ברונו שולץ, לו חי בימינו, היה כנראה פותח את הכתבה הזו כך:
הנה תולדותיו של אביב אחד, אביב אמיתי יותר, מזהיר וססגוני יותר מאביבים אחרים. הימים נעשו ארוכים, בהירים ונרחבים, אפילו נרחבים מדי יחסית לתוכנם שעודנו דל וסתמי. היו אלה ימים למפרע, ימים מלאי המתנה שהחווירו משעמום ומקוצר רוח. אביב זה עמד כולו על המשמר - ריק ונרחב, העמיד את עצמו לרשות באפס-נשימה ובאפס-זיכרון - במילה אחת: ציפה להתגלות.
אלא שבניגוד לתיאור זה, המצוטט מתוך "אביב", אחד מסיפוריו של שולץ, ישראל של מאי 2024 היא ציור מונוכרומטי, אכול עש וספקות; הימים אמנם בהירים אבל השמש זורחת, בלית ברירה, על האין-חדש; עד שתבוא ההתגלות, נותרה רק גלות של מאות אלפי ישראלים בארצם. וברונו שולץ? הוא נרצח בידי הנאצים בדרוהוביץ' שבגליציה המזרחית (כיום בשטח אוקראינה). כמובן, עובדת מותו לא מונעת ממנו להמשיך לחיות, לפחות כמושא להערצה וכמקור השראה, בישראל ובעולם. מדי יום שואה, והשנה יותר מתמיד, עולה ההזדמנות לחלץ אותו, ולו לזמן קצר, מקיום הצללים שלו בזיכרון הישראלי, קיום הולם למי שידע לדובב בסיפוריו גם את הצללים הקלושים ביותר, ושהתנהל בעצמו כצל חמקני בכל ימי חייו.
הוא היה צייר (לא רע בכלל) וסופר (מגדולי כותבי הפרוזה בפולנית במאה ה-20). הסדר הזה לא מקרי: הציור היה תשוקתו הראשונה, שאליה נמשך מילדות. המורים והמשפחה הכירו בכישרונו בתחום זה, וברונו הצעיר מילא דפים על גבי דפים בקווי ההזיות שראה בעיני רוחו. על יחסו למלאכה זו מוטב אולי לקרוא בכתביו שלו, ללא תיווך חיצוני: "ציירתי בחופזה, בפאניקה, באלכסון, בשוליים, בתוך העמודים הכתובים, המודפסים", הוא משחזר בסיפור "העידן הגאוני", "העפרונות הצבעוניים שלי התעופפו בהשראה דרך טורי הטקסטים שאין לפענחם, התרוצצו בקשקושים גאוניים, בזיג-זג מטורף, מצטמצמים לפתע לאנגרמות של חזיונות, לחידות של התגלויות מאירות ושוב נפתחות לברקים ריקים ועיוורים המחפשים אחרי משעול ההשראה [...] היד היתה מרפה את אחיזתה בנייר רק שעה שהגווייה המתה לחלוטין, חדלת-הניע, היתה פושטת לצדדים את האנטומיה הצבעונית והפנטסטית שלה, כמו במגדיר צמחים".
בחייו ובמותו לא נפרד שולץ מדרוהוביץ'. הוא לא יצא ממנה אלא לימים ספורים בכל פעם: ללבוב, לוורשה, ללודז', ומעט לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה אפילו לפריז; אבל תמיד שב אל עיר הולדתו, שאותה אהב כמעט כמו שאהב את אביו, ושניהם יחדיו משמשים הגיבורים האמיתיים של סיפוריו. בשלב מסוים נעשה מורה לציור, לשרטוט ולנגרות בתיכון היהודי המקומי. התלמידים ידעו לספר על מורה שהיה עוף מוזר, נחבא אל הכלים. "היום כנראה היינו מכנים אותו 'שרוט'", אומרת דניאלה מבור, יו"ר ארגון יוצאי דרוהוביץ', בוריסלב והסביבה, "טיפוס שלא הסתדר בחיים, לא הסתדר עם נשים, ראה את עצמו לא יוצלח ובוודאי אאוטסיידר. הוא היה כפוף, מביט מלמטה בדרכו האופיינית, שלא תרגיש שהוא מסתכל לך ישר בפנים, ישר בעיניים. בדור הראשון של יוצאי דרוהוביץ' נהגו לומר שאת המשרה שלו בתיכון סידרו לו, העיקר שיעבוד ויקבל משכורת, כי ידעו שאחרת הוא ילך לאיבוד לגמרי".
בשיעורים, כדי לבדר את עצמו ואת הכיתה, נהג לספר סיפורים כיד הדמיון הטובה עליו. תלמידיו התחלקו לשתי קבוצות: המעריצים והמזלזלים. "היו כאלה שהקשיבו לסיפורים, חשבו שהם פנטסטיים וחיכו להם משיעור לשיעור", מוסיפה דניאלה, "והיו כאלה שצחקו ממנו ואמרו: 'הנה שולצה מגיע'. בפולנית זה כינוי מקטין, כמו לומר 'השולצון הזה'". רונית, אחראית קשרי קהילה בארגון יוצאי דרוהוביץ' ובוריסלב, מסכימה: "אחד התלמידים של שולץ סיפר לי שהשיעורים איתו היו היפים ביותר שלמדו - כי הם עסקו שם בעיקר בשירה, פחות בנגרות".
מתוך המכתבים הפיוטיים שנהג לשלוח לידידיו נולד הפיתוי לעסוק בכתיבה (מבחר מהמכתבים האלה, לצד לקט רצנזיות פרי עטו, ראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס, בתרגום מרים בורנשטיין ובעריכת יעקב גולומב). הדחף לצייר התחרה בדחף לכתוב, עד שהאחרון ניצח, לשמחתם של קוראים מן המניין וגם של סופרים.
רבים, ובהם הסופר יצחק בשביס-זינגר, כינו אותו "פרנץ קפקא הפולני", השוואה מסקרנת אך כזו שמחמיצה את לב העניין, אלא אם הקריטריון היחיד הוא היכולת לעורר בקורא בלבול ומבוכה. שכן במובן העמוק באמת קפקא ושולץ, אף שהשתייכו שניהם לקורפוס התרבותי-ספרותי של האימפריה האוסטרו-הונגרית הדועכת, הם כמעט הפכים. את מה שקפקא העדיף לכתוב בלשון רזה ומדולדלת בפנקס אוקטבו קטן, שולץ כותב במגילת-זוהר עתיקה כאפוס רחב יריעה, עם תנופה שפתית עצומה. מול המדבר של קפקא, הוא מעמיד נווה מדבר.
עיקר תהילתו של שולץ על שני כרכים צנומים של סיפורים קצרים, "חנויות קינמון" ו"בית המרפא בסימן שעון החול", שתורגמו לעברית פעמיים: ב-1979, בידי יורם ברונובסקי, אורי אורלב ורחל קליימן, בהוצאת שוקן; ושוב ב-2018, בידי מירי פז, בעצמה נצר לקהילת בוריסלב-דרוהוביץ', בהוצאת הספרייה החדשה. קשה לדבר אצלו על ז'אנר מוגדר: מודרניזם? סוריאליזם? אקספרסיוניזם? נסתפק בשולציזם.
בפרפראזה על מילותיו של ענק ספרות אחר, שולץ ידע להצמיח לילכים מן הארץ המתה ולמצוא פחד אפילו בחופן עפר. בשעה שציוריו מציגים לא פעם דמויות גרוטסקיות, פחוסות-פרצוף, נלעגות - בסיפוריו אפילו אחרון גרגירי האבק עוטה לבוש אצילי של כוכב לכת מרוחק שיש עליו חיים. הדהויים והאפורים שבפרטי היומיום הפכו תחת עטו לפרטיטורה קוסמית שלמה, שבה סופת חורף המכה בעליית הגג נשמעת כמו נבואה, קבצן ברחוב הוא האל פאן שירד מהאולימפוס, שמי הלילה עומדים בתור לקונדיטוריה, חודש נסתר, 13 במספר, מצטרף ללוח השנה, ואלבום בולים תמים הוא שער אל תמצית כל הידע האנושי.
גם במקרה זה, מי שהיטיב להסביר את השיטה הוא שולץ עצמו, במסה שכותרתה "המיתיזציה של המציאות" ושמספקת מפתח חשוב ליצירתו. "המילה היא קטע של עלילת קדומים נצחית: נשכח מאיתנו שאנו בונים את בתינו, כמו הברברים, משברי פסלים וחלקי אנדרטות של אלים. מושגינו והגדרותינו המפוכחים ביותר עודם צאצאים רחוקים של המיתוסים והעלילות הקדמוניות", הוא כותב שם, "אין אפילו קורט אחד בין האידיאות שלנו שאינו נובע מתוך המיתולוגיה - שאיננו מיתולוגיה ששונתה דמותה, שחלה בה יד מחבלת, שנטענה מהות שונה [...] מכאן שכל שירה היא בבחינת מיתולוגיזציה, היא שואפת ליצירתם מחדש של המיתוסים על אודות העולם [...] המציאות היא צל המילה".
במנות גדולות ומרוכזות מדי, המרקחת השולצית עלולה להפיל תרדמה על הקורא, אפילו להרעיל אותו. לפעמים הדימויים המתאבכים זה לתוך זה מתמזגים למקבילה הספרותית לרעש לבן, שמותיהם של הצבעים הנדירים מתחילים להישמע כלחשים מאגיים חסרי פשר, ושבבי המילים ניתזים וננעצים בעיניים. אבל בצריכה מבוקרת, התענוג גדול. "הוא חודר מבעד לקירות", אומרת חוקרת הספרות פרופ' רוחמה אלבג, שהתחקתה אחר נופי ילדותם של סופרים נודעים, ובהם שולץ, "לכל דבר הוא נתן משמעות מעבר למציאות הקונקרטית. הוא לא מסתפק במה שיש - ו'מרוויח' עולם מעבר לזה הגלוי, יונק ממנו יותר ממה שהוא מציע. כשהוא מתאר למשל את העיר שלו, שאובייקטיבית היא באמת יפה מאוד, לכל עץ יש אצלו אלף ענפים ומיליוני עלים. או למשל, כשהוא כותב על צעדה לבית הספר, בעיר שאין בה תאורת רחוב ולכן הילדים הולכים עם נרות קטנים, הוא מתאר אותם כמו גחליליות או מלאכים". ודניאלה מחזקת: "היתה לו יכולת לעלות מהמציאות של עיירה קטנה, אפילו פרובינציאלית, לספירות של מחשבה מגוונת ואבסטרקטית. הוא ידע להפוך סיפור חולין לסיפור-על".
את זכוכית המגדלת הצבעונית שלו הפנה שולץ לא רק אל עירו, אלא גם אל אביו יעקב, סוחר בדים, שאותו כאמור העריץ ועבר בסיפוריו גלגולים לכבאי, למדען ולהבדיל, גם למקק (הדוגמה האחרונה אולי תרמה להשוואות החוזרות ונשנות לקפקא). בסיפור "ליל מכירת העונה" הופכים גלילי הבד בחנותו של האב, ששכנה בקומת הקרקע של בית המשפחה, לזירה של חיזיון מסחרר. "הוא העניק לו תכונות של 'האיש הגדול מן החלומות', אדם מעל האפשרויות, יותר ממה שהוא היה באמת", מסבירה רוחמה אלבג, "זה מבט של חסד. אבא שלו היה סוחר קטן, לא בדיוק בעל נפש יציבה, כושל במובן מסוים, אבל הוא העלה אותו לאטמוספירה אחרת, כאילו הוא חי באיזו ממלכת אלף לילה ולילה".
כמי שחייו ניסו לחרוג מן הממשי אל מחוזות החלום והפיוט, אולי לא מפתיע שגם את מותו של שולץ עוטף צעיף של מסתורין. על חלק מהעובדות אפשר להסכים: ב-1941, עם כניסת הנאצים לדרוהוביץ', הועסק שולץ כצייר וכאחראי לקטלוג ספרים מוחרמים. כישורי הציור שלו הרשימו את קצין הגסטאפו פליקס לנדאו, שדרש ממנו לעטר את חדרו של בנו בציורים מאגדות עם גרמניות, ופרש עליו את חסותו. אלא שזו לא עזרה, ושולץ, אז בן 50, נרצח במהלך אקציה בגטו דרוהוביץ', סמוך לתיכון שבו לימד, כשבידיו כיכר לחם. מספרים שכתב רומן נרחב, שכותרתו "המשיח", שאבד לאחר המלחמה. גם גורלן של יצירות אחרות לא נודע.
אגדה אורבנית מספרת ששולץ היה קורבן של חיסול חשבונות בין "מיטיבו" לנדאו לבין קצין נאצי אחר, ושמו קרל גינטר, שעימו היה ביחסי יריבות. לפי השמועה, לאחר שלנדאו רצח רופא שיניים יהודי, שהיה בן חסותו של גינטר, התמלא האחרון זעם וחיסל את שולץ כנקמה. כשפגש את לנדאו לאחר מכן, סינן לעברו ככל הנראה משפט שנחקק לדורות בתודעתם של אוהבי שולץ ויוצאי דרוהוביץ': "הרגת את היהודי שלי - אז הרגתי את היהודי שלך". עם זאת, חלק מניצולי הגטו בעיר זוכרים סיפור אחר, ומתעקשים שהאמירה המקאברית לא נגעה לסכסוך בין הקצינים, אלא היתה חלק מהומור מקאברי שרווח בגטו עוד לפני מותו של שולץ.
ובעצם, חבל על הוויכוח, שהרי שולץ כלל לא מת: הוא זוכה לחיי נצח, בספרות המקומית וגם בזו העולמית. החל בדויד גרוסמן ובאמיר גוטפרוינד, עבור בסינתיה אוזיק וברוברטו בולניו וכלה בסופר האימה האמריקני תומאס ליגוטי - כולם בלעו את הגלולה השולצית ומאז רק מבקשים עוד. ב"עיין ערך: אהבה" של גרוסמן, ובכמה מספריו של אמיר גוטפרוינד, שולץ מופיע כדמות וחומק מהמוות בדרך-לא-דרך. אצל גוטפרוינד הוא אפילו עולה לירושלים, ומגלה שעטו שותק מול עיר אי-ריאלית שכזו, שכל אבן בה היא פנטזיה צרופה.
לפני כ-12 שנה, כשדניאלה מבור נכנסה לתפקידה כיו"ר ארגון יוצאי דרוהוביץ'-בוריסלב, היו רשומים בארגון כ-250 אנשי הדור הראשון לשורדים. כיום רק מעטים מהם נותרו בחיים. דניאלה, כנציגה בולטת של הדור השני, מספרת כי הארגון מונה כעת כ-700 משפחות. "אנחנו נפגשים, משוחחים ומחליפים מידע כל הזמן, ובשנים האחרונות מעבירים את ההנהגה לבני הדור השלישי, שעושים עבודה מעולה, אכפתית ומסורה מעומק נשמתם", היא אומרת.
ברוחו של שולץ, מפתה לראות בארגון יוצאי דרוהוביץ'-בוריסלב כת של חסידים ששומרים בסתר על הגחלת השולצית מרובת-הצבעים; וברוחו של הסופר, הדימוי הזה אמנם נאה - אבל רחוק מהמציאות. ביום השואה הזה, אפשר לשער, היוצר הנודע מדרוהוביץ' לא יהיה בצמרת רשימת הדברים שיעסיקו אותם. מחר (שני) בשעה 17:30 הם צפויים להתכנס במוזיאון העם היהודי "אנו" בתל אביב ולקיים את המפגש השנתי של הקהילה. "אנחנו מתכוונים לפרוס תערוכה ניידת של הארגון: היסטוריה, אנשים, מאורעות. עדכנו אותה לפני שלוש שנים, שדרגנו אותה מבחינת חומרים ואביזרים דיגיטליים. הכוונה היתה להעמיד אותה כתערוכת קבע בבית הכנסת המשופץ לתפארת בדרוהוביץ'. המלחמה באוקראינה קטעה את התוכניות, אבל הכל מוכן וממתין לזמנים טובים יותר".
השנה, באופן טבעי, יתקיים הכנס השנתי של הקהילה בצל אירועי 7 באוקטובר, תחת הכותרת "לעולם לא עוד? לעולם לא עוד", והמשתתפים מתכוונים לדון בדמיון בין מאורעות השבת ההיא לשואה. "שאלנו את עצמנו, האם יש הבדל בין הדרך שבה הדור השלישי לשואה חווה את מה שקרה בעוטף עזה, לעומת מי שלא קשור לשואה בדרך זו או אחרת?", תוהה דניאלה ומשיבה: "אני מסיקה שביחס ל-7 באוקטובר נושא השואה נמצא אצלנו איפשהו ברקע, אולי יותר מאשר אצל אנשים אחרים. חלק מבני הקהילה שלנו, שגרים בקיבוץ קטורה שבערבה, 'אימצו' את אחת ממשפחות החטופים. גם ורדה גבעולי, דור שני לקהילתנו ואמנית פעילה, פועלות רבות מאז 7 באוקטובר לטובת אמנים שפונו מיישובי עוטף עזה. היא תומכת בהם בכל דרך אפשרית, כולל מגורים ותעסוקה".
במיוחד רוחמה אלבג, במובן זה, מחכה מאז 7 באוקטובר לזמנים טובים יותר: אחייניתה, התצפיתנית לירי אלבג, נחטפה בשבת ההיא בידי חמאס ומוחזקת ברצועת עזה 212 יום. "לא השתנה הרבה מאז מה שקרה באירופה", היא קובעת, "חשבנו שזה מקום בטוח, ומסתבר שהוא לא כל כך בטוח. אותן תמונות של סכנת חיים חוזרות פתאום, בהבדלים כאלה ואחרים. אני לא משווה בין מה שקרה פה למה שקרה בדרוהוביץ' - אנחנו במדינה ריבונית, ויש לנו צבא משלנו. אבל פתאום מבינים את תחושת הרדיפה, את התחושה של יהדות כעונש".
איך את עוברת את הימים האלה?
"המשפחה שלנו לא מה שהיתה. אנחנו משפחה מלוכדת, ועכשיו כל אחד נמצא בכאב שלו הפרטי. ההורים של לירי כל כך מוסחים, כל כך עסוקים, והם כל כך עצובים, שהם מבקשים שיניחו להם. המדינה התפרקה, המשפחה התפרקה, כל ה'ביחד' שלנו התפרק. אז אנחנו הולכים בין החורבות, נעים בין תקווה לייאוש. אני חושבת שכל המדינה נמצאת עכשיו בסוג של דיכאון. אני לא רואה הרבה אנשים שמחים. בפסח, למשל, זה נראה כאילו אילצו אנשים לחגוג, לחזור למה שהיינו פעם. אנחנו נחזור למה שהיינו פעם - אבל לא עכשיו. מותר גם להתאבל. מותר להיות עצובים. מותר לא לחגוג".
הספרות מעניקה איזושהי נחמה בתוך הכאוס?
"כן, לגמרי. כל ספרות יכולה - כשהיא טובה. לעגנון, שאגב גר בבוצ'אץ', בעיירה השכנה לזו של שולץ, יש משפט יפה ב'סיפור פשוט': 'בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר'".
אם בעולמות אחרים עסקינן, לא יזיק לחזור ולדמיין את ברונו שולץ חי, כאן ועכשיו, בישראל 2024. מה הוא היה אומר? מה היה כותב? "לפי המכתבים, העדויות והשיחות, הוא לא היה אדם שמחובר למציאות", מנסה דניאלה לשער, "הוא לא היה אדם שמבטא את דבריו בחברה. זה לא דויד גרוסמן, לא מישהו שיוצא חוצץ. אני מעיזה לנחש שהוא היה חושב שהיהודים יצאו מדעתם, ששוב ושוב הם מביאים על עצמם חורבן".
ואולי בכל זאת יכול שולץ לתת בידינו דימוי מוצלח לישראל שאחרי 7 באוקטובר, ערב יום השואה: "רחוב התנינים", ככותרת אחד מסיפוריו. רחוב אפל, עוין קמעה, שגורלו המר הוא ששום דבר אינו בא בו לכדי סיום.