כבר כמעט עשור שליאור ניסקי וראש מועצת שער הנגב אופיר ליבשטיין שנרצח ב-7 באוקטובר עבדו יחד. לפני כשנה מונה ניסקי למנכ"ל המועצה, ב-7 לאוקטובר נפלו עליו השמיים כשחברו, איתו דיבר לפני רגע, נרצח בטבח. על אף האבל הכבד, באותו רגע ניסקי הפך לאיש שמנהל את המועצה שעברה את הנורא מכל. כעת, הוא מדבר על הגעגועים לחברו, על היחס הקר משרי הממשלה, ועל השיקום של העוטף. ראיון פרישה.
כשמונה לתפקיד המנכ"ל, ליאור הבין שהוא זה שצריך להביא לידי מימוש את החלומות הגדולים של אופיר. שנה אחרי כן, הוא פורש מתפקידו, "אנחנו כבר תשעה חודשים אחרי השבת השחורה. מהרגע הראשון היה לי ברור שאנחנו צריכים לטפל בצרכים המיידיים - בנקודות הפינוי ובקהילות. לאחר מכן, התחלנו בתכנון השיקום, יצירת התשתית הארגונית של המועצה באופן שיאפשר לנו למלא את משימותינו, וכמובן גיבוש חזון ויצירת תקווה. באופן אישי, לאחר תשעה חודשים אני חש שעכשיו הגיעה העת הנכונה עבורי להעביר את המקל הלאה במרוץ השליחים הזה. אין לי ספק שאמשיך לפעול בזירה הציבורית ולעשות טוב ככל האפשר".
את אופיר הוא הכיר לפני 11 שנה. שניהם היו חברי מועצה בשער הנגב ומאז החברות רק צמחה וגדלה,
"את אופיר הכרתי כששנינו כיהנו במליאת המועצה הקודמת. החברות הקרובה החלה להיווצר בנסיעה משותפת לגרמניה מטעם המועצה, ומאז הוא שימש עבורי מנטור וחבר קרוב. אני זוכר את היום שהוא החליט להתמודד לתפקיד ראש המועצה, ונפגשנו בבית קפה בצומת כפר עזה והוא ביקש ממני להצטרף לדרך המשותפת שלו. עבורי זו הייתה זכות להצטרף מתוך החברות והחיבור לחזון שלו עבור שער הנגב. מאז אנחנו ביחד, בהתחלה בניהול הקמפיין, לאחר מכן בניהול האגף האסטרטגי במועצה ובשנה האחרונה כמנכ"ל".
כמה דקות לפני שהבשורה המרה הגיעה, ליאור כבר היה במועצה הם הבינו שיש אירוע אחר, גדול, אך לא דמיינו את הטבח הנוראי. כשהם דיברו, אופיר ביקש ממנו שיקפיץ את כל כיתות הכוננות בכל הישובים.
"הספקתי לקיים שיחה קצרה עם אופיר מעט אחרי 06:30. בעיקר ניסינו להבין מה קורה, ואיזו הודעה להוציא לתושבים ולצוותי החירום. הבנו שזה אירוע גדול אבל עוד לא הבנו עד כמה. התקשורת האחרונה שלי עם אופיר הייתה כמה דקות לאחר מכן, בשעה 06:42, כשההוא שלח לי הודעה שיש חדירת מחבלים. ניסיתי לחייג אליו שוב ב-07:00, לעדכן אותו בהפסקות החשמל באזור ובמידע שהתחיל לזרום אליי, אך אין תשובה. האמת, שלא העליתי על דעתי שקרה משהו. קשה להסביר, אבל אופיר היה בשבילי מעין דמות אלמותית. ידעתי שהוא יצא עם כיתת הכוננות אז הנחתי שזו הסיבה שהוא לא עונה. סמוך ל-08:30, מנהלת האגף לשירותים חברתיים שואלת אותי אם אני יודע מה עם אופיר, ואני אומר לה שהוא לא זמין כי הוא עם כיתת הכוננות. היא מציעה לבדוק עם ורד אישתו. בשעה 9:00 אני מקבל את הטלפון הנורא שמבשר לי על הנפילה של אופיר. בדיוק התחלנו הערכת מצב בזום - ניתקתי אותה מייד ואמרתי לכולם שאני צריך 20 דקות".
אילו היו עשרים דקות הכי קשות שחווה ליאור בחייו, הוא נשבר. למרות הכאב העצום על מות חברו, הוא הבין שעכשיו הוא חייב לתפקד, "בעשרים הדקות האלו עשיתי מרתון של טלפונים - ליועצת המשפטית, לסגן וממלא מקום ראש המועצה, יוסי קרן - שהבין מיד את גודל המשימה. במשך, אני המשכתי לנסות ולעדכן באופן אישי את מי שאפשר מההנהלה והשותפים שלנו. אלו היו עשירם הדקות הקשות בחיי. בשעה 9:20, ניהלתי שיחת זום נוספת עם כל העובדים להערכת מצב, והודעתי להם על הנפילה של אופיר. סיימתי את הזום והבנתי שעכשיו זה אני. צריך להקים את המועצה מחדש, גודל האחריות ברור לי. באותו רגע, הלכתי למזכירות בקיבוץ רוחמה ולמעשה התחלתי להקים מחדש את המועצה".
באותה שבת, ליאור הקים חמ"ל בקיבוץ רוחמה והחל לעבוד יחד עם עובדי המועצה. למרות המצב הרגיש, והחשיבות הרבה, איש מחברי הממשלה לא טרח להתקשר למועצה. הטלפון נותר דומם. "אף אחד משרי הממשלה לא פנה אלינו - מועצה שראש המועצה שלה נפל תוך כדי ההתקפה הגדולה ביותר שידעה המדינה, שמתחם המועצה שלה מושבת לחלוטין וכל המערכות שלה נפלו. אף אחד מהדרג המדיני לא פונה אלינו ובודק האם נדרש סיוע. צריך להגיד - הצוותים המקצועיים של משרד הרווחה ומשרד הפנים כן היו איתנו בשבת' וכן קיבלנו הרבה מאוד עזרה מרשויות מקומיות ומהחברה האזרחית".
לדברי ניסקי, ממשלת ישראל נעדרה לחלוטין מהזירה בימים הראשונים אחרי הטבח. לא היה קשב בממשלת ישראל לצורכי המועצה. "חשוב להדגיש כי בחלוף תשעה חודשים - ניתן להגיד שהתמונה מורכבת. יש דברים שעשו נכון, ויש דברים שעדיין לא נפתרו. הקשב הולך ויורד, אבל אני מאמין שהתוכנית של מנהלת תקומה מייצרת לנו הזדמנות לייצר עתיד חדש בשער הנגב ובעוטף כולו. המבחן הוא גם שלנו - אם נצליח כרשות לחלום בגדול ולהוציא אל הפועל. רק בעוד חמש שנים נוכל להסתכל לאחור ולומר אם הצלחנו, אין לי ספק שאין לנו ברירה אלא להצליח".
המשימה הגדולה של מועצת שער הנגב כיום, היא החזרת האמון של הקהילות, במדינה ובצבא ולפי ניסקי גם במועצה, "אופיר תמיד נמנע לבקר את הצבא ואמר לי בכל אירוע קשה, 'הצבא זה אנחנו - זה הילדים שלנו, האחים והגיבורים שמקריבים עצמם למעננו', את הביקורת הוא השאיר לדרג המדיני", הוא סיפר. "אבל צריך לומר ביושר - ב-7 באוקטובר, גם הצבא לא עמד במחויבות שלו לתושבי העוטף. ועדיין - אין לנו צבא אחר והחיילים שבתוך עזה הם אכן הילדים שלנו. צריך לדעת לקחת אחריות ולתקן. אני מקווה שגם בדרג המדיני יידעו לקחת אחריות. זו תהיה תחילת הריפוי ושיקום האמון ואז נוכל באמת לחלום את העתיד שלנו. אופיר היה איש חזון עם חלומות גדולים, ב-7 באוקטובר איבדנו את היכולת לחלום. לאחר כמה שבועות הבנו שאם לא נחזור לחלום, לא נוכל לייצר תקווה והאנשים לא יחזרו לאזור. במהלך כמעט בלתי אפשרי, מתוך הכאב הגדול, וכש-80% אחוז מהקהילה שלנו מפוזרת בכל הארץ, התחלנו תהליך אסטרטגי לבניית עתיד משותף. היום יש לנו חלומות - עכשיו עלינו להגשים אותם".