1. הרמתי את הראש. הרכבת כבר חזרה לנסוע. שאלתי בקול רם אם מישהו נפגע, ואז ראיתי את שלולית הדם.
קפאתי. התקשיתי להאמין למה שאני רואה. לא ראיתי אף פעם שום דבר שמתקרב לכך. זה תמיד קרה למישהו אחר. אני עדיין לא ממש מאמין. דם על הרכבת. ארבעה מטרים ממני. האדום הנורא הזה.
והרכבת נוסעת והדם נוסע, ובנסיעה שלנו שכמו נמשכת לנצח, הדם לעולם לא נעצר, זועק אליי מרצפת הקרון. אף אחד לא יכול לעצור אותו. כמו מין מטאפורה מחרידה למציאות האזורית כרגע, שבה נחלי הדם הגועשים ממשיכים לזרום אל הים והים אינו מלא ואינו יודע שובע. עוד דם נשפך ונשפך בתנועה שלא נגמרת, ואין מה שיבלום, אי אפשר לרדת.
ואני יודע שהדם הזה ייסע איתי תמיד. בכל נסיעה, בכל יום. ואני יודע שהדם הזה לא רצה להישפך אל רצפת הקרון, אלא להמשיך לנוע בתוך ורידים חיים של אנשים מלאי חיים. של נדיה, של רויטל, של ענבר, של שחר, של איליה, של יונה, של ויקטור. חיים שנעצרו באכזריות, בבת אחת, בדרך הביתה, במקום הכי בנאלי שיכול להיות, בתחנת ארליך של הרכבת הקלה.
החיים שלהם נעצרו, ובסוף גם הרכבת נעצרה. ובראש שלי, הדם ממשיך לנסוע.
2. אני גר ביפו בערך ארבע שנים וחצי. המקום הזה הפך לנו לבית. זה לא שמושלם - איפה בדיוק מושלם? - אבל מצאנו בה בועה משפחתית ומחבקת, מגוונת, אכפתית וסולידרית. אנחנו חיים פה ביחד, באותם בניינים ממש, אנשים מכל מיני דתות ומוצאים והשקפות, בכבוד הדדי, באכפתיות ובנעימים.
שדרות ירושלים מרימות עכשיו את הראש משנים של עבודות תשתית. זה רחוב בן יותר ממאה שנה שראה כבר הכול מהכול. כשנולדה הבת הקטנה שלי, היינו הולכים לטייל עם העגלה לכל אורך השדרה, הלוך וחזור. לצד העצים העתיקים, פוגשים בעלי עסקים ותיקים שבמשך עשרות שנים מתפרנסים בעבודה קשה, ולא משנה כמה קשה היום הם מוצאים חיוך ולפעמים מתנה בשביל הפעוטות. בשנים האחרונות השדרה הזאת מלאה בהורים צעירים עם תינוקות בעגלות ומנשאים. בדיוק כמו ענבר שגב ויגדר וארי הקטן.
גם נדיה סוקולנקו השאירה אחריה ילדה קטנה. לא ידעתי את זה, אבל היא הייתה שכנה שלי. היא גרה כמה בניינים ממני, כביש אחד מפריד בינינו. היא עברה רק לפני כמה חודשים ליפו עם בן זוגה ובתה בת ה-6. היא רק קפצה לרגע לקנות משהו בסופר ולחזור. היינו אמורים, אני מניח, לרדת באותה התחנה. היינו יכולים להיות מכרים, או להשתתף באירוע קהילתי משותף בגינה, או סתם להיות זרים שמהנהנים זה לזו בתחנת הרכבת בדרך לעבודה או לקניות.
אני מדמיין את כל השכנים שלי ברגע הזה. את הילדים בגן של הבת שלי, את כל ההורים שפגשתי כאן, את עצמי ברגע הזה.
המחשבה בלתי נסבלת.
3. אני עצמי הייתי עם אמא שלי בטלפון. זאת כמעט התחנה שלי. בכלל חשבתי שמדובר באיזה משחק של ילדים בנפצים וזיקוקים כשכולם השתטחו על הרצפה. חשבתי שהם פשוט בפוסט טראומה. אפשר להבין אחרי השנה הזאת. התכופפתי גם אני בצורה מגושמת, בלי להבין מה קורה. אמרתי לאמא שלי שאני אדבר איתה יותר מאוחר. היה הרבה בכי ובהלה מסביב, וגם ריח של אבק שריפה. אבל לא ראיתי שום דבר.
אחרי משהו שנדמה כמו שתי דקות, הרכבת חזרה לנסוע. חשבתי לעצמי: אוקיי, זו ההוכחה שהכול בעצם בסדר ולא קרה כלום. הרי לא ייתכן שבאמת ירו כאן. זה לא יכול להיות.
אבל אז הגיע הצרור השני. ההקשר כבר היה ברור.
בינתיים שני אנשים רצו בבהלה לכיווננו, תוך שהם מטפסים על המושבים, למצוא מחסה. ובכי של ילדים, בטח לא רק של ילדים. ואז השאלה ואז שלולית הדם, ואז הרכבת נעצרה שתי תחנות אחר כך, בתחנת הבעל שם טוב. ברחנו החוצה. מישהו צעד לידי מכוסה כולו בדם, ומישהו אחר עם תושייה עצר כוחות הצלה.
כמה דקות אחר כך הייתי בבית. כמה דקות אחר כך כבר ירדנו למקלט בגלל ההתקפה האיראנית, למערכת חרדות אחרת לגמרי, בזמן שאני עדיין מנסה להבין מה בכלל קרה. אני משחזר בראש שלי את האולי-שש-דקות האלה שוב ושוב ושוב בשבוע האחרון. לא בטוח שהצלחתי להבין.
4. הנפש עוד תלמד מן הסתם את מכאובי הדרך, אבל לא נפגעתי בגוף, כמו שאומרים. היה לי מזל גדול, כמו שאומרים. במקרה ישבתי בעומק הקרון, ולא ליד הדלתות. החלטה שאין אקראית ממנה, בהיסח הדעת, הצילה אותי.
גם זו מחשבה בלתי נסבלת.
5. אני חושב על שיר שגואל פינטו פרסם אחרי 7 באוקטובר בשם "קרה". באמצע הלילה, הוא כותב, מתגנבת מחשבה שובבה ומחייכת, אולי לא היה. אולי לא קרה. כל הבית, כל הגוף, מקווה ומתפלל: אולי לא היה, אולי לא קרה. אבל כשמגיע הבוקר, מתחוורת האמת. היה. קרה.
לפעמים אני עדיין מנסה לרמות את עצמי שלא היה. שהרוצחים נעצרו בדרך. שכולם חזרו לאהוביהם בשלום. שלא הכרתי מעולם את השמות האלה. שאימה לא זיהמה לי את הדרך הביתה.
אבל העיניים שלי ראו מה שראו. היה. קרה. חזרתי משם שלם, כביכול, אבל הייתי אחר. נזרקתי לתוך שלב חדש בחיים, ואין לי דרך חזרה.
6. כשחזרתי לעיר אחרי החג הלכתי לתחנה בפעם הראשונה מאז הפיגוע. הזכוכיות בתחנה מנופצות, והן מלאות פרחים, פתקים ונרות. מישהו הדביק זוג ידיים מבריסטול שחור סביב התחנה, כאילו מחבקות אותה. "הם רק חיכו לרכבת", אומר אחד השלטים. בפתק אחר כתבו "סליחה".
הרבה אנשים עוברים, נעצרים לרגע. ביניהם כאלה שגרים פה בסביבה. מישהו סיפר לי שעבר אחר כך וראה את הנפגעים בזירה. מישהו אחר נוסע באופניים, אומר "יהיה זכרם ברוך", וממשיך לנסוע. מישהו אחר אומר לי שקרה לי נס. אני מהנהן, מודה על האמפתיה, אבל חושב במרירות: המילה "נס" לא יכולה לתאר שום דבר קרה כאן באותו הערב.
אני הולך למיני-מרקט הסמוך, שואל את המוכר אם אפשר לקנות אצלו נר נשמה ומצית. הוא מסביר לי כמי שכבר מתורגל בכך, כמי שענה על השאלה הזאת עשרות פעמים בימים האחרונים. אני חוזר לתחנה ומדליק את הפתיל. קשה כאן מדי. אני מחכה רגע ומסתובב בלי להביט אחורה.
7. ביום ראשון, כל הקלפים נטרפים מחדש.
האדמה רועדת רחוק מאוד מתל אביב: מחבל פותח באש בתחנה המרכזית בבאר שבע. הגוף לא מחכה לי שאני אבין, והידיים מתחילות לרעוד. הזעזוע מרים ראש. אני לומד לראשונה על בשרי: הכול בעצם מתמשך. הסיוט התעורר במקום אחר, יצר אסונות חדשים, ועל הדרך לועג לי, מרחוק. לא רק לי.
8. זו בעצם אותה שיטה תמיד: טרור הוא תיאטרון אימה פרובוקטיבי ומתועב. הוא מנסה באמצעים פשוטים לזרוע כאוס, בהלה, פירוד, שנאה. הכוחות הכי אפלים שיש ניזונים מהתבשיל הזה, נהנים לקרוע את בגדי הנורמליות שנטוו בעמל כה רב. אנחנו חייבים להתנגד לכוחות האלה. חייבים.
הטרור טווה לנו מלכודת: דבר כה מרושע וזדוני כמו רצח המוני חסר הבחנה, כה שטני, יוצר קרע ברקמה האנושית שלנו, באמונה בבני אדם. אבל גם ראיתי את הנסיוב: מאז הפיגוע, גלים של דאגה ואכפתיות מגיעים אליי, ומשקמים באיטיות עקשנית את הבור הזה. הם מגיעים מכל מקום. בעוצמה אדירה. ואני יודע שלא רק אליי. רק אמפתיה יכולה להחזיר קרקע יציבה, לעזור לקום מהחורבן הזה. לתקן לגמרי אי אפשר, אבל לפחות אפשר להתאושש.
יפו היום מלאה באמפתיה. בדאגה. יפו האמיתית. כולם כאן מטולטלים, מחפשים נחמה. הרוצחים, שאינם מיפו, לא יהרסו את העיר ולא יצליחו לגרום לתושבים שלה לשנוא אחד את השני. יהודים וערבים ימשיכו לחיות כאן זה לצד זה. הטרור לא ינצח.
9. הימים עוברים. משיחה לשיחה, הדברים מקבלים מילים, שמות, פנים. הזעזוע עוד נוכח, אבל את חוסר האמונה מחליפה עייפות מלווה בתבוסה שקטה. היה. קרה.
גם סדר היום עבר הלאה. יש חגים ומועדים וימי שנה ארורים. רק כמה ימים אחר כך, ובמהדורות החדשות אין לכל זה זכר. יש פצעים אחרים, טראומות חדשות, מלחמה שאף פעם לא די לה. משפחות אחרות שחרב עליהן עולמן לנצח. רצף האירועים בישראל עמוס באופן אכזרי, והנפש לא יכולה כבר להכיל. עוד זה מדבר וזה בא. עוד זה מדבר וזה בא. עוד זה מדבר וזה בא.
אבל בראש שלי, הדם ממשיך לנסוע בתוך הקרון שבתוך הזיכרון. והדם הנוסע לא נעצר ולא יעצור. אין לו תחנה אחרונה. אני לא בטוח של מי הוא היה, אבל מעכשיו הוא גם שלי. תמיד ארבעה מטרים ממני. האדום הנורא הזה.