מבט אל הכוורת העלובה בחזית הדיפלומטיה הישראלית בממשלת נתניהו הוא הדרך הקלה מדי להסביר איך הגענו למצב המדיני השפל שבו אנחנו נמצאים, כאשר במקום להיתמך על ידי מדינות המערב או לכל הפחות לקבל אמפתיה מהן, הפכנו דווקא עכשיו לילד הכאפות שלהן: הליכים פליליים בהאג נגד ראש הממשלה ושר הביטחון כששמותיהם מוזכרים בנשימה אחת עם סינוואר, דף והנייה, הכרזה של מדינות אירופיות על הכרה במדינה פלסטינית - ומחר (יום שישי), לכו תדעו, אולי צו הפסקת לחימה מבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.
בכוורת המביכה הזאת יושבים שני שרי חוץ ברוטציה - אלי כהן וישראל כ"ץ - שכל תיכוניסט חובב אקטואליה יכול להופיע ולהסביר טוב מהם את עמדת ישראל, שגריר באו"ם, גלעד ארדן שמו, שלא רשם אף לא הישג משמעותי אחד בתקופה הקשה הזאת, חוץ מגימיקים דביליים, כמו טלאי צהוב ומגרסת ניירות - אבא אבן מעלי אקספרס. במקום לפחות לנסות לשכנע את העולם בצדקתנו, הוא מספר לאזרחי ישראל שצריך לסגור את האו"ם. וואלה יופי, אתה יכול לסגור אותו? מה אתה מבלבל לנו את המוח? נשלחת לשכנע אותם, לא אותנו, בגלל זה אתה שגריר באו"ם ולא במדינת ישראל. וזה עוד לפני שהזכרנו את הבדיחה המהלכת ההיא, גלית דיסטל אטבריאן, שלמרבה הבושה כיהנה בתחילת המלחמה כשרת הסברה. לפחות היא הייתה הראשונה לזהות שהיא חסרת כישורים בסיסיים לתפקיד הזה ושהיא בעיקר גורמת לנו נזק.
אבל זו כאמור הדרך הקלה להתבונן במחדלים הדיפלומטיים הנוראים הללו שהולכים ומצטברים. נזכיר בהקשר זה, שלא בכדי האנשים הללו "נבחרו בפינצטה" דווקא על ידי מי שלכאורה אין ויכוח על יכולות ההסברה שלו - ראש הממשלה בנימין נתניהו. ב-15 השנים האחרונות הוא למד כי הדרך הכי טובה לבסס את שלטונו בליכוד ללא מצרים וללא טוענים מאיימים לכתר, היא להקיף את עצמו בחנפנים וכלומניקים.
ביודעו שהוא מוקף בגמדים, פעל נתניהו בכל התקופה הזאת כמכונת הסברה עצמאית. הוא העניק יותר מעשרים ראיונות לתקשורת הזרה (ואפס ראיונות לתקשורת הישראלית). התוצאות כידוע עלובות - אירופה נגדנו, ארצות הברית עצרה את משלוחי הנשק ועל האג חבל לדבר. אז מה קרה פה? זה אולי הזמן לאתגר את הטענה שנתניהו הוא קוסם הסברתי שיכול למכור התנחלויות בשטחים לסקנדינבים. נכון, אי אפשר להתווכח עם יכולותיו הרטוריות של האיש ועם האנגלית שסנאטורים אמריקנים יכולים להתקנא בה, אבל העניין הוא זה: לפני שנים רבות עבד נתניהו כמשווק רהיטים וכולם הבינו מה הוא משווק. אחר כך, כשנאם באוניברסיטת בר-אילן את נאומו המפורסם, הוא שיווק מדינה פלסטינית מפורזת. כשנשא נאומים באו"ם נגד האיום האיראני, גם אז היה ברור מה הוא בדיוק אותו רהיט שהוא משווק. כשפנה לעולם מוכה וחבול בשבעה באוקטובר, הוא אפילו לא היה צריך לשווק. מנהיגי המערב פשוט התייצבו לצדו.
אבל מה הוא לעזאזל מנסה לשווק מאז? הממשל האמריקני מפציר בו כבר חודשים להכין תוכנית אסטרטגית ליום שאחרי והוא לא עושה זאת. את מי אתה רוצה להעמיד שם ככוח שולט לאחר המלחמה? שאלו האמריקנים. אתה לא רוצה רשות פלסטינית, הבנו, אז את מי כן? במקום לתת תשובות, חזר נתניהו כתקליט שרוט על אותן סיסמאות חלולות, ובראשן "מיטוט חמאס", ו"הניצחון המוחלט" (שזמן רב אנחנו "כפסע ממנו"). את המטרה היחידה, המדידה באמת - החזרת החטופים - הפך בפועל למשנית, ובכל פעם שנוצרת תחושה, אפילו קטנה, שאולי הולך לקרות משהו, ממהרים בן גביר וסמוטריץ', שני חסרי הלב המשיחיים הללו, שמחזיקים את נתניהו במבושיו, לחשק אותו ולאיים עליו ישירות - זה או אנחנו או העסקה. במילים אחרות - זה או החטופים או אנחנו.
כשאין מהות, כשהוא ממילא כבול לבן גביר וסמוטריץ', וכשהוא יודע שסיום המלחמה עלול להיות גם סיום הקריירה שלו, נתניהו החל לשווק רהיט חדש - "רפיח". רפיח שווקה כסטלינגרד של המלחמה: "נפעל ברפיח", "נכה ברפיח", "נשמיד את ארבעת גדודי חמאס שנותרו ברפיח". כמה מלאכותי היה הספין הזה, הרי אם ישראל הייתה מכה ברפיח בתחילת המלחמה, בלי רעש וצלצולים, מישהו היה פוצה פה (מעבר לרינונים הרגילים נגדנו)? האם כיום רפיח היא המפתח לניצחון המוחלט? כל בכירי צה"ל טוענים שלא. הם יודעים שאפשר וצריך להכות בגדודי חמאס שם, אבל הם סברו וסבורים גם עכשיו (כשאנחנו שם), שאם אפשר להגיע לעסקת חטופים ללא מיצוי המבצע ברפיח אז צריך להגיע אליה, ויפה שעה אחת קודם.
המחיר היה משבר עצום עם האמריקנים והגברת המוטיבציה של התובע בהאג לפעול. אם לא די בכך, כשנודע לנתניהו על המעצרים הפוטנציאליים, הוא החל לאיים על התובע כרים חאן בהצהרות פומביות. משפטני משרד החוץ ומשרד המשפטים, ששוחחתי עמם השבוע, סבורים שההצהרות הללו של נתניהו רק הגבירו את המוטיבציה של חאן לבקש את צווי המעצר, לאו דווקא בשל האגו של חאן, אלא יותר בשל העובדה שהוא הבין שלנתניהו אין כל עניין לבדוק את עצמו, שכן כשהוא מאיים בהפעלת עוד כוח, וכששריו ממשיכים לדבר על "השמדת זרע עמלק", המשמעות היא שישראל לא סבורה שהיא צריכה לערוך בדיקה פנימית כלשהי ובכך היא לא מממשת את העקרון המשפטי הקרוי "עקרון המשלימות" (שהמדינה חוקרת בעצמה מעשים החורגים מהדין הבינלאומי ובכך מייתרת חקירה חיצונית).
כמו העם בישראל, גם העולם מתבונן לעבר מטרות המלחמה ורואה ריק. אחרי הכול, מה הסיכוי שתצליח לשכנע את העולם בצדקת דרכך, אם אתה לא מצליח לשכנע את רוב עמך שלך? בהיעדר אופק כלשהו נוצרה הפלטפורמה המושלמת להכרה במדינה פלסטינית, להחלטת התובע, ואולי מחר גם לצווי הפסקת המלחמה. במקום שאירועי שבעה באוקטובר ירחיקו את רעיון המדינה הפלסטינית מסדר היום (לשיטתו של נתניהו, שבעשור האחרון עושה הכול כדי שלא תקום), המלחמה גרמה לכך שאחרי שנים של תרדמת אירופית יחסית בעניין הלאומי הפלסטיני, הוא התעורר ביג טיים, זוכה ממש לעדנה מחודשת. בעולם המושגים של נתניהו יש כישלון גדול מזה?
לו היה נתניהו מתמקד כל כולו במטרה המדידה והמוסרית היחידה - החזרת החטופים - גם היה עושה את המעשה המוסרי הנכון וגם היה זוכה הרבה יותר לתמיכת העולם. אז אמרנו שגם אם היה רוצה בכך, סמוטריץ' ובן גביר כובלים אותו. אבל מה עם הדבר הבסיסי יותר? אמפתיה? חיבוק? ללכת יד ביד עם משפחות החטופים אל מול העולם המערבי, במקום ללכת יד ביד עם קרעי וגוטליב? עזבו את העניין המוסרי, גם במונחים ציניים, אמפתיה היא כלי שיווק מעולה. האמת היא שזה באמת מעבר ליכולותיו. אמפתיה לא נמצאת בתיק כלי העבודה שלו. הרי עד היום לא נפגש ולו פעם אחת במפגש מסודר עם אנשי הקיבוצים שהופקרו. הוא מסרב פעם אחר פעם לפגוש חטופים. רק השבוע, בזמן ישיבת סיעת הליכוד, ביקש מנתניהו אחד מהח"כים הקרובים אליו ביותר, בועז ביסמוט, להכניס אל תוך חדר הסיעה את יזהר ליפשיץ, בנו של עודד ליפשיץ ש"חגג" לפני שבוע יום הולדת 84 בשבי חמאס. נתניהו דחה את הבקשה. נתניהו רואה באנשי הקיבוצים גורם מאיים, גורם עוין, הרי האב השבוי, עודד, אפילו כתב נגדו מאמרים ב"הארץ".
ומה עם שריו? אתמול בערוצי הטלוויזיה פורסמה ידיעה על כך שכמה שרים סירבו לראות את סרטון החטיפה של חמש התצפיתניות. אחד מהם שאל את חבריו אם הם לא מעוניינים לישון בלילה. השרים הכחישו את הפרסומים וטענו כי לא הוצע להם לראות את הסרטון, חלק דממו. מדוע אני מאמין לפרסומים? כי קראתי אמש את ציוציהם של כמה משופרות נתניהו היוצאים חוצץ נגד שידור הסרטונים כי "הם מחלישים את הציבור". כשהשופרות מדברים, כבר למדנו, הם מדברים מגרונות בכירים.
אבל עזבו את הספקולציות הפרועות. את ההוכחה הברורה לניתוק הרגשי הזה קיבלנו כחצי שעה לאחר שידור סרטון התצפיתניות. במקום להפוך את הסרטון הזה לנכס הסברתי ראשון במעלה, כפי שדובר צה"ל ראה אותו ובצדק, נתניהו נראה כמי שפעל להשמיד את הערך שלו. בשעה ששיחת היום בציבור היא עיניהן המבועתות של הילדות הללו, במקום להתייחס אליו ולו במילה, נתניהו התעלם ממנו, ובחר במקום זאת להשיב, שוב בסיסמאות דלוחות, להכרה של המדינות האירופיות במדינה פלסטינית. זה היה בעברית, מיועד לחברה הישראלית, ולרגע זה ממש נראה שנתניהו בכוונה מנסה לעמעם את האפקט של סרטון החיילות. רק כשעה לאחר מכן, לאחר שנשמעה ביקורת על הניתוק הרגשי הזה, הוא שחרר ציוץ הזדהות צולע.
תשאלו מה הקשר בין הניתוק הרגשי הזה לבין ההסברה? לבין ההתרחקות של מדינות המערב מאיתנו? לבין העובדה שכרים חאן סבור שנתניהו וגלנט הם פושעי מלחמה? ההסבר כאמור הוא שכשהגימיקים אוזלים ומהות אין, הדבר היחידי שיכול עוד לחבר אלינו את העולם הוא ההזדהות עם הזוועות שעברנו. אלא שלמרבה האבסורד, נראה שלעיתונאים זרים אכפת יותר מהחטופים מאשר שרי הממשלה, נראה שהם הזדעזעו מסרטון החיילות יותר מנתניהו ושריו. ביאנה גולדריגה מ-CNN שאלה אתמול בראיון את איילת לוי, אמה של נעמה החטופה בעזה, על הסירוב של השרים לראות את הסרטון, וסיימה בעצמה את הראיון במילים: "הם לא רצו לראות את הסרטון כי הם רוצים לישון בלילה, בזמן שאת 229 ימים לא ישנה, מחכה לנעמה והאחרות שיחזרו הביתה".