סרטון החטוף סשה טרופנוב, שפורסם בידי הג'יהאד האיסלאמי, הוא עוד דקירה בלב של כולנו, שכבר יותר משנה מדמם ומתמודד עם כאב בלתי פוסק. בסרטון נראה טרופנוב, כביכול, מבקש מהציבור לפעול מול הממשלה. אבל בואו נהיה כנים - זה לא הוא שמדבר. המילים בסרטון אינן שלו. הן נוסחו בקפידה על ידי החוטפים שלו, שמטרתם הברורה היא ליצור, לצד הרצח, האונס והביזה, גם טרור פסיכולוגי.
לכולנו נשבר הלב גם לראות את הסרטון של החטופה דניאלה גלבוע, מדברת לכאורה מדם ליבה, כמו גם לשמוע את טרופנוב מאשים את הצבא ומקריא כיצד דווקא החוטפים שלו הם אלו ששומרים על חייו ומסכנים את עצמם. אורלי, אמה של דניאל גלבוע, פירשה בראיון עמה את הדברים כמשחק, ואמרה שהבת שלה נכנסה לתפקיד.
ועדיין, כשאנחנו צופים בסרטונים כאלה, עולה השאלה: למה נדמה שהחטופים מנסים לשכנע אותנו באמת ובתמים? האם זהו משחק מתוחכם, שנועד להטעות את החוטפים? או שאולי מופעל כאן מנגנון נפשי עמוק יותר?
למי שצופה מהצד, הדברים שנאמרים בסרטונים עשויים להיראות כאילו החטוף באמת מזדהה עם מה שהוא אומר. אך למעשה, ייתכן שמדובר במנגנון הגנה נפשי טבעי שמופעל במצבי לחץ קיצוניים, בהם החטוף תלוי בחוטף שלו להישרדותו. מנגנון זה, המכונה "תסמונת שטוקהולם", גורם לעיתים לחטופים לפתח תחושת אמפתיה כלפי החוטפים, לא מתוך רצון אמיתי, אלא מתוך צורך להפחית את תחושת הפחד ולהרגיש שהם שולטים, ולו במעט, במצבם.
זו אינה תגובה מודעת. החטוף אינו "משחק" כדי לתעתע בחוטפים. מדובר בתגובה הישרדותית שנועדה להקל על המצוקה, ולהפחית את האיום התמידי. לצערי, אני מכיר את התופעה הזו מקרוב בעבודתי רבת השנים עם ילדים שגדלו בבתים אלימים. גם לאחר שהם יוצאים מסביבה מסוכנת, הם לעיתים מצדיקים את ההתנהגות האלימה של ההורים שלהם - פשוט כי זו הדרך היחידה שמצא המוח שלהם כדי לשרוד.
כשהחטופים שלנו מבודדים לחלוטין ממשפחותיהם ומארצם במשך תקופה ארוכה, כמו זו שעוברת עליהם כיום, תגובות כאלה הן בלתי נמנעות. זו תוצאה של לחץ מתמשך, בידוד ופחד קיומי. מה שהופך את הסרטונים הקשים האלה לקשים עוד יותר לצפייה, הוא ההבנה שהחטופים אינם רק קורבנות של החוטפים עצמם, אלא גם של מנגנוני הנפש שמנסים לעזור להם לשרוד.
אז מה תפקידנו, כציבור, מול הכאב הזה? אנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו את הטיפול האישי בחטופים, אבל אנחנו כן יכולים להעניק למשפחות שלהם את כל התמיכה שאנחנו מסוגלים לתת. הן אלו שיקבלו אותם עם חזרתם, והם יהיו חלק מהותי מתהליך השיקום הארוך שלהם.
עלינו להעניק למשפחות סביבה מכילה וסבלנית, לכבד את פרטיותן ואת דרכן הייחודית להתמודד עם הכאב. במיוחד חשוב לזכור שגם אמירות שנאמרות בכאב גדול ומתומצתות בתקשורת, נובעות מהמקום הרגיש הזה.
המפתח הוא להבין שאנו עדים לתגובות אנושיות מורכבות מאוד, שנובעות ממצבי קיצון. בסופו של דבר, לנפש האנושית יש יכולת להתאושש. עם הזמן ותהליך שיקום נכון, אפשר לסייע לחטופים ולמשפחותיהם להשיב את החוסן שלהם ואת חייהם. בינתיים, אנחנו חייבים להיות שם עבורם, ולזכור שהמאבק שלהם הוא גם המאבק שלנו כחברה.
הכותב הוא מומחה לטיפול בטראומה, סמנכ"ל ומנהל תוכניות מיוחדות באגודה הישראלית לכפרי ילדים SOS