אם יש משהו אחד קדוש ומוסכם בישראל - זה הביטחון. נשבעים בו, מתים על מזבחו, והורגים בלי סוף בשמו. עד כדי כך, שכל מיניסטר הופך לשר ביטחון של משהו. ביטחון, ביטחון לאומי, ביטחון המזון, חוסן לאומי, שר במשרד הביטחון, ביטחון הגולם החקלאי. שכחתי מישהו? אל דאגה, יש מספיק (חוסר) בטחון לכולם.
כלל אצבע בכל רטוריקה ציבורית: ככל שחוזרים יותר פעמים על משהו, כנראה מדובר בחולשה של ממש. האובססיה הממשלתית לראות ביטחון בכל דבר, משמעה אחד ויחיד - אין בטחון כלל. זה נורא, אבל זו האמת. זה היה ברור לכל מי שמצא אומץ בקרבו להתבונן למציאות בעיניים, וזה התחוור גם לעיוורים ולעוצמי העיניים מ-7 באוקטובר ואילך. אני מתקשה להתרשם מגבורתם של יחידים. הם אכן מחרפים את נפשם, אבל על פי רוב - זאת גבורת שווא. גבורה לשם מה? הרג לשם מה? הרס לשם מה? ונקמה לשם מה? החידלון הרקוב נמצא בכל מקום. רצח נשים, ארגוני פשע, אלימות בכבישים, דקירות במגרשי החנייה והרשימה עוד ארוכה. אין צבא, אין משטרה, אין ממשלה. יש הרבה כנופיות, נשק לכל דכפין, המון מיליציות חמושות - וביטחון אין. זה אסון לאומי בסדרי גודל לא נתפסים, וזו גם הזדמנות נדירה.
אם משהו קרס ב-7 באוקטובר, משמע שהיה מה שיקרוס. ואכן, היתה לישראל תפיסת ביטחון כלשהי. יתכן שהיו לנו אפילו שתיים; אחת קונבנציונלית ואחת גרעינית. אלא שעל פי מבחן התוצאות, זאת היתה תפיסה שגויה לחלוטין; יהירה, כוחנית, נבובה ומלאת שביעות רצון מעצמה. בועה שהתפוצצה לנו פעמים כה רבות בפרצוף - וסירבנו להבין את המסר. ומכיוון שאין פה ביטחון כלל, הרי אין מנוס מהמסקנה שכנראה יש לנו כוח, אבל לא ביטחון. מי שמרגיש בטוח במרחב שלנו - בבית, ברחוב, במקום העבודה, בשדה הקרב או בחוץ לארץ - שיקום! אולי אחד במיאמי ואחת בקיסריה יקומו - וזהו.
במשך שנים ארוכות שכנענו את עצמנו שישראל היא המקום הכי בטוח בעולם ליהודים, עוד אילוזיה מבית היוצר של אשליות ישראל; מקום שראש הממשלה שלו טוען שנתקע בשנת 1938, שכל אויב הוא היטלר וכל פיגוע הוא שואה - לא יכול להיות המקום הכי בטוח בעולם. לא צבאית ולא נפשית.
יתר על כן: אפשר לברוח, אפשר להכחיש ולהרבות ברמייה עצמית. דבר אחד לא יקרה: המציאות לא תשתנה רק כי אנחנו מכחישים אותה. שום שר - אפילו לא בן גביר המביך - לא יכול לחלץ ביטחון ישראלי של ממש מתוך המציאות הקיימת. המציאות, לא זו של ראש הממשלה ועדת חנפיו, אינה משקרת. בין הירדן לבין הים יש שבעה מיליון יהודים ושבעה מיליון פלסטינים, אפילו מעט יותר פלסטינים מיהודים. ליהודים אין ביטחון - גם בגלל הפסיכולוגיה הקורבנית, וגם בגלל ההשקעה במקדמי סכסוכים מסכני חיים (וכספי סטרוק, ונעריה שעל הגבעות, יוכיחו); ולפלסטינים באשר הם יש הרבה פחות ביטחון. בישראל עצמה השלטון רודף ומפלה 20 אחוז מן האזרחים, מפקיר אותם במודע - ואולי אפילו בברכה - למשטר משפחות הפשע; בגדה המערבית הצבא נתון למרותם של כנופיות סמוטריץ'; בעזה הנקם העביר אותנו מייד אל מחוזות הפשעים והזדון. להרוס, להרוג ולנקום אנחנו יודעים. לבנות מזה ביטחון - ממש לא.
כמו בקורונה ובקדחת הנילוס, כך בפוליטיקה ובמדינאות. אין גדר או מכשול קרקעי שיכול לשמש ערובה לביטחון. רק בני אדם לא מסוכנים יתנו ביטחון. ומשמעו של דבר: צריך להתייחס לכל המרחב כיחידה אחת. וכל עוד לא כולם יחיו באותה רמת ביטחון, לא יהיה ביטחון לאף אחד.
ומכאן שצריך למסד עיקרון מדיני חדש - וניתן ליישום. לכל אדם החי בין הירדן לים מוקנית הזכות לאותו ביטחון. מי שנרדף על ידי ישראל הכובשת, או חמאס המדכא, הרשות הפלסטינית האימפוטנטית או ארגוני הפשע בשירות ממשלות ישראל - זכאי לאותו ביטחון ממש. דין קלנסווה כדין עופרה כדין רפיח כדין תל אביב. כבר הרבה שנים אני לא סופר מדינות; מה אכפת לי אם יש מדינה אחת, או שתיים, פדרציה או קונפדרציה, אוטונומיה או ממשל צבאי. כל עוד הן לא מספקות את צרכי החיים הבסיסיים, הן לא מעניינות. חיים, חירויות, זכויות. כבוד וביטחון. לא פחות, ובשלב הראשון גם לא הרבה יותר.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית