מיד עם היוודע דבר הטבח הנורא במג'דל שמס, עלו שרי הממשלה לעמדות התקפה. הם לא הורו לצבא להשמיד את ביירות, ולא הציעו מדיניות בדיון הקבינט. הם צייצו ברשת X (טוויטר לשעבר), תוך כדי תחרות לא סמויה ביניהם על הצעת המדיניות המתלהמת ביותר. עוד בטרם הופלה פצצה אחת מעבר לגבול, בהבל פיהם הם כבר הודיעו ש "ביירות תעלה באש" (וסרלאוף); שעל "נסראללה לשלם בראשו" (סמוטריץ'); וגם קבעו ש"לבנון צריכה לבעור" (אלי כהן).
בימים האלו, וגם לאורך כל חודשי הלחימה, מוטב שבמקום לצייץ לכל רוח מה "צריך", "חייבים" ו"קוראים ל" - שרי הממשלה, ובהם חברי הקבינט המדיני-ביטחוני, יאמצו מדיניות ויממשו אותה, ואת העצות והוויכוחים ביניהם ישאירו לחדר הדיונים ולא לטוויטר.
זה לא חדש, אבל בחודשים האחרונים, לנוכח המלחמה, התופעה רק מתעצמת ומטרידה הרבה יותר. שרי הממשלה, על פי הגדרת תפקידם, הם "הזרוע המבצעת". מי שאמורים להתכנס בפורום הרחב של הממשלה או בוועדות שרים, בראשן הקבינט המדיני-ביטחוני, ולקבוע מדיניות לנוכח האסון המתמשך הפוקד אותנו. להסכים עליה, ולאחר מכן להוציא אותה אל הפועל. ומה קורה במקום זה? בעוד בתחום הביצוע יש לממשלה, עינינו הרואות, ביצועים עלובים, בתחום הציוצים על מה צריך לעשות - היא מצוינת.
כדי להיחשף לכל הטוב הזה כבר אין צורך לפתוח חשבון ברשת X. כלי התקשורת והרשתות החברתיות מזריקים את ההצהרות הללו לווריד של כולנו. בדרך הזו, יכול כל מי שעוקב אחרי השיח הציבורי בישראל להיחשף לעמדותיהם של אחרוני שרי הממשלה, וכאלו יש רבים מאוד, ברוך השם, באשר ל"מה ישראל צריכה לעשות". בציוציהם הם יודעים להמליץ על המדיניות הראויה מול חמאס ("לחסל" וכמובן "ניצחון מוחלט"), איך לנהל את המו"מ על עסקת חטופים, וברוח הימים האלו, מה נכון לעשות בלבנון. גם הוויכוחים בין שרי הממשלה כבר מתנהלים יותר ברשתות החברתיות מאשר בחדרי הממשלה והקבינט, שלא תמיד עוסקים בדברים החשובים באמת, וגם כשכן, הפסיקו להיות הפורום לניהול דיונים רציניים על מדיניות.
מדובר במצב בלתי נסבל. במקום דיון רציני וקביעת מדיניות מתוך האזנה לגורמי מקצוע ושיקול דעת, אנחנו מקבלים תחרות שליפה מהמותן ורעיונות מופרכים לחלוטין מול שאלות של חיים ומוות. במקום שיח פנים-ממשלתי משמעותי, אנחנו מקבלים קרבות בוץ בין שרים, שבהם השיקול המרכזי הוא ה"בייס" וציפיותיו. במקום מחויבות אישית לביצוע, אנחנו מקבלים הטלת האחריות על אחרים כלשהם, בסגנון "ממשלת ישראל חייבת" או "יש לפעול מיד" - כאילו מדובר ביועצים מטעם עצמם, ולא במי שאמורים לקבל את ההחלטות ולממש אותן. במקום לשמור את תוכניות הפעולה בחדר הסגור, הן נחשפות, לרוב לפני שבכלל נדונו, קבל עם ועדה ולעיני אויבינו.
אחרי עשרה חודשי לחימה בעזה ובצפון, רבים מאזרחי ישראל חשים מופקרים על ידי הממשלה. הצפון נטוש. הדרום עדיין תחת אש ושיקומו מתקדם בקושי. הבור התקציבי גדל, והאיומים הביטחוניים ממשיכים להיערם. נכון, הרבה יותר קל להפיק ציוץ מלגבש מדיניות רצינית וסדורה ולבצע אותה, אבל לא לשם כך נבחרתם. שרי הממשלה, תתחילו לצייץ פחות ולעשות הרבה יותר. תפסיקו להיות הרשות המצייצת, וממשו את אחריותכם כרשות המבצעת.
הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה בכיר למשפטים במרכז האקדמי פרס