היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה הטילה אתמול פצצה נוספת לתוך הכאוס הישראלי כשבחוות דעת נפרדת שהגישה לבג"ץ, בעניין גיוס החרדים והמשך תקצוב המוסדות החרדים, קבעה כי "דין החלטת הממשלה להתבטל, קרי דין הצו על תנאי שהוצע, להפוך לצו מוחלט".
חוות הדעת הזו מגיעה בעיצומו של משבר-פרומו שפרץ השבוע, לאחר שהתברר שכל הצינורות להעברת כסף לחרדים נסתמו ואי אפשר לקמבן שום דבר כדי לאפשר לרשת החינוך החרדית לשלם משכורות למוריה ב-1 ביוני. איך הגענו לכאן? כי הרשת הזו העלימה מס במשך שנים, עד שהמדינה עלתה על זה (בתקופת ליברמן) ועיקלה את עשרות המיליונים החסרים. החרדים, שהזדכו על שארית חוצפתם, דורשים מהאוצר לקבל שיפוי על הכסף. חוקית, זה בלתי אפשרי. אז הם מאיימים להתפטר. שר האוצר סמוטריץ' מנסה לקמבן להם מקדמה על חשבון פנסיות, או משהו כזה. אבל גם זה לא חוקי. כל זה קורה עוד בטרם יישב בג"ץ על מדוכת העתירה בעניין הגיוס והכספים, ביום ראשון הקרוב. ואז הגיעה היועמ"שית.
אני מציע להפנות את המבט מגלי בהרב-מיארה ליואב גלנט. שר הבטחון שמגלה לא מעט אומץ ונחישות, וגם עמוד שידרה. גלנט מעכב את הוצאת צווי הגיוס לחרדים, המחוייבת על פי חוק, מרגע שפקע ההסדר החוקי לפטור הקיבוצי שלהם. במחשבי מערכת הבטחון רובצים להם 18 אלף צווי גיוס לתלמידי ישיבה שהגיעו לפרקם. כל מה שצריך זה שמישהו ילחץ על הכפתור send והצווים ישוגרו. לא, אף תלמיד ישיבה לא יתגייס בעקבותיהם ואני לא מאמין שהמשטרה הצבאית תעצור אותם.
מה כן יקרה? הם יהפכו, באותו רגע, לעריקים. הם לא יוכלו להוציא רשיון נהיגה, דרכון, לצאת מהארץ או לקבל כסף מהמדינה. נדמה לי שזה מס נמוך יחסית למה שהם יקבלו: את הזכות לא ליהרג או להיפצע על משמר העם והמדינה, פלוס בונוס בדמות שלוש שנות שירות שלא ישרתו.
שיגור צווי הגיוס הוא מחוייב המציאות והחוק. גלנט הורה לעכב אותו. הוא צריך לבטל את העיכוב ולשגר את הצווים. הגיע הזמן. אין בציבוריות הישראליות היום קונצנזוס גדול יותר מזה, כשאנחנו ממשיכים לקבור מדי שבוע לוחמי סדיר ומילואים. גלנט, תן פקודה. זו אחריותך. זה עליך. זו סמכותך. וזו המדינה היחידה שיש לנו. אתה כבר סיכנת את חייך למענה, לא אחת. הגיע הזמן לפעם נוספת, אלא שהפעם לא חייך מוטלים על כף המאזניים, אלא חיי המדינה כולה.
לפני כשבועיים תיארתי (בפוסט ברשת X) מארב אופייני שהציב השר לבטחון לאומי איתמר בן-גביר למפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, בהערכת מצב משותפת עם צמרת המשטרה. "אני מקיא דם כדי לסדר לכם תקציבים ותקנים, ואתה שולח את השוטרים להאכיל את חמאס בכרם שלום!", קצף השר, "בשביל זה אני מביא לכם כסף?"
בן-גביר זעם על כי המשטרה שולחת ניידות ושוטרים לנסות להגן על משאיות הסיוע ההומניטרי שישראל מעבירה לרצועת עזה. הוא אפילו נסע לכרם שלום, ספר את הניידות שראה במקום וגער קשות (לדברי מקורות, צעק ממש) על ממ"ז דרום, אמיר כהן. המשאיות נשלחות לשם על ידי ממשלת ישראל. ממשלת נתניהו. הממשלה בה בן-גביר יושב. אבל הוא, במקביל, רוצה שהמשטרה לא תגן על המשאיות, כפי שהיא נדרשת על פי חוק. המפכ"ל שבתאי ניסה לענות לו: "אתה צריך להגיד את זה לשרים בממשלה", אמר, "זו החלטת ממשלה, ומשטרת ישראל מחוייבת לקיים אותה ולאפשר אותה". בן-גביר לא התבלבל. הוא אף פעם לא מתבלבל. "השרים האלה בממשלה, הם אלה שהתעללו במשטרה כל השנים!", זעם, "אני מקיא כאן דם לסדר לך שוטרים ותקציבים ואתה שולח אותם למקומות הלא נכונים".
לא, זה לא שבן-גביר פשוט לא מבין את מה שהמפכ"ל אומר. הוא מבין מצויין. הוא גם יודע שהמפכ"ל לא יכול לפעול נגד החלטת ממשלה. אבל בן-גביר חי ופועל במרחב אחר לגמרי. זה שהוא יושב בממשלה ובמקביל מנסה לטרפד את החלטותיה, קטן עליו. אחריות מיניסטריאלית? סדרי ממשל ושלטון תקינים? כל זה קטן עליו. הוא כאן כדי לפרק את סדרי המנהל והשלטון התקינים. הוא כאן כדי לחולל כאוס. בחסות הכאוס, הוא ימשיך להתעצם, עד שיהיה חזק מספיק כדי להביא עלינו את התכנית הגדולה, התנ"כית, המובטחת, של מלחמת גוג ומגוג. שותפו סמוטריץ' קורא לזה "תכנית ההכרעה". כפי שהדברים נראים עכשיו, מי שתוכרע במסגרת התכנית הזו, היא מדינת ישראל, כפי שהכרנו אותה.
כל ראש ממשלה היה מפטר את בן-גביר למחרת בבוקר. שר שמסית את המשטרה לפעול נגד החלטות הממשלה, לא יכול להמשיך לשבת בממשלה. אומר זאת כך: הסיכויים שנתניהו יפטר את בן-גביר נמוכים מהסיכויים שבן-גביר יפטר את נתניהו. גדי איזנקוט אמר השבוע שבן-גביר הוא השר המשפיע ביותר בממשלה. ביום שאיזנקוט וגנץ כבר לא יהיו שם, בן-גביר יהיה ראש הממשלה. דה פאקטו. אין מולו שום דבר שיכול לסכן אותו. מולו יושב עציץ.
כשהשר הופך למשטרה עצמה
סיפור השתלטותו של איתמר בן-גביר, עד לא מזמן עבריין ובדוקאי, על משטרת ישראל, הוא סיפורה של המדינה. עוד ייכתבו עליו ספרים והוא ייבחן ע"י הסטוריונים. בגדול, בן-גביר לקח למפכ"ל שבתאי את המשטרה כמו שמבוגר לוקח צעצוע מתינוק. עד שקובי שבתאי הבין מה קורה, הדוכן כבר היה הפוך. מהרגע הראשון, זה לא היה כוחות. שבתאי מבין בפוליטיקה כמו שבן-גביר מבין בשלטון החוק. שבתאי הסתער כל חייו על מחבלים. בן-גביר הסתער על מיקרופונים. מדובר בעימות לא-סימטרי. הסיכוי של קובי שבתאי לצאת ממנו בחתיכה אחת פשוט לא קיים.
אין כאן נסיון לנקות את רב ניצב שבתאי מאחריות. הוא הרוויח חלק מסבלותיו ביושר. המציאות הנוכחית היא כמעט בלתי נתפסת. למשטרה יש מפקד אחד. המפכ"ל. הוא, ורק הוא, יכול לתת הוראות, פקודות והנחיות מבצעיות ל-33 אלף השוטרים. בשטח, יש מעליו סמכות מבצעית המאפילה עליו ומקרקסת אותו. בן-גביר איגף אותו, עקף אותו, חפר מתחתיו מנהרות ובנה סביבו מלכודות. נכון לרגע זה, הוא המפכ"ל. שבתאי עצמו, בשיחות סגורות, סיפר לא מזמן למישהו שנכון לעכשיו יחסי הכוחות בקרב השוטרים זה משהו כמו 60-40. ה-60 בעד בן-גביר. ה-40 הנוספים מפחדים, או מבולבלים. זה הסיפור כולו.
גילוי נאות: אני מחבב את קובי שבתאי. מהרגע הראשון. הוא לא היה שוטר, אלא לוחם. מחוספס, לא רהוט, לא ממש בשל, אבל איש טוב, במובן הטוב של המילה. אפשר להוסיף גם איש פשוט, במובן הפשוט של המילה. הוא הסתדר עם אוחנה. הוא הסתדר עם ברלב. הוא היה מפכ"ל בינוני מינוס ועל מצחו טבוע כתם האסון במירון. אבל אז הגיע בן-גביר. ובן-גביר זו תופעה שלא דומה לשום דבר אחר. אחרי ששבתאי נחשף לבן-גביר, פרצופו נראה כמו פרצופו של קפטן ברודי לאחר שראה בפעם הראשונה את הכריש ההוא מ"מלתעות" (בסרט המקורי). מה שיצא מפיו של ברודי לאחר שהכריש חלף בפעם הראשונה מתחת לסירה בה יצאו לצוד אותו זה "אנחנו צריכים סירה יותר גדולה". שבתאי צריך נושאת מטוסים.
בן-גביר זיהה שהנקודה החלשה של שבתאי היא מינויים. המפכ"ל אהב למנות (זכותו) ולגזור את הקופונים האוטומטיים, כדי לבצר את מעמדו בצמרת המשטרה. בן-גביר הסתער על זה. שוק המינויים שפתח השר מול המפכ"ל הזכיר קצת את השוק בחברון, אחרי שבן-גביר הצעיר ביקר בו. דוכנים הפוכים, סחורה מפוזרת, כולם צועקים על כולם ומהומה בלתי נשלטת. בשורה התחתונה, גם כאן בן-גביר היה היחיד שחייך. הוא, את שלו, קיבל. את המינויים במקרה שלנו, את הצילומים במקרה של השוק (כמטאפורה).
"כל המינויים במחוז ש"י (שומרון ויהודה) הם אתנן שהשר קיבל מהמפכ"ל, בתמורה למינויים שהמפכ"ל רצה להעביר", אמר לי השבוע מישהו מבפנים. על פי גירסה אחרת, זה לא "כל המינויים במחוז", אלא רק "רובם". ולא, זה לא אמור להיות ככה. את המינויים במשטרה מבצע המפכ"ל. השר מאשר אותם. רק לעיתים נדירות, במקרי קיצון, מתערב השר (בעיקר במינוי ניצבים). במקרה כזה הוא יכול לבחור שם אחר משלושת השמות שהמפכ"ל מביא לפניו. הם יתווכחו קצת ובסוף יתפשרו. אצל בן-גביר, זה אחרת. הוא מזמן אליו קצינים מכל הדרגות. אפילו רבי פקדים. הוא לא בוחל בכלום. הוא מסתובב במשטרה ומחלק את מספר הנייד שלו לכל קצין. מעודד אותם לפנות אליו, ליצור קשר, אפילו להיפגש. הוא סולל דרכים לליבם. הוא מדבר אליהם במתק שפתיים. רק אני מגבה אתכם, רק אני שומר עליכם, רק אני מביא כסף, תקנים ותקציבים. זה פועל.
בן-גביר עושה נפשות במשטרה כמו שהוא עושה בציבור, רק על סטרואידים. הנה עוד דוגמה: בד"כ, מחזיק שר לבטחון פנים שלושה קציני משטרה בכירים במשרד. אצל בן-גביר יש הרבה-הרבה יותר. מומצאים תקנים, תפקידים, דרגות ומעמדות כדי לרכז סביב השר שורה של קציני משטרה בכירים שנאמנותם לא מוטלת בספק. יורם סופר, למשל. מי שהיה ממ"ז חוף ועלה לכותרות בעקבות התבטאויות מוזרות ("בדמוקרטיה, אם רוצים למחות, בשביל זה יש בחירות"), מונה לממונה על המאבק בפשיעה הערבית, במשרד לבטחון הפנים. בדרגת ניצב. ויש לו סגן. בדרגת תת ניצב. שני התפקידים מיותרים. המאבק הזה אמור להתרחש בתוך ספ"ק המשטרה, לא במשרד.
העבודה של בן-גביר הצליחה מעל המשוער. ניצבים עולים אליו לרגל. רק אתמול פרסם ג'וש בריינר על מסיבת יום העצמאות אצל פעיל ליכוד מוכר. למסיבה הוזמן גם בן-גביר. הגיעו אליה 4 ניצבים. אצל בריינר נטען שהיו שם ניצב אמיר כהן ממ"ז דרום וניצב דני לוי ממ"ז חוף (ששוטריו הם האלימים ביותר נגד מפגיני המחאה). אני יודע על עוד שניים לפחות. אחד מהם הביא עוגה לבן-גביר, שחגג לא מזמן את יום הולדתו. "הם עושים את זה כבר ללא בושה", אמר לי גורם בכיר במשטרה, "כולם מנסים להתחנף אליו, להתקרב אליו, לדבר איתו בשפה שהוא רוצה לשמוע. כולם רוצים להיות המפכ"ל הבא, או המקודם הבא. זה עצוב ומחריד בעת ובעונה אחת".
בן-גביר מפעיל את המשטרה מעל ראשו של המפכ"ל. טלפונים לממ"זים זה כבר לא ניוז. מפקד מחוז חוף דני לוי עובד אצלו, לא אצל שבתאי. זו הסיבה שבן-גביר גם דרש לתגבר את המחוז של לוי. במשטרה רץ סיפור שבן-גביר התקשר פעם לראש אגף התנועה, כי היה תקוע בפקק. הוא מרים טלפונים גם לקצינים זוטרים בהרבה. הדוגמה האחרונה היתה באירוע האלימות במירון, כשבן-גביר עקף את המפכ"ל, התקשר למפקד מג"ב והורה לו להשעות את השוטר שדחף מפגין חרדי מבוגר. כשבן-גביר שכב פצוע בהדסה, לאחר תאונת הדרכים המפורסמת ברמלה, היתה נהירה של קצינים בכירים למיטתו. אף אחד מהם לא אמר לעצמו היי, רגע, תעצור שניה. האיש הורה לנהגו לעבור באדום, למרות שזו לא היתה נסיעה מבצעית. האיש לא חגר חגורת בטיחות. הוא אף פעם לא חוגר. האיש הוא פורע חוק סידרתי, עבריין מורשע ותומך טרור. אז למה אתה רץ למיטתו בבית החולים? מה הסיבה האמיתית לכך?
כשהמוני מפגיני המחאה עברו להפגין בנתב"ג ואיימו לשבש את הסדר גם שם, בן-גביר כמעט התפוצץ. מי שדורש מהמשטרה לא להגן על משאיות סיוע לעזה, בדרך שעלולה לסבך את ישראל ללא תקנה בזירה הבינלאומית, נסע בעצמו לנתב"ג ושאל שם שוטרים כמה דו"חות הם רשמו עד עכשיו. כשקיבל תשובה שעד עכשיו לא היה צורך לרשום דו"חות, הוא אמר שהוא עושה סיבוב, חוזר, ויבדוק שוב את מספר הדו"חות. והמבין הבין.
בן-גביר משתמש בכל הדרכים והאמצעים להשפיל את שבתאי, בכל הזדמנות. "לפעמים המפכ"ל יושב שעה, שעה וחצי במסדרון, כדי לחכות לפגישה איתו", סיפר לי בכיר במשטרה, "למי שמסתכל על זה מבחוץ, זה נראה כהתעללות בחסר ישע. על גבול הסאדיזם. בן-גביר יודע שלשבתאי אין כישורים להלחם בו חזרה. הוא לא פוליטיקאי, הוא לא מכיר מסדרונות פוליטיים, הוא לא ערמומי והוא לא תכסיסן".
זה יותר מזה: קובי שבתאי הוא איש ממלכתי. הוא גדל במערכת היררכית. הוא מכיר בסמכות שמעליו ונשבע לציית ולהלחם עבור הממלכה. שום דבר ממה שהוא פוגש אצל בן-גביר, לא היה קיים בתוכנת ה"תקלות ותגובות" שלו. אין לו בארגז כלי העבודה עם מה להתמודד. אצל בן-גביר, ארגז כלי העבודה מלא רק בזה. מינויו של שבתאי למפכ"ל, אצל אמיר אוחנה, היה אחד המפתיעים בהסטוריה. "בעצם, עשו לו עוול", אמר לי קצין ותיק מאוד, "קובי בחיים לא היה חולם שיהיה מפכ"ל. לא לשם הוא כיוון. קובי הוא לוחם. אבל הכאוס במשטרה, השנתיים בלי מפכ"ל והמהומה סביב נתניהו יצרו את הנסיבות המתאימות. אני מניח שהיום הוא מתחרט על ההרפתקה ומתחרט על זה שלא יצא בזמן. הוא היה צריך לסרב לקבל את ההארכה שקיבל, לחתוך נזקים ולצאת. חבל".
כששבתאי נכנס לתפקידו, בכנס הראשון של סגל הפיקוד הבכיר, הוא אמר לניצבים שבניגוד למפכ"לים רבים לפניו, הוא ינסה "להסתדר" עם השר. אמר, וקיים. הסתדר, כאמור, עם אוחנה וגם עם ברלב. זו היתה הסיבה שאץ-רץ לבת המצווש המפורסמת של בתו של בן-גביר בחברון. "זו היתה אם כל חטאת", אמר לי השבוע בכיר במשטרה, "בן-גביר יודע לזהות חולשה ויודע להעריך כוח. כמו כל פוליטיקאי. ברגע ששבתאי רץ לשם, במקום להיות באותו זמן בטקס הענקת דרגות לקצינים בהמלצתו, הוא אותת לבן-גביר: קח אותי, אני שלך". אז בן-גביר לא היסס, ולקח.
במצב הדברים הנוכחי, המשטרה הפכה למיליציה. השבוע פורסם אצל גיא פלג על מכתב חריף של פרקליט המדינה עמית איסמן לראש אגף התביעות במשטרה תנ"צ דדו זמיר, סביב העובדה שהמשטרה החליטה לא לחקור את תאונת הדרכים המטורללת בה נפצע בן-גביר, בגלל "ניגוד עניינים". איסמן לא חסך מילים: "אתם לא כפופים לשר", הזכיר לזמיר, "המשיכו את הטיפול מיד".
איך הם ימשיכו את הטיפול? הרי מי שיחליט שם על הגשת כתב אישום נגד נהגו של השר (בחור עם שק גדול של שרצים שכבר גנב את מכונית אביו בגיל 13) לא יקודם. זאת, ועוד: הנהג עלול לספר מי דחק בו לעבור באור אדום וכמה פעמים הוא עושה את זה. אתם מכירים שוטר שירצה את התסבוכת הזו? אתם יודעים איך קוראים למה שתיארתי כאן? מאפיה סיציליאנית. ככה קוראים לזה.
וזה עוד כלום: הפרסומים של ג'וש בריינר על תעשיית רשיונות הנשק הלא חוקית לכאורה של מקורבי השר בן-גביר, אמורה היתה להניב חקירה מיידית של להב 433. ובכן, אין חקירה כזאת. בהנחה (אופטימית) שיש להב 433. הם מפחדים. זה לא רק הם. כולנו צריכים לפחד.
קו שבר נוסף ביחסי בן-גביר והמפכ"ל היה כששבתאי הניח לבן-גביר להכנס, כקרנף לחנות פורצלנים, לאירוע הדחתו של ניצב עמי אשד. שבתאי ואשד נטרו זה לזה מהיום הראשון. שבתאי רצה להפטר מאשד עוד לפני בן-גביר, אבל אז פרצה המחאה והעסק הפך לרגיש. אשד צבר נסיון בקפלן והצליח לרבע את המעגל, להכיל את מאות אלפי המוחים עם מינימום סגירות של איילון. שבתאי החליט להשאיר אותו עד יעבור זעם. אלא שאז הגיע בן-גביר ועשה לשבתאי כמה תרגילים אופיניים שהעמידו אותו במערומיו. לזכותו של שבתאי ייאמר שהתעשת מתישהו, התייצב מול הציבור, חזר בו והודה בטעותו. אלא שאת הנעשה, אי אפשר היה להשיב. מאותו רגע, הותר דמו. המפכ"ל הבין שמולו ניצב חובבן. הדחת אשד היתה רק הפרומו. מולה, שימו לב לקידומו המטורלל של קובי יעקובי, שרגע אחד הוא ניצב משנה במשטרה וכעבור רגע (פחות משנתיים) הוא רב-גונדר (שזה מקביל למפכ"ל) בשב"ס.
אני אסיים איך שהתחלתי: קובי שבתאי הוא איש טוב. הלב שלו במקום הנכון. הוא לא פוליטי. הוא ממלכתי. הוא סיכן את חייו עשרות פעמים למעננו. הוא נקלע לסיטואציה שאף אחד לא אימן אותו לקראתה. הוא נקלע למצב שבו שר מקליט אותו ומפרסם את ההקלטה. שבו כל מה שקורה בתוך החדר, צץ מיד מחוץ לחדר. הוא התרגל ליישר את חילוקי הדעות עם השרים הקודמים בצורה מכובדת ופתאום הוא חוטף את הבריון הזה בין העיניים, בכל הכוח, באמצע היום ובהפתעה.
שבתאי אמר באחת השיחות הסגורות שבן-גביר הרס לו את הבריאות. "בגללו כמעט השארתי כליה בבית החולים". שבתאי עבר לאחרונה ניתוח קשה, במסגרתו הוסר מאחת מכליותיו גידול. אני לא בטוח שהוא לא מייחס את ההתדרדרות בבריאותו לזובור שעבר עליו מאז כניסתו של בן-גביר לחייו, ולחיינו. בסביבתו יודעים לספר על מחקר של פרופסור מסויים מאוניברסיטת ת"א שמוכיח כי השכיחות של מחלות קשות וגידולים אצל אנשים שעוברים תקופות של לחץ כבד, מתחים וקשיים רצופים בעיסוקם, גבוהה בהרבה. זה, אומרים שם, מה שקרה לקובי. "הוא היה מוכן להקריב את חייו עבור המדינה, אבל לא ככה".
אז המשטרה, נכון לעכשיו, בידי בן-גביר. אנחנו צריכים לחשוב קדימה. כי אחרי המשטרה, עלול להגיע השב"כ. זה ארגון קריטי ורגיש הרבה יותר. זה הארגון שמופקד, בין היתר, על משמר הדמוקרטיה. נכון לעכשיו, תחת רונן בר, השב"כ לא נופל ולא יפול. השאלה היא, מה יקרה אם בר יתפטר מתישהו. הרי גם הוא, בצדק, קיבל אחריות על חלקו של השירות במחדל ה-7 באוקטובר (אצל השב"כ המחדל "רק" מודיעיני, לא מבצעי). על פי היכרותנו עם נתניהו הנוכחי וסביבתו, הם מסוגלים למנות לתפקיד ראש השב"כ גם את יעקב ברדוגו. מה המסקנה מהחשש הזה? שאסור לתת לרונן בר להתפטר, בטרם נקבע תאריך בחירות או הקמת ועדת חקירה ממלכתית או גם וגם. זהירות קלישאה: כי בנפשנו ובנפשה של הדמוקרטיה ישראלית הדבר.
וכשחשבנו שאי אפשר לרדת יותר נמוך
ביום רביעי ישבו שני אנשים, מחולפים ומעונבים, באולפן ערוץ 14 וראיינו אדם שלישי. הוא הציג בפניהם "מחקר" שערך ובו הוכחה מדעית לכך שב-7 באוקטובר נרצחו, נחטפו, נאנסו, נשרפו ונערפו הרבה יותר שמאלנים מימניים. הכותרת שבחרו בה עורכי הערוץ ללוות את האייטם המפלצתי הזה היתה "האם נטיה פוליטית מצילה חיים?"
יפה מצידם שהואילו לשים סימן שאלה. אני מציע עוד כמה בדיקות מדעיות: למשל, העובדה שאחוז מפתיע של נרצחים/נופלים ב-7 באוקטובר ואחריו הם אוהדי הפועל ת"א. נהרגו ונרצחו גם אוהדים רבים של מכבי ת"א, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, אבל אחוזם של אוהדי הפועל גבוה בהרבה. מסקנה? להיות מכביסט זה להאריך ימים! הלאה: נדמה לי שאם נבדוק את זה מדעית, נגלה שאם היית יהודי אשכנזי בשנות הארבעים של המאה הקודמת, הסיכוי שלך להירצח בשואה היה גבוה פי כמה מהסיכוי של ספרדי/מזרחי. ולמה אף אחד לא בודק את אחוז התינוקות החרדים שנשכחים במכוניות סגורות ביום קיץ חם ונצלים למוות, יחסית למשקלם של החרדים באוכלוסיה? האם זה יכול להוביל למסקנה שהסיכוי של תינוק חרדי להגיע לבגרות קטנים משמעותית מתינוק לא חרדי?
מדובר, כמובן, בתועבה. אז למה הם עשו את זה? אין בקונטרול של ערוץ 14 מבוגר אחראי כלשהו? או סתם מישהו עם מצפון? או מישהו שיגיד חבר'ה, רגע, אתם השתגעתם לגמרי. יש כאן מאות משפחות של חטופים, יש כאן אלפי משפחות שכולות, אתם מבינים מה אתם עושים? או מישהו אחר שיגיד חבר'ה, אתם מאשימים את הקיבוצים של העוטף בזה שהם החליטו להתיישב על הגדר? ומה עם הלוחמים של גולני? הם מצביעים ימין או שמאל? ושוטרי המשטרה הגיבורים, ש-61 מהם נפלו ב-7 באוקטובר? הם ביביסטים או רל"ביסטים?
התשובה: לא, אין אדם כזה. אבל זה הרבה יותר גרוע. כי זו השיטה. הם שידרו את זה תוך ידיעה שתפרוץ מהומה. המהומה משרתת אותם. כולנו מגיבים, צועקים, מזדעזעים ומפמפמים את האייטם המחריד הזה הלאה. בסוף היום, כשהאבק מתפזר, הרעיון ניטע בלבבות הנכונים: מצביעי ימין כמעט לא נרצחים. מצביעי שמאל נרצחים בהמוניהם. תעשו עם זה מה שאתם רוצים (עדיף בקלפי).
זו השיטה. השבוע באחד השידורים טען ינון מגל כי "על פי פרסומים, ממשל ביידן ואיראן דנים בחשאי על הפלת ממשלת נתניהו". בום. אם ביידן העוכר וחמנאי הצורר רוצים להפיל את נתניהו, אז אנחנו בעד נתניהו. השאלה היא, איפה זה פורסם. מהם אותם "פרסומים". ובכן, הידיעה המרעישה פורסמה באתר בשם "העין של המזרח התיכון" (middle east eye"). בויקיפדיה גילו לי שזה אתר שהקימה ממשלת קטאר והוא סוג של פרונט של האחים המוסלמים. אז ינון מגל מדווח על זה כניוז. אני מספר למאזינים מאיפה לקוח הניוז הזה, אבל זה מאוחר מדי. הידיעה כבר נשתלה במוחם של לא מעטים, בעיקר אלה שרוצים להאמין בה. מעכשיו, היא משייטת ברחבי הרשת באין מפריע. בעוד שבוע, היא כבר תהיה אמת צרופה בפיהם של הביביסטים. בעוד שבועיים יישב מדען כלשהו בערוץ 14 וינתח אותה מהיבט מדעי כלשהו.
כך, באותה דרך בדיוק, הם מפיצים סרטון בו נראה "חייל", שהוא בעצם "לוחם בעזה", במרתף כלשהו בג'בליה, קורא למרד בצה"ל. אין הגדרה אחרת למה שיש בסרטון הזה. אחר-כך מתברר שזה לא צולם בעזה והחייל הוא חייל בצבא של רפי קדושים בהרצליה. אבל המסר נקלט. הסרטון זכה למאות אלפי צפיות, אם לא יותר. מכאן ואילך, כל אחד מאמין במה שהוא רוצה. כי האמת פשטה רגל מזמן. היא בכינוס נכסים. אנחנו חיים בעידן השקר. מכאן אפשר להתקדם ל"בישול" של הסרטון של יאיר גולן, לפיו הוא לכאורה קרא לסרבנות עכשיו, באמצע המלחמה (הוא לא). אז הנה, עוד שמאלן עוכר ישראל שכל מה שהוא רוצה זה להסגיר אותנו לידי חמאס, בזמן שביבי שלנו רוצה "ניצחון מוחלט".
העובדה שיאיר גולן היה זה שלקח נשק וירד לעזה ב-7 באוקטובר, שם נלחם והציל לא מעט מבאי מסיבת הנובה, כששלמה קרעי (על פי עדותו) נסע כשהוא קפוא כולו מול מראה הגופות והמכוניות השרופות לישיבת הממשלה באותה שבת ארורה, לא מעניינת איש. הסמולנים עוכרי ישראל, הביביסטים מושיעיה. זו האמת החדשה. ואם אתם לא מאמינים, תעקבו. סטיי טיונד. באחד הסרטונים הבאים נביא לכם עוד הוכחה.