42 שנים חלפו מאז מלחמת לבנון הראשונה, והנה אנחנו שוב מתקרבים לאותו בוץ מוכר. זה לא שאי אפשר ללמוד מהעבר - פשוט שאף אחד לא רוצה. מלחמת לבנון הראשונה כונתה "שלום הגליל" והיתה אמורה להביא ביטחון לצפון, אבל כולנו יודעים איך זה נגמר: 18 שנים של מלחמה מדממת, התבססות חיזבאללה בצפון, ומורשת שכוללת מחיר כבד של דם ושבר כלכלי עמוק.
אריאל שרון הבטיח בזמנו לפתור את "הבעיה הפלסטינית" ולשנות את מאזן הכוחות במזרח התיכון. מה יצא מזה? בוץ עמוק בלבנון, הקמתו של חיזבאללה - וההיסטוריה רשמה את סברה ושתילה. כן, אותה הפגנת "400 אלף" בכיכר מלכי ישראל (רבין) בספטמבר 1982, אותה מחאה אזרחית שהוציאה אותנו לרחובות. ועדת החקירה הממלכתית הוקמה, שרון הודח, אבל מה קרה אחרי זה? 18 שנים נוספות בלבנון, כשהמדינה מדשדשת בלי שום פתרון באופק.
ומה עם נתניהו? בתחילת דרכו, כשהיתה לו ההזדמנות להוביל להוצאת צה"ל מלבנון ולהביא לסיום הסאגה, הוא בחר לא לפעול. עכשיו, מול מערכה רב-חזיתית בעזה ובלבנון, שוב הוא מתקשה להגדיר מדיניות, מהלכים מדיניים ויעדים ברורים לצבא ולאזרחים. במקום לקבוע תוכנית פעולה ברורה, הוא מאיים לחדור לדרום לבנון (ואולי מעבר לכך), בזמן שהחשש מחזית צפונית נוספת מרחף מעלינו. הנטל, כרגיל, נופל על כולנו. רק שהפעם הזירה מורכבת פי כמה וההשלכות עלולות להיות חמורות הרבה יותר.
הקונספציות השגויות של שימוש בכוח צבאי שאיננו מלווה בהסדרה מדינית, ושהובילו אותנו לשקיעה בלבנון לפני קרוב ליובל, עדיין כאן. התמרון הצבאי נשמע כמו חזרה על טעויות העבר, כשהפעם מדובר בציר ג'יהאד איראני מתוחכם בהרבה. ישראל איננה מסוגלת להתמודד ללא גיבוי ושותפות אמריקנית מלאה. גם עכשיו, בדיוק כמו אז, אנחנו רואים את האטימות המדינית והפוליטית שהובילה להפקרת החטופים, ולעוד אסון מבצעי ומוסרי שיעורר עלינו את המערכת הבינלאומית.
אז מה אנחנו לומדים מכל זה? פעם אחר פעם הציבור יוצא לרחובות - אבל האשליה כי ניתן לפתוח בעיות מדיניות בכוח צבאי, ללא הגדרת אופק מדיני, מובילה את המערכת לעבוד על אוטומט.
האם נלמד מהעבר ונמנע מהסתבכות נוספת, או שנמשיך עם אותן קונספציות? נשלם את המחיר, ובסוף גם נגורש מן העיר.
הכותב הוא יזם טכנולוגי וחברתי