בעולם מתוקן, שבו כל בני האדם שווים והאינטרס העליון הוא קיומה וביטחונה של המדינה, ולא של הקואליציה, החרדים היו צריכים להודיע מרצונם למחרת 7 באוקטובר שהם מבינים את גודל השעה, מצטרפים לעם ישראל ומחילים על עצמם את חובת הגיוס לצה"ל.
העולם לא מתוקן ואני לא נאיבי. אני מרשה לעצמי לשגות רגע באשליות, רק כדי לחשוב על התוצאה: איראן, כך אנו מתבשרים, שואבת עידוד רב מטבח 7 באוקטובר ומההצלחה הפנומנלית של מרצחי הנוח'בה, כדי לשדרג ולהקדים את תוכניתה להנחית עלינו את מכת החסד הסופית. ובכן, בשורה כזו, שמגדילה את פוטנציאל הכוח הלוחם של צה"ל באופן משמעותי, יכולה להיות הבשורה הרעה הראשונה שאיראן מקבלת מאז 7 באוקטובר. הצטרפותו של מגזר בן למעלה ממיליון נפש למאמץ ההגנה על ישראל, היא בשורה קשה לכל אלה שקמים עליה לכלותה.
מכיוון שהציפייה שאחינו החרדים יבינו את זה ויטו כתף למאמץ אינה ריאלית, בואו נתקדם למציאות: נכון לעכשיו, יש בקואליציית החורבן שגוררת את המדינה לאבדון רק שני פטריוטים ישראלים, ציונים, בעלי מצפון. הראשון הוא שר הביטחון יואב גלנט, שהיה הראשון להודיע שלא יביא מטעם מערכת הביטחון חוק גיוס שלא בהסכמה רחבה. השני הצטרף אליו אתמול וזהו יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין, שהודיע הודעה זהה באשר לחוק הגיוס שאמור לצאת מהוועדה שלו.
שתי ההודעות האלה, שהפכו את גלנט ואדלשטיין בן לילה לבוגדים, ל"סמולנים" ולבני בליעל במלתעותיה של מכונת הרעל, ימנעו מצב שבו קומבינה חדשה תחליף את הישנה, שאפשרה במשך שנות דור למגזר שהולך וצומח בחלקו היחסי באוכלוסייה ליהנות מפטור שערורייתי, גורף ומופקר מהחובה להשתתף במאמץ הקיום של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
החרדים מיהרו להתנפל אתמול על בג"ץ. משה גפני, ראש הקנוניה, הגדיל לעשות וכדי להשיג בלעדיות עלה להתקפה עוד לפני פרסום פסק הדין. "כל מי שניסה לנתק את ישראל מלימוד תורה, נכשל", זעק אריה דרעי. אני מעריך שגם הפעם השתמש בבצל, כדי לייצר דמעות שליש (חטיבתי).
חרדים אחרים הטיחו בהרכב השופטים שפסק 9-0 כי אין בתוכם ולו אדם אחד המבין את ערכה של תורתנו הקדושה. ובכן, לפחות שני שופטים בהרכב, סולברג ומינץ, למדו בישיבת הסדר. השופט יצחק עמית למד בבית ספר ממלכתי דתי ואחר כך בתיכון צייטלין הדתי. ולגבי דרעי, שאין אמירה מופרכת הקטנה על מידותיו, אפשר להזכיר לו שתורתנו הקדושה (בלי ציניות) שרדה אלפי שנות גולה, שני חורבנים, שואה אחת, אין־ספור רדיפות, פוגרומים, אינקוויזיציה, גירושים ועינויים שונים ומשונים, ולא נודע כי בא אל קרבה. הוא באמת מאמין ששירות צבאי לתקופה קצובה ימיט על התורה נזק בלתי הפיך? יעלים אותה מחיינו? יהפוך אותה לאות מתה? הרי בכל רגע נתון עדיין יהיו אלפים ועשרות אלפים שילמדו תורה בהמוניהם. אפשר ללמוד תורה גם תוך כדי השירות הצבאי. ומה עשתה התורה בכל אלפי השנים שבהן היהודים גם שירתו בצבא וגם למדו גמרא? איך היא הסתדרה אז?
הם פשוט משקרים. הם המציאו תזה. למה הם עושים את זה? ראשית, כי הם יכולים. שנית, כי זה משתלם. שלישית, כי החשש האמיתי שלהם אינו מפגיעה בתורה, אלא מפגיעה במגזר. הם חרדים מהאפשרות שאחוז מסוים מאלה שיתגייסו לצה"ל ישתחררו ממנו חרדים פחות. הם מונעים מהנוער שלהם להתגייס לצה"ל בדיוק מאותה סיבה שהם מונעים ממנו לרכוש סלולרי מודרני. כדי לשמור על הגטו.
אפשר היה לזרום עם זה כל עוד זה לא סיכן את עצם קיומנו כאן. מ־7 באוקטובר הבנו את גודל הטעות. מעכשיו, הפריווילגיה הזו הפכה לסיכון ביטחוני. אפשר לדאוג שסביבת השירות של רוב החרדים תישאר צנועה ומותאמת ככל האפשר לאורח חייהם. אי אפשר להמשיך לאפשר להמוני צעירים להתנהג כאילו הם חיים בנורווגיה. ספוילר: גם אם הם היו חיים בנורווגיה, היו מגייסים אותם לו נקלעה נורווגיה לסכנה קיומית מהסוג שבה אנו מצויים עכשיו.
התזה המופרכת הנוספת היא ש"שום דבר לא יעזור, הם לא יתגייסו. בכוח, זה לא ילך". הייתי שותף לתזה הזו עד 7 באוקטובר. לא עוד. הכל תלוי באלטרנטיבה. ברמת האיום. תארו לעצמכם שרוח הקודש הייתה מודיעה לנו שאם לא נגייס מיד את כל החרדים, תיפול עלינו פצצת אטום עוצמתית. מה היה קורה? פשוט מאוד: היינו מגייסים מיד את כל החרדים. ובכן, המצב לא שונה בהרבה.
אם ישראל חפצת חיים, היא צריכה לחוקק חוק שיתבסס על עיקרון שטבע פעם בנימין נתניהו: ייתנו, יקבלו. לא ייתנו, לא יקבלו. הדברים אמורים לגבי כל אזרחי המדינה. יהודים, ערבים, אשכנזים, חילונים, שמאלנים וימנים. שירות צבאי או אזרחי חובה לכל בן 18. מי שלא מקיים את חובתו? ניטלות ממנו זכויותיו: לא ביטוח לאומי, לא הבטחת הכנסה, לא רישיון נהיגה, לא זכות הצבעה, לא קצבאות או הנחות או הטבות. נאדה. אזרח סוג ב'. מה לדעתכם יקרה אם חוק כזה יעבור? פשוט מאוד: הם יתגייסו.
סוגיית הגיוס הצליחה לאחד אתמול את כל קצווי בית המשפט העליון, שבו מכהנים היום לא מעט שמרנים ודתיים. כשסולברג ופוגלמן חושבים ופוסקים כמעט בקול אחד, סימן ששעת חירום הגיעה. אסיים בציטוט מפסק הדין ההיסטורי והמכונן הזה: "אפליה באשר ליקר מכל, החיים עצמם, היא הקשה שבאפליות. האדם מוכן ליתן חייו להבטחת מולדתו, הוא אינו מצפה לכל טובת הנאה מכך, הוא מצפה רק לכך שגם אחרים ינהגו כמוהו".