מדינת ישראל מתנהלת כבר כמה ימים ללא רבנים ראשיים. מאחר שהבחירות לרבנות הראשית אינן נראות באופק, זו הזדמנות לעצור ממשחקי ההשערות וההערכות לגבי העתיד - ולהביט דווקא אל העבר: הרבנים הראשיים היוצאים, הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו, הספיקו להשלים כמעט 11 שנות כהונה, זאת לאחר שמועד תום כהונתם נדחה פעמיים. כפי שנראה להלן, סוף תקופת כהונתם, ובעיקר הסערה סביב מסמוס הליך הבחירות לרבנים הראשיים החדשים, מעידים ומלמדים על אופי הכהונה שלהם.
בשנות כהונתם ניצבה מדינת ישראל בפני אתגרים קיומיים בדמות מבצע צוק איתן ב-2014, מלחמת 7 באוקטובר 2023 והמהפכה המשפטית שקרעה אותנו מבפנים רגע לפני כן; זאת, לצד אתגר בינלאומי משמעותי בתקופת נגיף הקורונה. קולם של הרבנים הראשיים כמעט לא נשמע בסוגיות הרות הגורל הללו, וכשהוא נשמע - הוא צרם. עם תחילת התפשטותה של מגפת הקורונה, הרב דוד לאו קרא להמשיך להתפלל בבתי הכנסת במניינים קטנים, בניגוד מוחלט להנחיות משרד הבריאות ולהוראתיהם של רבני קהילות רבים בארץ ובחו"ל; הרב יצחק יוסף חלק מחוכמתו לבני אדם כשרק לאחרונה קרא לשופטי בג"ץ "אהבלים", או כשזקף לזכותם של בחורי הישיבות את ההצלה מפני הטילים במלחמה - וכמובן, כשאיים שאם יגויסו בני ישיבות הוא יירד מהארץ ויחזיר עטרה ליושנה בעיירות באוקראינה ובפולין.
הרב יוסף "נתפס" לאורך הקדנציה שלו באמירות פרובוקטיביות רבות, שעיקרן פילוג והסתה נגד גורמים שונים במדינה ולעתים אף נגד קהלים רחבים דוגמת יוצאי מדינות בריה"מ לשעבר, שלהם קרא "מסות של גויים גמורים". לעומתו, הרב דוד לאו שמר על קו ממלכתי יותר כלפי חוץ, או לכל הפחות לא-פוגעני כמו עמיתו הספרדי. אך שניהם עסקו בקדנציה שהוארכה בעיקר בהתנגדות לרפורמות ולשינויים שהוצעו מבחוץ. זה התחיל כבר בשנת 2013, לאחר שנבחרו לתפקידם ונאלצו להתמודד עם קואליציה שפעלה ליצור שינוי בסוגיות יהדות ומדינה שונות, ובראשן הגיור. לאחר תמיכה ראשונית מסויגת בחוק הגיור דאז שנועד להעניק סמכות לרבני ערים לגייר, הרב יצחק יוסף חזר בו והרב לאו החרה-החזיק אחריו. מאז הם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות ולהתנגח בכל יוזמה. הם התנגדו נחרצות להמלצותיו של השר לשעבר משה ניסים בנושא הגיור, וקראו לרפורמה בתחום של השר לשירותי דת לשעבר, מתן כהנא, "אסון רוחני". הרב לאו ה"ממלכתי" אף החליט לא לחתום על תעודות גיור כאקט מחאתי, שפגע בהמוני מתגיירים.
התנהלות דומה הורגשה בתחומים נוספים. שני הרבנים הראשיים יצאו בשצף קצף נגד רפורמת הכשרות של הממשלה, הקודמת וכינו אותה "עקירת היהדות" ו"הרס רוחני". בשבתם כעורכי ביטאון חרדי ממוצע, הוציאו באותו זמן הודעה שבה כתבו ביחס לכוונות לקדם שינויים בתחומי הגיור והנישואין כי "שמירה על האחדות, שהיתה משאת נפשם של מייסדי הרבנות, נחתכת בלהבי ברזל". קריאות אלה נשמעות אירוניות אף יותר אם מביאים בחשבון שבמהלך כהונתם המוני יהודים ויהודיות בחרו שלא לבחור ברבנות: בתחום הנישואין נרשמה ירידה של כ-20% בכמות הנרשמים לנישואין דרך הרבנות בין השנים 2022-2011; על אף העלייה במספר פתיחת תיקי הגיור במערך הגיור הממלכתי בשנים 2022-2014, נרשמה ירידה של כ-10% במספר מסיימי הליך הגיור במהלך אותן שנים; וגם בתחום הכשרות נרשמה ירידה, או לכל הפחות סטגנציה: למרות הזינוק במספר עסקי המזון בישראל, נרשמה ירידה מ-15 אלף עסקים כשרים בסוף 2016 ל-14,510 בשנת 2020, וזה עוד בלי לכלול את השפעת מגפת הקורונה.
לקינוח, במהלך כהונת הרבנים הראשיים היוצאים נרשמו נתוני שפל באמון הציבור ברבנות, שהידרדו ל-20% בלבד בחלק מהשנים שבהן כיהנו הרבנים הראשיים, עד לנתון האחרון של 31% אמון בלבד בשנת 2023.
לסיכום תקופת כהונתם הלא קצרה, הרבנים לאו ויוסף ייזכרו כמי שלא קידמו שינוי משמעותי כלשהו ברבנות או בשירותי הדת, ובעיקר היו עסוקים בהתנגדות לשינוי. הרב יוסף צבר במהלך כהונתו הבלתי ממלכתית בעליל שלל התבטאויות בעייתיות, ושותפו הרב לאו, שהקפיד לא "להתלכלך", ידע איך למנות מאחורי הקלעים מקורבים וקרובים ולצאת למאבק על גבם של מתגיירים. אין זו הפתעה, אם כן, שכהונתם מסתיימת בקול ענות חלושה ובאקורד צורם של אי קיום הבחירות לרבנות הראשית בניגוד לחוק, תוך כדי הרמת גבה של ישראלים רבים ששואלים את עצמם: למה בעצם אנחנו צריכים את כל זה?
ובאמת, לא בטוח שאנחנו צריכים. רוב תושבי מדינת ישראל מתגוררים ברשויות מקומיות שבהן לא מכהן רב עיר קבוע. הם לא חשים בהיעדרו, ואליהם הצטרפנו כולנו בימים אלה עם היעדרם של רבנים ראשיים מכהנים. גם במבט צופה עתיד, עם תמונת המועמדים לתפקיד הרב הראשי, נראה שלא ישתנה הרבה. חזון הרבנות הראשית האידיאלית מרגיש כבר כמו חזון העצמות היבשות; כזה שאולי נקרא עליו רק בספרים.
הכותב הוא מנהל המרכז ליהדות ומדינה במכון הרטמן