אחת הסטודנטיות שלומדת אצלי לתואר שני היא גם מנהלת של בית ספר במגזר הערבי, בכפר שבו נולדה וגדלה. באחד השיעורים הבחנתי שהיא מכונסת בעצמה ושאלתי לשלומה. היא השיבה בדמעות וסיפרה לי על ירי שאירע בכניסה לבית הספר באותו השבוע, כחלק מריב חמולות שיצא משליטה. באותו רגע בלתי אפשרי היא הגיבה בקור רוח מופתי, ומיד דאגה שכל התלמידים ישכבו על הרצפה כשידיהם על ראשיהם.
מי מכם היה מוכן לגדל את ילדיו ביישוב שבו יורים בכניסה לבית הספר, או ביישוב שבו כמעט בכל בית מוסלקים כלי נשק בלתי חוקיים? כאילו זה לא הספיק, באותו השבוע נרצחו שתי נשים בכפרים אחרים, תנאים לא ראויים עבור אזרחים נורמטיביים שאתרע מזלם להיוולד במקום הלא נכון.
אבל מה גורם למצב הזה? הנה תמצית הסיפור שמוכרת לנו התקשורת הישראלית: המשטרה לא מטפלת במגזר הערבי, לממשלה לא אכפת, הערבים מופלים לרעה על ידי הממסד בישראל, והאלימות היא תוצאה של הזנחה וגזענות.
הבעיה היא שהסיפור הזה לא מתחבר למאמצים הגדולים שנעשים מול המגזר הערבי: קיימת אפליה מתקנת לערבים כמעט בכל מוסדות המדינה - מהאקדמיה ועד לגופי השלטון; ערבים נמצאים בצבא, בבית המשפט העליון וכמעט בכל מוסד שלטוני אחר; המשטרה משקיעה מיליארדים בטיפול באלימות במגזר הערבי, כולל תוכניות ארציות ומקומיות; מתבצעת התייעצות עם מומחים מהמגזר ומחוצה לו ועוד ועוד. למען האמת, בכפרים ערביים נוצריים, החינוך במצב טוב יותר מזה היהודי, הרמה הסוציו-אקונומית גבוהה יותר, וכמעט אין אלימות.
הנרטיב המוצג בתקשורת הוא שאם רק המדינה והמשטרה היו מתאמצות קצת יותר, הבעיה היתה נפתרת. בפועל, עם כל הכבוד למשטרה, אין אפשרות להתמודד עם אלימות רק באמצעות כוח - בעיקר בהתחשב בהתנגדות עצומה לעבודת המשטרה בחברה הערבית. במקום לסייע למשטרה בטיפול בבעיות, העברת מידע למשטרה נחשבת לבגידה, ופגיעה ברכוש משטרתי ובשוטרים עצמם נתפסת במקרים רבים כגבורה. ללא מנהיגות מקומית וללא קבלת אחריות של החברה הערבית, אין אפשרות אמיתית לשינוי - ולא משנה כמה תוכניות למיגור האלימות בחברה הערבית" ימשיכו להתפרסם.
זו הגזענות האמיתית: בנרטיב שהתקשורת הישראלית מוכרת לציבור חסר גורם אחד משמעותי - מנהיגות ועשייה של ראשי המגזר הערבי עצמם. במילים אחרות, היחס אליהם הוא כאל קורבנות בלבד, או כאל ילדים שיש צורך במבוגר אחראי שיטפל בהם. לכן גם היחס בתקשורת כלפי אירועים בחברה הערבית הוא גזעני. לו תושבים בכפר סבא היו מיידים אבנים בשוטרים, גורמים לפציעות ומאחלים מוות לבני אוכלוסייה אחרת, התקשורת היתה תובעת מראש העיר תשובות לגבי כישלונה המהדהד של מערכת החינוך העירונית - ובצדק: אבל כשאירועים דומים מתרחשים באום אל פחם, לא עולה שום דרישה לקבלת אחריות במערכת החינוך ובמנהיגות. מדוע? מפני שהתקשורת רואה בהם קורבנות סבילים, עם אפס אחריות אישית למצבם.
כשמנהיגות ערבית מעודדת עימותים עם המשטרה, פוגעת באמון הציבור במוסדות שלטון ולא מגנה בחריפות אלימות, קיצוניות וטרור, בתקשורת הישראלית יעדיפו להלבין את אותן תופעות כ"אירועי שוליים", או להתעלם לחלוטין ולא לדווח כלל.
הבעיה המסוכנת ביותר הוא שאחרי שנים של גזענות, צורת החשיבה הזו חדרה גם לחברה הערבית. המנהיגות הערבית הארצית והמקומית מדברת תמיד במונחי האשמה של הממסד היהודי, ולעולם לא במונחי "כיצד נוכל לקחת אחריות חברתית ולשפר את גורלנו".
אז מה הפתרון? אין עוררין על כך שהציבור הערבי מופלה לרעה במגוון תחומים, ועל הרשויות וגורמי אכיפת החוק מוטלת אחריות לטפל בכך. עם זאת, הגיע הזמן לדרוש גם אחריות מצד ההנהגה הערבית, שכן שוויון אמיתי נוגע לזכויות ולחובות גם יחד. לכן, אסור בשום אופן להכיל תופעות דוגמת בנייה בלתי חוקית, וראש רשות שלא נאבק בה אסור שימשיך בתפקידו; גם אין לקבל גם את העלמת המס ההמונית והלגיטימציה החברתית שלה היא זוכה בחברה הערבית.
ללא מנהיגות מקומית אמיתית שמסייעת לשוטרים ומחנכת לחיבור למדינה, וללא מערכת חינוך המעודדת השתלבות בחברה הכללית, דינן של התוכניות המשטרתיות והממשלתיות להיכשל מהרגע הראשון. הגזענות כלפי החברה הערבית באה לידי ביטוי ביחס הפטרוני כלפיה, ובהתייחסות אל בניה כאל ילדים פסיביים שאי אפשר לדרוש מהם דבר. זהו המוקש האמיתי ליכולת ליצור שינוי לטובה; זה שורש ההפליה, הגזענות וההתנשאות כלפי החברה הערבית.
הכותב הוא הוא ראש החטיבה למשאבי אנוש במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל קבוצת הפייסבוק "ישראל חושבת - מבט מעמיק על מגמות העתיד בחברה הישראלית"