בבית העלמין בקיבוץ ניר עוז הובא אתמול (רביעי) למנוחות אברהם מונדר, חבר הקיבוץ שנחטף בחיים יחד עם משפחתו, וגופתו חולצה השבוע מהשבי. גם בנו של אברהם, רועי מונדר, שנרצח ב-7 באוקטובר, הובא לקבורה זה לצד זה בקיבוץ.
קרן מונדר, ביתו של אברהם, ששוחררה במסגרת עסקת החטופים, ספדה להם. "אבאל'ה אהוב שלי, לא כך רציתי להיפרד מאבא שכמוך, אבל בתוך מפולת הסלעים שהיינו בה. לצערי ניתן למצוא נחמה שאתה מגיע למנוחה אחרונה באדמת הלס האהובה של ניר עוז. מודה לכוחות הביטחון המיוחדים ולחיילי צה"ל שהשיבו אותך חזרה אלינו. היו ימים שחששתי שנאבד אותך במנהרות לתמיד. למרות שבעיקר ייחלתי שנחזור להתחבק, שנוכל לעטוף אותך בזקנתך".
"כאשר הסתתרנו בממ"ד החשוך בדממה מוחלטת בפחד מוות, ובחוץ ניתן לשמוע את המחבלים ברחבי הקיבוץ צועקים בערבית, יורים, שוברים כל דבר, וקולות האימה מתקרבים אלינו. ואז אתה אבא, שעד לרגע זה התכנסת בתוך עצמך בדממה בכורסת הטלוויזיה האהובה, קמת בשקט ולא קפאת על מקומך להחזיק את ידית דלת הממ"ד. האבא המסור שלי שביום יום מתהלך לו עם מקל ואינו יציב דיו, נעמד להחזיק את ידית הדלת במטרה להגן עלינו".
"היה לי ברור שכל כולי מגויסת לשמור על חיי בני יחידי, זו הפעם הראשונה שהשארתי אותך מאחור בידיעה שגם הגרוע מכל יכול לקרות לך".
"כל השהות בשבי רחפה דאגה ענקית לשלומך, האם שרפו את הבית עליך? האם הכו אותך? האם היה שם מישהו שנתן לך יד? האם בכלל חסו עליך. חשבתי שאולי אתה ממתין לנו בבית חולים לבד. לא אוכל ולא ישן מרוב דאגה לנו. כמה הייתה גדולה הפתעתנו שנודע לנו ביום שחרורנו שגם אתה נחטפת".
"כמה היינו תמימים שיש מי שדואג לנו, שיש מי שמגן עלינו, שיש מי שמחויב לביטחוננו בדיוק כמו אותה אשליה שהתנפצה לנו בפנים ביום שבת בעוטף".
"יפה הבלורית והתואר זה אבא שלי שצמח לתוך השירים הרעות ולו יהי. אבא שלי היה הילד הכי ביישן שיש, כזה שלא מבקש לעצמו דבר".
"רויו ואבא אני מתגעגעת ליושרה שלכם, לטוב ליבכם, לצניעות, לאהבתכם, למילים הטובות שקיבלתי מכם ולנתינה האין סופית שזכיתי לקבל. על אהבתינו המשותפת לספורט, על כל החוויות המשותפות
על שליוויתם אותי בכל שבילי חיי, בעבודות, בתחביבים, עם חבריי במשפחה שבניתי עם אבי ואוהד.
שניכם אנשים ערכיים ומוסריים והייתם כועסים על המצב וכואבים".
"אני נשארתי פה להתבייש שאף חיל או קצין לא בא לעזרתך, רויו, באותה שבת איומה, והופקרת למות אל מול ביתך הבוער. ואתה אבאלה שכבר התגברת על הפציעה בזמן החטיפה ננטשת שוב ושוב על ידי ראש הממשלה ושריו במנהרות החמאס".
"מעל קברכם אבא ורויו אהובים שלי אני מבקשת סליחה שלא היינו אתכם ברגעים הכי קשים ועלובים ושסיימתם חייכם באכזריות ותופת מבלי שיכולנו להיות לצידכם, לתמוך ולסעוד".
"אותך אחי ניתן היה להציל אם קצינים זחוחים היו מקשיבים להתראות ונערכים בזמן וכראוי עם הכוחות המתאימים לאורך כל העוטף. ואותך אבי ניתן היה להחזיר חי ולגעול אותך מייסורי הגוף והנפש ומהתנאים הבלתי אנושיים בהם הוחזקת בשבי, אם רק ראש הממשלה ושרים היו נוהגים ביושרה מדינית, וחמלה ולא מקריבים אותך ושכמותך".
"מממשלת ישראל, אני דורשת לעשות עוד היום את החשוב מכל והדחוף מכל, למען כל האנשים שהופקרו ומופקרים כל יום, כל שעה נוספת. אמנם לא ניתן לשמוע אותם צועקים לנו, אבל חלקם עדין בחיים.
כל עוד אתם בתפקידכם האחריות עליכם וחובתכם להחזיר את כולם עכשיו. תודה לכולכם שמצאתם את ניר עוז על המפה ובאתם לחלוק כבוד אחרון לרויו ואבא ותודה שאתם מלווים אותנו".