השבוע, במסגרת העצרת הלאומית לזכר השאהידים של מלחמת איראן-עיראק, המנהיג העליון של איראן חמינאי חשף לראשונה אל מול העולם נרטיב חדש: "העמידה עד המוות מול המלחמה הפסיכולוגית של האויב".
"אויבי איראן", כך אמר, "זורעים פחד במלחמה פסיכולוגית כדי לאלץ את האומה האיראנית לסגת אחורה במישורים שונים. מלחמה זו פועלת להעצים את יכולות האויבים, וכך משחר המהפכה פעלו להפחדה מפני יכולותיהן של ארה"ב, ישראל ואנגליה. ההפחדה מטרתה לגרום לנסיגה, אך לפי הקוראן, כל נסיגה שאינה מהחלטה טקטית בכל תחום - הצבאי, הפוליטי, הכלכלי - תעורר את זעמו של האל".
הדרך להתמודד עם הלוחמה הפסיכולוגית, לדבריו, היא "להכיר ביכולות של איראן ולהימנע מההפרזה בכוח האויב. השאהידים של מלחמת איראן-עיראק עמדו מול המלחמה הזו וסיכלו אותה, לכן יש להוקירם בטקסים".
חמינאי מאמין כי הדיפת האויב דרך מלחמה תודעתית-תקשורתית חזקה יותר מהשפעתו של טיל, כטב"מ או מטוס קרב; והוא מבין כי בעת הזו, מתקפה פסיכולוגית נגדית יכולה להוביל גם להכרעתו ולהכרעת משטרו.
בתחילת המלחמה, המנהיג העליון ניצל את יכולותיו ליצירת נרטיב המאשים את ישראל ברצח עם, וליצירת נרטיב נוסף התומך ב"ג'יהאד החברתי והמצפוני למען פלסטין", בעיקר בקמפוסים בארה"ב. לאחר חיסולו של הנייה הוא נדרש לבנות נרטיב חדש, וזאת בשל הקרב הפסיכולוגי העיקש בין ישראל לבין איראן, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.
ניכר כי איום ה"Don't" של ארה"ב, בדמות הצוללת הגרעינית "ג'ורג'יה" והצבת ציי מלחמה רבים בנקודות אסטרטגיות במפרץ הפרסי ובמוקדים נוספים סביבנו, גרם לחמינאי להבין שטעה בהערכתו כי ארה"ב לא תתייצב לצד ישראל כבעבר. התפתחות זו אף הובילה לאיום מצידו כלפי המדינות הסוניות המתונות שלא יאפשרו לישראל שום פעילות בשמיים שלהן, בין שמדובר במתקפת מנע ובין שמדובר בתגובה למתקפה איראנית.
במאבק הפסיכולוגי-צבאי בין ישראל לאיראן ושלוחותיה אנו עדים למסרים השונים העוברים בין הצדדים. חיסולו של הנייה בלב טהראן הוא מסר ברור לחדירות ולפגיעות של משמרות המהפכה; תקיפת נמל ח'ודידה בתימן, במרחק רב מישראל, מצביעה על היכולת הישראלית לתקוף גם באיראן במקרה הצורך; והצבת הכוחות האמריקניים במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון מלמדת כי ארה"ב ניצבת לצד ישראל. כל זה מוביל פרשנים איראנים להביע חשש מפני מתקפת מנע נגד איראן, בתמיכת ארה"ב.
התקיפה הכושלת של איראן את ישראל באפריל השנה הובילה את חמינאי להבנה כי הגיאוגרפיה ניצחה. איראן רחוקה מדי פיזית מישראל מכדי לשמש כוח מכריע נגדה. צבאה חלש, חיל האוויר שלה מיושן, וגם זרוע הטילאות והכטב"מים, שנבנתה בהשקעה ניכרת, מצריכה הכנה מראש של שעות תדלוק וטיסה ארוכה - עובדה המאפשרת למערך ההגנה של ישראל להיות ערוך, דרוך ומוכן.
במסגרת אותה מלחמה פסיכולוגית, נדמה כי הזרקור הופנה בימים האחרונים לתחום הכלכלי. השיח בישראל בנוגע לתקיפה אפשרית נגד מתקני הנפט והגז, כמו גם הידיעה שפורסמה השבוע באתר "איראן אינטרנשיונל" (בלבד) בדבר ההתקפה על הבנק האיראני המרכזי - אף שתקיפה כזו ככל הנראה לא התרחשה כלל - היא חלק מהלוחמה הפסיכולוגית בין הצדדים. ה"התקפה" הזו מציגה את חולשתה של הכלכלה האיראנית, ואת הפחד שהמצוקה שחווים תושבי איראן, בשל הפסקות חשמל ומים רבות, רק תגדל במקרה של תקיפה ישראלית.
את נאום המנהיג העליון חמינאי אפשר לפרש בשני אופנים, שאולי מעידים על הדילמה שבה הוא נתון.
האחת: "עמידה עד המוות, כי נסיגה תוביל לזעם האל", מינוח שנועד להכין את הציבור לתקיפה ולתגובה ישראלית למרות החרדה מהעוצמה של ארה"ב וישראל; השנייה, "כל נסיגה שאינה טקטית" - מינוח שמאפשר לו לסגת מתגובה נגד ישראל ולהציג זאת כאסטרטגיה, מחשש שפגיעה קשה בכלכלה ובמקורות האנרגיה של איראן תצית זעם בקרב הציבור הרחב במדינה.
ישראל צריכה לדעת לנצל את הדילמה הזו של איראן. תקיפת מנע ישראלית - בין שבצורה קיברנטית או קינטית - נגד תשתיות האנרגיה או הבנקים, יכולה להוביל לנקודת מפנה במאבק הנוכחי ולגרום לאיראן לחשוש ממרד פנימי בעקבות תקיפה. מרד כזה עשוי להביא את ההמון ואת איראן לבחור באסטרטגיית הנסיגה הטקטית - ולא לתקוף את ישראל.
הכותב הוא סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מומחה ללוחמה תודעתית מעשית ובכיר לשעבר במערכת הביטחון