הפכה להיות: ממשלה בלתי לגיטימית, שאיבדה את אמון הציבור ואינה יכולה להמשיך לשלוח חיילים אל מותם.
עלינו להציב על סדר היום שלוש דרישות ברורות שיאחדו את האופוזיציה ואת ארגוני המחאה. שלוש דרישות שבהן תומך רוב מוחץ של הציבור הישראלי: ראשית, סיום המלחמה בעזה לאלתר ושחרור החטופים; שנית, הקמה של ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור לא רק את העשור שבו בנה נתניהו את כוחו הצבאי של החמאס, ולא רק את ההתעלמות הרשלנית של נתניהו ושותפיו מהאזהרות של גורמי הביטחון שהאסון בפתח, ולא רק את אסון 7 באוקטובר עצמו, אלא גם את שורת ההחלטות הצבאיות והמדיניות שקיבלה הממשלה מאז; ושלישית - בחירות.
לא מדובר כאן במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית. המאבק נגד הממשלה הזו אינו דומה לשום מאבק פוליטי שהתנהל אי פעם במדינת ישראל. הממשלה הזו והעומד בראשה מקריבים חיים ומסכנים את עצם קיומה של מדינת ישראל למען הישרדותם הפוליטית. הם עושים זאת תוך כדי ניסיונות לפטר ולרסק את מי שאמור לחקור את מחדליהם, לשפוט אותם או לרסן את כוחם - והם עושים את כל זה ללא תמיכה ציבורית. בכך הם הפכו עצמם לבלתי לגיטימיים, ועלינו להיאבק בהם בהתאם.