"מה אני חולמת להגיד לביבי? אתה עצור!": אלופת המעצרים של המחאה בצפון מדברת

אם להתחיל מהסוף, אז התחזית הקודרת של ד"ר יולנדה יבור, מהבולטות בהפגנות מול נתניהו בקיסריה, היא שבסוף תהיה מלחמת אחים. "אני לא רוצה את זה אבל לשם זה הולך. איתמר בן גביר חימש את כל המטורפים שלו בנשקים. אני מאוד מקווה שגם בצד שלנו יש מאגרי נשק. זה לא ייגמר בלי שיישפך כאן דם".

כמה רחוק היא מוכנה ללכת? "עד הסוף. אני מוכנה למות במאבק הזה". מה הסוף? מה המטרה? "כשהנבלה בידיים שלנו. כשהממשלה הזו נופלת. כשהמלחמה נפסקת. כשהחטופים בבית. לא שניה אחת לפני".

מה היא הכי הייתה רוצה להגיד לביבי? "אתה עצור", היא עונה בלי להניד עפעף. כפי שהיא כורזת במגפון בדיונות שמאחורי מעון ראש הממשלה, "אנחנו נבוא לקחת אותו, אם צריך". היא נזכרת במעמדים דומים למובראק, סדאם חוסיין. צ'אוצ'סקו. לאן? "שאלה מצוינת. לשוטרים. למקום סגור. לכלא. מקום בו הוא לא יכול להזיק עוד. יש לי אמון חלקי בכל מערכות השלטון. בכולן נשארו עדיין גם אנשים טובים. אני מאמינה במשטרה, בפרקליטות, בבתי המשפט, בצבא, בשב"כ ובמוסד. אני מניחה שבסופו של דבר לא אנחנו ניקח אותו, אבל מקווה שהלחץ יגרום למשהו, למשל יביא להקדמת הבחירות. אני אני לא מקדשת אלימות ולא רוצה בה. אני רק לא מפחדת מהפעלת כוח כאופציה. אני בעד מחאה נחושה, חזקה, בלתי אלימה, אבל בהחלט לא שוללת שימוש בכוח אם נצטרך לעשות את זה. אנחנו במלחמה וילדינו נהרגים בצפון ובדרום אז גם ברחובות אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך שדמנו ישפך. אני לא רוצה את זה אבל מוכנה לזה, בוודאי שכן".

יבור מוכרת כמי שנעצרה ועוכבה כבר תשע פעמים בהפגנות נגד נתניהו. עורכות הדין ממערך עצורי המחאה מלוות אותה באופן צמוד, מייעצות לה לפני חקירה ופועלות לשחרורה בכל פעם. שופטת בית המשפט בחדרה גזרה עליה לאחרונה חצי שנה של הרחקה ממעון הממשלה בקיסריה, וממש במהלך הראיון היא זומנה לבית המשפט המחוזי בחיפה, שם שעה קלה אחר כך קיצרה שופטת אחרת את ההרחקה לארבעים יום. בין אנשי המחאה, יבור נחשבת למעין "סלב". גם ברחוב יש כבר מי שמזהים אותה. בבית המשפט, אפילו עורכי דין ניגשים לתת חיבוק תומך.

היא לא רגילה לתשומת לב כזו. היא מרגישה מוחמאת, אבל לא מהססת לומר שהיא גם מודאגת מזה. "עצם ההפיכה שלי לאיזו 'גיבורה' הוא בעייתי מבחינתי", היא אומרת, "זה ממתג פעולות של 'כלום ושום דבר' כמשהו הרואי, זה לא. עצרו אותי כי סירבתי לתת תעודת זהות לשוטר? כי החזקתי מגפון וכרזתי בדיונות? זה שנעצרתי תשע פעמים? שישבתי בתחנות משטרה? לסמן את זה כגבורה זה רק מראה מה האחרים לא היו מוכנים לעשות. אין בין זה לגבורה שום קשר. גבורה זה חייל ששוכב על רימון להציל את החברים שלו לפלוגה, או המפגין ההוא שהשתחל מתחת למכת"זית כדי לשחרר את הפקק ולנקז אותה מהנוזלים. אני לא גיבורה!".

היא קצרת רוח. המהפכה לא מתקדמת מהר מספיק לטעמה. "אנשים לא יוצאים למחאה. אחרי החסימה בצומת כרכור, אחד המפגינים קיבל הודעה מעינב צנגאוקר שאמרה שהיא מאוד מעריכה את מה שאנחנו עושים, אבל לא מינפו את הדבר הזה כדי להביא עוד מפגינים. ביום שמודיעים שארבעה חטופים מתו בשבי, כל המחאה שהתעוררה היא ירידה לכביש עם שלט ביד, במעבר חציה, באור ירוק - שום הקרבה אישית. אנשים אדישים. אני לא מצליחה להבין למה הם מחכים, כי הם כאילו מחכים שמישהו ישב בשבילם על הכביש. מה יקרה אם שוטר ייגש אליך וידחוף אותך קצת? הרי הם לא עוצרים מיד. צריך לעבוד די קשה כדי שהתיקון יקרה".

היא מפעל של אדם אחד ואינדיבידואליסטית חסרת תקנה. ניכר שהיא מרגישה רגועה כשהיא לבד מול ההמון, שזה הדבר שהיחידות לאבטחת אישים הכי חוששות ממנו. כשאנחנו נפגשים ב-09:30 בבוקר אני על שני אספרסו קצר, היא תלגום שתי בירות, ותשדל אותי לנסות גם כן. בין מפגיני הימין היא מעין רפליקה נשית לפרופ' אמיר חצרוני. "ושתבין, אני בכלל לא שמאלנית", היא מחייכת.

בחדשים האחרונים, התפרסמה בכך שהיא מתייצבת בשבתות בדיונות שמאחורי בית ראש הממשלה בקיסריה, ונעצרת בכוח כשהיא כורזת במגפון. אחר כך נעצרה גם בהפגנות ההמונים של קיסריה במוצ"ש ומאז שהורחקה מהישוב לחצי שנה, היא הפכה לנואמת מבוקשת בהפגנות חיפה, נהלל, כרכור, איפה לא. היא אוהבת את הרוח המהפכנית של פעילי צומת כרכור והספיקה להיעצר גם שם. היא מבטיחה לשוב. "המרדנות זה עניין של אופי. יש לי טמפרמנט חם, לטוב ולרע. אני לא חושבת הרבה לפני שאני עושה", היא אומרת.

המשטרה הביאה אותה לבתי משפט בחשד להקמת רעש ביום שבת או חג, התקהלות בלתי חוקית, התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור, תקיפת שוטר, התנגדות למעצר, חבלה במערך האבטחה ליד בית ראש הממשלה, שימוש פחזני באש. "יש בטח עוד, אבל שכחתי", היא מעירה. אף לא אחד מהמעצרים האלה הוליד כתב אישום. המשטרה נחושה בעניין הזה, לאחרונה עדכנה בבית משפט כי תיק חקירה נגדה הועבר לעיון פרקליטות המדינה. אם יתגבש כתב אישום זה יהיה סנסציוני: אחרי מאות מעצרים ועיכובים של מפגינים בצפון, בעיקר בקיסריה, חיפה וכרכור, טרם הוגש ולו כתב אישום אחד. פלא שהמשטרה עדיין משקיעה זמן בחקירות האלה.

ביום-יום יולנדה יבור חוקרת טקסטים אסלאמיים קדומים, תחום שהיא מאוד טובה בו וגם מאוד אוהבת. על הדוקטורט שלה מאוניברסיטת ת"א, בהנחיית פרופ' קמילה אדנג ופרופ' מאירה פוליאק, היא זכתה בשני פרסי הצטיינות; פרס ורבלובסקי של האגודה הישראלית לחקר דתות ופרס אילמ"א של האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם. היא לימדה באוניברסיטת תל אביב, מלמדת במכללת אורנים, באוניברסיטה הפתוחה, ובמרכז האקדמי שלם בירושלים.

"בסוף מרץ 2023 התחלנו להפגין באור עקיבא ואני הפכתי למטרה של התקפות ביביסטים, זה התגבר מאוד ב-7 באוקטובר. יומיים לפני שמחת תורה, הייתה לנו הפגנה מול סניף הליכוד באור עקיבא כשמירי רגב באה לבקר שם, הייתה אמורה להתקיים הפגנה דומה מול ביקור של ביבי בסניף, וזה כבר לא יצא לפועל. אני התחלתי את הסבב הנוכחי של המחאה, כבר למחרת. יש מי שאומר שזה בעצם אותו מאבק, בגרסה שלישית, כלומר, קודם על רקע השחיתות, אח"כ על רקע הרפורמה ועכשיו על רקע החטופים, אני אומרת שבאיזשהו מקום כן, אלה ביטויים שונים של אותו מאבק נגד אותה שחיתות. האמת היא שלא העליתי על דעתי שזה יוביל לאסון כזה. עם התסכול היה שאחרי 7 באוקטובר, ציפיתי שהמחאה עוד תתגבר וזה לא קרה".

"אני חושבת שכרגע המדינה הייתה צריכה לבעור, ולא בגלל שחיזבאללה יורה עלינו בצפון אלא בגלל שאנחנו אמורים כרגע לחסום כל כביש וכל צומת, להשבית את הרכבת, להשבית את נמל התעופה ולהשבית את הכל. אני אולי מבינה למה זה לא קורה אבל זה מטריף אותי. כן, יש פרטנרים לחשיבה שלי, אבל לא מספיק".

דמות נערצת? "אמיר השכל, חד משמעית", היא עונה מיד. "הוא מורי ורבי. אצלו אפשר להגיד שאצלו עברתי את 'הסדנא לאקטיביסט הנעצר הנחוש אך המתחיל'. איתו נעצרתי בפעם הראשונה". כשאני שואל מה למדה ממנו היא אומרת, "דיוק. בפעם הראשונה שנעצרתי אתו בדיונות, הוא כרז ואני תיעדתי אותו בסמארטפון עד שהשוטרים חטפו לי אותו. כל תנועה שלו, הדינמיקה שלו מול השוטרים, האופן שהוא מדבר איתם, מה הוא אומר להם. הוא עונה לשאלות שלהם או בוחר שלא, או כשהם מבקשים תעודת זהות ואתה לא נותן, המשחק העדין הזה בין לא להתנגד למעצר, ומנגד לא לשתף איתם פעולה ולהגן על עצמך באקט האלים הזה. לקח לי כמה מעצרים לדייק את ההתנהלות הזו".
זה נשמע קצת כמו שיעור בלט, או ג'ודו, אני רומז. "לגמרי", היא עונה. "הכול נורא עדין. אתה משתמש בכוח של היריב".

נהנית מזה? היא אומרת כי "יש איזו הנאה בשליטה. יש הנאה לגלות שזה ממש לא בעיה לחסום צומת. צריך להבין את זה. ברגע שהם עוצרים אותך הם אלה שאיבדו שליטה, כי הם בעצם לא רוצים לעצור אותך. זה בולט כשהם מזהירים שוב ושוב'"

"הביביסטים לאורך כל הדרך כעסו עלינו שאנחנו מפגינים במעוז הליכוד, והם כעסו עלי באופן אישי כי אני 'בשר מבשרם'. בהתחלה הם פשוט לא היו יכולים לקבל את זה והייתה הכחשה שאני מאור עקיבא. פורסמו בעניין הזה כל מיני דיסאינפורמציות גם מאנשי ציבור מוכרים בעיר שטענו שאני לא משם וגם אם כן, אז גדלתי בפנימייה בתל אביב. זעם הופנה כלפי כי גם שמתי את עצמי בפרונט ושיתפתי בקבוצות תושבים את המודעות להפגנות. גם התעמתתי איתם באינספור ויכוחים ותיקנתי להם שגיאות כתיב. היו איומים מעבריינים, הגיעו מלה פמילייה, לא צחוק. כל מיני תולעים וחרקים פתאום התחילו לזחול מהביוב אצלי בבית. במקביל הגשתי ארבע פעמים תלונות במשטרה נגד כמה מהם. התיקים נסגרו כמובן, אבל הם במעצרי בית. בסוף זה הפסיק. הם הבינו שנגמרה התקופה הזו שהם מאיימים ותוקפים אותנו ואנחנו יושבים בשקט".

"כל עוד הם אמרו לי בטלפון שהם יודעים איפה הילדים שלי לומדים - הייתי רגועה", היא אומרת בחיוך על התקופה הזו.

זאת, כי היא בת 49, ורווקה מושבעת. "מגיל 14, מרגע שעמדתי על דעתי, ידעתי שאני לא רוצה להתחתן ובטח שאני לא רוצה ילדים". היא מודה שהיא, "מאוד מאוד אינדיבידואליסטית" ומסבירה, "זה פחות עניין של מה אתה עושה בבוקר. זה החופש ובעיקר החופש לדאוג רק לעצמי. במחאה זה קצת התערער כי את מכירה אנשים ואז אכפת לך גם מהם ומהילדים שלהם, את נלחמת לא רק למענך אלא גם עבור אנשים אחרים. אבל כן, זה שאין לי ילדים שנלחמים בעזה או עשויים להישלח להילחם נותן לי המון חופש. אף פעם לא התחרטתי על זה שלא רציתי ילדים וזה גם לא יקרה. חס וחלילה. אבל יש רגעים בהם אני תוהה אם הבחירה הזו שלי באה מאיזו ילדותיות או פחד לקחת אחריות". היא גרה בדירת שיכון בעיר הולדתה, אור עקיבא. אין לה רכב, את רישיון הנהיגה היא הפסיקה לחדש אחרי שנים בהן לא נהגה. היא מתניידת ברכבת, אוטובוס וטרמפים מזדמנים עם חברים ומכרים.

היא לא ממש בקשר עם ההורים או האחות. "ההורים גאים בי, ופוחדים", היא מגלה. יש לה קומץ חברים מהעבר של לפני המחאות, אבל גם הם ממפגינים, חותמים לה ערבות כשצריך, או מארחים אותה למעצר בית ומפקחים עליה. על המעצרים המשפילים ברחוב ובדיונות היא אומרת שהיא "לא בוכה, ולא נעלבת ובטח לא מדברים כאלה" או כלשונה, "ממי? מהרבעי-מוח האלה במשטרה? הם אלה שנפגעו. קח לדוגמא את נצ"מ שלומי בן שושן, שהגיע לתחנת המשטרה בחדרה כולו אש וגופרית כשחיכיתי שם שעות לחקירה, והוא אמר שאני אלימה מאוד ו'כל הכבוד' שהצלחתי לשחרר עצורה מהידיים שלו ובגלל זה הוא לוקח אותי 'כפרויקט אישי' וישבור לי את כל העצמות בגוף. וההתבטאות הפואטית שאצלו אני 'לא אהיה שקמה אלא שהוא ישלח אותי לכלא שקמה'. אם כבר מדברים על עלבון אז זה מעיד עליו. הוא הוסיף 'את יודעת למה? כי את מאור עקיבא'. וזה מניצב משנה שלומי בן שושן, שבא אלינו מאופקים, כן?".

"אז אני מכריזה בזאת שאני לא מפחדת משוטרים. ממש לא", אמרה. "אני מפחדת שחס וחלילה ייפגע מישהו מהמפגינים. בית מעצר זה לא כיף, זה קור בחורף, זה ג'וקים, והכריכים שנותנים לעצירים מגעילים אותי. תמיד יש פחד מדקירות מצד עצירות שהגיעו לשם על רקע של חיים נורא קשים. אני מגיעה לשם כאשכנזייה, מראה נקי, חולצת מחאה ואני בעצם מייצגת את כל מה שבעיניהן דיכא אותן וזלזל בהן. למרות זאת, אני חייבת לציין שיש הבדל של ממש בין הברוטליות של השוטרים ברחוב לבין איך שהם מתייחסים אלי בתחנה. אולי בגלל הטייטל, אולי בגלל שאני לבנה. אולי בגלל זה הם נזהרים איתי יותר מהמפגינה כהת העור שסיפרה בוועדת הכנסת שלא נתנו לה להתפנות ונאלצה לעשות במכנסיים. בבית המעצר קישון משרתים סטודנטים שלי שדאגו לי לתא סביר עם עצירות נחמדות, כאלה שלא יפגעו בי".

היא ואחותה הבכורה נולדו וגדלו באור עקיבא אחרי שההורים עלו מפולין בסוף שנות השישים. הם שנתנו לה את השם הלטיני (שמשמעו "סיגלית"). "המשפחה עלתה ביזמת סבתא שלי שפחדה מהתבוללות, כי אחד או שניים מהילדים שלה כבר נישאו לגויים ונולדו לה נכדים לא יהודיים", היא משתפת, "גדלתי באחת השכונות הפחות סימפטיות באור עקיבא, ליד בית העלמין. התחנכתי במערכת החינוך המפוארת של העיר, בבתי הספר רוטשילד ושרת, אמא הייתה עקרת בית ואבא עבד כפועל, אורג במפעל שטיחי כרמל, עד שבשנות התשעים בעטו משם את העובדים".

"ההורים שמרו את אחותי ואותי בצמר גפן. אבל אני תמיד הייתי מהפכנית ולא תמיד ההורים אהבו את זה. לא הייתי בשום דבר ממוסד, לא ועדת כיתה ולא ועדת קישוט. לא הלכתי לתנועת נוער. התווכחתי עם מורים. הייתי ראשונה לעשות מעשים רדיקלים, ובשמחה רבה. תמיד היה לי אומץ. כבר כילדה הייתי שמאלנית מאד". היא מצטטת את "אם אינך סוציאליסט עד גיל עשרים, אז אין לך לב ואם נשארת סוציאליסט אחרי גיל שלושים אז אין לך שכל", שאמר פעם ראש ממשלה בצרפת. "רציתי שלום עולמי ושלום עם שכנינו". למזרחנות היא הגיעה מאהבה לכתב הערבי ושליטתה בשפה. היא שירתה במפקדת פיקוד הנח"ל בבית ליד. היא מתקשה לומר מה הסוד שלה לחיים מאושרים. "אולי אסקפיזם במינונים גבוהים", היא אומרת אחרי מחשבה, "תדגיש שזה לא אושר. זה עוזר לי לעשות את מה שאני עושה. שום דבר כבר לא יהיה טוב. אני מאז 7 באוקטובר מודה שגם בתור חוקרת בתחום אני הייתי בהלם ממה שחמאס עשו. אני מרגישה כמו ניצולת שואה. ויש לי הרגשה שאני לא היחידה. ואני כועסת על הממשלה הזו שלנו שגרמה לנו לחוות שואה".

באוניברסיטאות בהן היא מרצה, כבר יש מי שמאיימים עליה שאם היא תמשיך להיעצר היא לא תקבל סטודנטים לשנה הבאה. זה אומר פגיעה קשה בכיס. "על המחיר שאני עלולה לשלם אני לא חושבת בכלל", היא אומרת בהתייחסות, "אני רואה את המטרה מולי ומתמקדת בה והמטרה כעת היא לזרוע כאוס וזהו. לשבש את החיים התקינים במדינה בניסיון להביא להשבתה של כמה שיותר גופים במדינה".