ביום שבת האחרון מג'דל שמס נצבעה בדם. 12 ילדים ונערים נקטפו באכזריות בפגיעת רקטה של חיזבאללה. השמחה והצחוק במגרש הכדורגל הפכו לזעקות כאב ואבל. והתגובה הישראלית? דממה מחרישת אוזניים.
כאילו הטרגדיה הזו לא מספיקה, היום נפל קורבן נוסף בקיבוץ גושרים. עוד משפחה שבורה, עוד קהילה המומה. ושוב, התגובה הישראלית נעדרת.
זה לא מקרי. זו תוצאה ישירה של מנהיגות כושלת, מנהיגות שאיבדה את הדרך. בראש המנהיגות הזו עומד בנימין נתניהו.
נתניהו, שפעם היה סמל לביטחון ולעוצמה, הפך לסמל של היסוס וחולשה. הוא מדבר על ניצחון מוחלט, אבל כל יום שעובר מוכיח שהמילים שלו ריקות מתוכן.
הצפון בוער, ונתניהו שותק. אלפי משפחות איבדו את הבית, וכל מה שיש לו להציע זה עוד הבטחות ריקות. חיזבאללה יורה ללא הפסקה, ונתניהו מסתפק בהצהרות נבובות על אותו ניצחון מוחלט.
אבל מתי בדיוק יגיע העיתוי המתאים הזה? כמה עוד ישראלים צריכים למות עד שנתניהו יחליט שהגיע הזמן לפעול? הבעיה היא שנתניהו כבר מזמן איבד את היכולת לקבל החלטות קשות. הוא שבוי בקונספציה שהזמן פועל לטובתו, בעוד בפועל הוא לא פועל לטובתנו, הישראלים. כל יום של אי-תגובה רק מחליש אותנו ומחזק את אויבינו.
נתניהו שכח את הכלל הבסיסי ביותר בניהול סכסוך: הרתעה נבנית על ידי פעולה, לא על ידי דיבורים. כל יום שעובר ללא תגובה ישראלית הולמת הוא יום שבו חיזבאללה לומד שהוא יכול להמשיך לפגוע בנו ללא מחיר.
אזרחי ישראל ראויים למנהיג שיעמוד על זכותם לחיות בביטחון. הם ראויים למנהיג שיגיב בעוצמה לכל פגיעה בהם. הם ראויים למנהיג שיחזיר את ההרתעה ויבטיח את עתידם.
נתניהו הוכיח שהוא כבר לא המנהיג הזה. הוא איבד את הרעב, את הנחישות, את האומץ הנדרש להוביל מדינה בזמן מלחמה. זה לא הביבי שהכרתי.
לטובת ישראל, לטובת ביטחוננו, לטובת עתידנו - הגיע הזמן שנתניהו יכיר במציאות ויפנה את מקומו. ישראל זקוקה למנהיגות חדשה, רעננה ונחושה. נתניהו, הגיע הזמן לעזוב. למען ישראל, למעננו ולמען הדורות הבאים.
הכותב הוא העורך הראשי של וואלה