תשע שנים חיכו הרטה ואדוארד-גבריאל סטיבה עד שבנם, רולף, בא לאוויר העולם. הוא נולד בעיר אמסטרדם שבה גרה המשפחה. אבל חצי שנה אחרי שנולד, עמדה המשפחה בפני סכנת חיים והדרך היחידה להציל את רולף התינוק הייתה למסור אותו למשפחה הולנדית-נוצרית. השנה היא 1942 והימים, ימי מלחמת העולם השנייה. שש שנים קודם נאלצו בני הזוג סטיבה לעזוב את גרמניה, מולדתם, אחרי שחוקקו שם חוקי הגזע הנאציים. כעבור שלוש שנים הצטרפו אליהם גם הוריה של הרטה, שהמאפיה שלהם פשטה את הרגל בשל אותם חוקי גזע. זוג הורים, סבא וסבתא ותינוק בדירה קטנה. שנתיים מוקדם יותר כבר נכבשה הולנד בידי גרמניה הנאצית, היהודים נרדפו, רכושם הוחרם והם פוטרו ממקומות העבודה. כשהגיע קיץ 1942 החל גירוש היהודים למחנות המוות. משפחת סטיבה הבינה כי הם חיים על זמן שאול.
סבו וסבתו של רולף יצרו קשר עם פעילי המחתרת ההולנדית האנטי-נאצית ואלו איתרו בני זוג שהסכימו לקחת לידיהם את התינוק. הזוג, ייט ויאן קירפנסטיין, היו אנשי חינוך וחדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-הומניסטית. במלחמה הצטרפו לקבוצת המחתרת של יופ ווסטרוויל. לימים תיארה ייט את היום שבו רולף התינוק עבר לידיה: "יום אחד קיבלנו מכתב מייט רומקה (חברתה שעבדה איתה בבית ספר ושהייתה גם היא פעילה במחתרת - א"א) שבו נכתב שסוף סוף נמצאה לנו עז קטנה ושאבוא לאסוף אותה".
בלשון הסתרים של המחתרת, ה"עז" הייתה אותו תינוק יהודי שנולד באמסטרדם. לבני הזוג קירפנסטיין היה ילד ובנוסף בביתם גרו ילדי אומנה. בתחילת המלחמה כבר הסתירו בביתם ילד יהודי והבינו את משמעות הדבר. בלילה ישנה ייט בבית משפחת סטיבה ובבוקר נפרדו ממנו הוריו וסביו. היא ירדה במדרגות הבית עם התינוק בידיה ושמעה את קולות הבכי מהדהדים מלמעלה. יותר לא יראה רולף את הוריו ואת סביו שנרצחו כולם במחנות ההשמדה. בגיל 21 עלה לישראל ועד שהלכה לעולמה, היה בקשר עם ייט, האישה שהצילה וגידלה אותו. בשלב כלשהו קיבל מעין יומן ילדות שהיא כתבה בין השנים כשהיה בן 7 עד שהיה גיל 10 ובו שחזרה את שנותיו הראשונות ואת תהליך ההתפתחות והגדילה של הילד שלו קראה בשם החיבה "רולפייה".
לאחרונה התקבלו ב"יד ושם", במסגרת מבצע "לאסוף את השברים"', מספר יומני ילדות כאלה. אחד מהם הוא היומן של רולף. מדובר בתרגום של היומן לעברית, שהמשפחה הוציאה כספרון שלו קרא רולף בשם "למרות הכול". ב"יד ושם" אמרו כי "יומני ילדות, כמו היומן של רולף סטיבה, מעניקים לנו הזדמנות ללמוד על ילדות והורות בשואה מנקודת מבט אחרת וייחודית: נקודת מבטם של ההורים המצילים, המאמצים - זוגות לא-יהודים שקיבלו לידיהם ילדים יהודים, לפעמים שבוע או שבועיים לאחר לידתם. למרות הסיכון שבדבר הם סיפקו להם מסתור וגידלו אותם בביתם. עבור חלקם הייתה זו התנסות ראשונה בהורות ובגידול ילדים. מדוע עשו זאת? מה היו המוטיבציות של אותם הורים? מה העסיק אותם? כיצד התמודדו עם החוויה? יומני ילדות מסוג זה - המביאים בפנינו את סיפוריהם של שלושה ילדים יהודים שנולדו בהולנד בזמן המלחמה, ב-1942 או ב-1943 - מספקים לנו תשובות שונות ומגוונות לגבי שלושה זוגות הורים מאמצים שלא זו בלבד שהסתכנו בהצלת ילדים יהודים, אלא תיעדו זאת - במלל ואף בתצלומים".
ביומן מספרת ייט כי כשנוכחה ש"רולף מתחיל לגלות הבנה ולהתעמק בנושאים שונים, סיפרתי לו מדי פעם על הוריו ועל היותו יהודי. נמנעתי כמובן מלספר לו על האירועים המחרידים והסתפקתי בעובדות הפשוטות: שהוריו מתו, שהם ביקשו ממני לטפל בו ושאני כל כך שמחה על כך שזכיתי בזאת". היא מתארת ילד מוכשר, רגיש ואינטילגנטי. בגיל ארבע למד כבר קרוא וכתוב. היא כותבת על מקרה שבו הקריא לה מספר תנ"ך לילדים: "'כך חי לו משה כנסיך בארמון בת פרעה, אבל מעולם לא שכח שהוא ילד יהודי...' ואז פנה אלי ואמר בנימה של כבוד: 'וגם אני לעולם לא אשכח זאת'". היום אומר סטיבה שעובדת היותו יהודי "שיחקה אז תפקיד מינורי לחלוטין. לא הרגשתי שונה משאר הילדים בבית או בבית הספר. היהדות לא שיחקה תפקיד".
בשלב כלשהו עזב האבא יאן את הבית במפתיע. מדובר היה במשבר קשה לייט, לבנה איוואן ובעיקר לרולף. היא מתארת ביומן איך מדי יום אחר הצהריים היה נעלם וצועד הרחק מהבית. לעיתים הגיע לבית הספר ושם חיכה לאבא יאן, עד שייט או איוואן היו באים ולוקחים אותו הביתה ומספרים לו שאבא לא נמצא. "לא משנה כמה חכם הוא היה, את זה רולפייה לא יכול היה להבין. כל יום היה נעלם באותה השעה", כתבה ייט שהסבירה לו שאבא עבר לגור ברוטרדם ויכול לחזור אל הכפר רק ברכבת. למחרת, כשרולף נעלם שוב, היא חיפשה אותו במקומות המוכרים שאליהם היה הולך. כשלא מצאה אותו היא החלה לחשוש שנחטף והלכה לעבר תחנת המשטרה, שם ראתה אותו עומד ליד עמוד קטן לבן, כשהקורקינט שלו לצידו. "הנטישה שלו היתיה קשה מאוד עבורי", סיפר רולף לוואלה. "הוא היה דמות משמעותית בשבילי ופתאום הוא נעלם מחיי".
"הוא ישב כפוף, מכונס בתוך עצמו, מביט בעצב בנוסעים היוצאים מתחנת הרכבת", תיארה. הוא החל להרטיב בלילות ולעקוב אחרי ייט. "אני חושבת שהוא פחד באופן בלתי מודע לאבד גם אותי", כתבה. "הוא נצמד אליי, הקפיד לשחק לידי, עקב אחרי כמו צל כשיצאתי מהחדר ותמיד ביקש לדעת באיזה שעה בדיוק אחזור הביתה ואף דרש לקבל הבטחה שבאמת אחזור", שחזרה את אותה תקופה. בבוקר היה מקיש בעדינות על דלת חדרה וממתין בשקט שהיא תשיב לו שאפשר להיכנס.
בסביבות גיל 12-11 הרגיש שבית הספר שבו למד לא מתאים לו. "אני משייך את זה היום לתהליך ההתבגרות", הוא אומר. בעקבות כך עבר לגור אצל משפחה מאמצת באמסטרדם והחל ללמוד בבית ספר חדש, בהמשך עבר למשפחה אחרת, וכל אותו זמן נשמר הקשר הטוב עם ייט. "אולי אחרים היו מתקשים לשמור על יחסי ידידות, אבל ייט הצליחה ונשארנו בקשר", סיפר סטיבה.
בגיל 19 ביקר לראשונה בישראל וכעבור שנתיים עשה עלייה. באולפן לעברית הכיר את רוזאן, אזרחית הולנדית גם היא, והם נישאו. אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטה העברית יצא הזוג לשליחות של המוסד בחו"ל שנמשכה כעשר שנים.
על התקופה שאחרי סיום הלימודים בבית הספר ועם המעבר ללימודים באוניברסיטה אמר: "עדיין לא התעניינתי אז בסיפור המשפחתי וביהדות שלי, למרות שידעתי שייט היא לא אמא שלי. קצת אחר כך, בגיל 19 בערך, נכנס ההיבט הישראלי, זה היה בעקבות ביקור ראשון בישראל. לפני כן שמעתי על ישראל מפיה של ייט. היא ביקרה כמה פעמים בישראל והתארחה אצל משפחה שהסתירה בביתה בזמן המלחמה. כשהגעתי לביקור השני בישראל, כעבור שנתיים, התארחתי אצל משפחת רוזלה (רזאל) ואם המשפחה שאלה אותי למה לא אשאר ואלמד עברית. קיבלתי את העצה שלה והתחלתי ללמוד עברית באולפן, שם הכרתי את רוזאן, אשתי, שעלתה גם היא מהולנד. אחרי שנה נישאנו".
עם ייט ואיוואן, בנה, היה בקשר לאורך שנות חייהם. גם עם הנכד שלה הוא ומשפחתו בקשר קרוב. היומן שהיא כתבה נשמר בארכיון בהולנד ועותק שלו נמצא אצל רולף. במשך השנים מיעט לדבר על תקופת הילדות שלו ועל השואה. היומן היה עבורו מזכרת משמעותית לאותה תקופה, אבל רק דחיפה של בתו, דפנה, גרמה לו לפרסם את אותו מסמך אישי ויקר ערך. בתו היא גם זאת שתירגמה את היומן לעברית, יומן שפותח צוהר לעולמו של ילד קטן בתקופה חשוכה, לסיפורו של תינוק, שכמו בסיפור משה בתיבה שרולף אהב לקרוא כילד, נשלח על ידי הוריו, נמשה מהמים ברגע האחרון, ניצל מגורל נורא וגדל לחיים טובים, חיים של חירות. "אני לא יודע אם עכשיו היומן חשוב עבורם, אבל הוא קיים ואם וכאשר ירצו, יוכלו לקרוא בו", סיכם סטיבה.