ביולי 1941 הגיע סמל ריינהרד וינר ללייפאיה שבלטביה. הוא הגיע לשם עם הצי שלו, ומשהתפנה לו זמן לעצמו, ניצל זאת לשוטטות בחבל הארץ החדש - עכשיו כבוש על ידי ארצו, גרמניה הנאצית - עם מסרטת ה-Cine Kodak 8 מ"מ שלו, כדי לצלם את המראות סביב. בראשו נתן לסרט הזה כבר שם: "ליבאוו בקיץ", שכן זה שמו הגרמני של המקום. את הסלילים יישלח לאימו בגרמניה, שתוכל לפתח אותם, ולראות את מה שהוא רואה במסעו במלחמה.
אותו יום שוטט ריינהרד עם חברו מהצי בפארק שנמצא דרומית לעיר, ליד הים. הם צעדו יחד עד שהבחינו בחייל אחר רץ לעברם מכיוון החוף. "לא כדאי לכם להמשיך, זה נורא", אמר להם. הוא נראה נרעש. "למה?", שאלו אותו. "הורגים שם יהודים", ענה.
ריינהרד הידק את המסרטה שלו אליו. הוא החליט שהוא רוצה ללכת בכל זאת, לבדוק אם מה שהחייל אמר נכון. מרחוק שמע קול המולה, והבחין בעוד ועוד חיילים מתקבצים על הדיונות בחוף, תשומת ליבם מופנית למחזה כלשהו בהמשך. הוא טיפס על גבעה אחת, ונעמד לצד חיילים שהשקיפו מטה. בערך 50 מטר מהם נראה בור צר וארוך, מסביבו עמדו חיילים, שריינהרד זיהה כמשתייכים לאס-אס. קול טרטור של כלי רכב הלך והתחזק באוויר, ותחושה בלתי מוסברת גרמה לו להדק שוב את המצלמה אליו - אולי התרגשות. הוא הניח שמשהו עומד לקרות. הוא החל להסריט.
קול הטרטור התחזק, ולמטה הופיע טנדר, נושא חבורה גדולה של גברים צפופים זה לזה. ריינהרד התקרב, וניסה למקד את המצלמה אל המתרחש. הוא נעצר מאחורי שורה נוספת של חיילים שהשקיפו על האירוע, אולי שמרו במקום, והצליח לתפוס זווית טובה יותר לצילום מעבר לכתפו של אחד מהם. מבעד לעדשה ראה חייל צועק לעבר הקבוצה לרדת מהטנדר בזריזות, ולאחר מכן הכווין אותם לרוץ אל תוך הבור. הם רצו וקפצו לתוכו זה אחר זה. הקבוצה כללה נכים וזקנים, חלקם נעזרו באחרים כדי ללכת בזריזות כפי שהונחו. ריינהרד ניסה לתפוס את פרצופיהם ככל שיכל, והתקרב אף יותר. הוא שם לב שמסביב לטנדר שמרו מקומיים חמושים, שעטו סרטים צהובים על זרועותיהם. בינתיים החל הבור הצר להתמלא באותם אנשים. אנשי האס-אס צעקו עליהם לעמוד עם הגב אליהם.
זה לא שהוא לא יכול היה לנחש מה עומד לקרות, אבל באותו רגע שהחיילים ירו לעבר היהודים - שכן הוא ידע שאלה יהודים עכשיו, הכול התחבר בראשו באותו שבריר שנייה - הרעם של היריות הקפיץ אותו. המצלמה שלו זעה בעצבנות. במשך כמה רגעים הוא פשוט החזיק אותה, בקושי שם לב לכך שהחיילים מפזרים חול עם מגפיהם על ערימת האנשים המתים שנקוותה בתחתית. חיילים שעמדו וצפו לצדו העיפו בו ובמצלמה מבט. הוא התעשת כששמע טנדר נוסף מגיח מאחוריו. הפעם יצלם טוב יותר, חשב.
אף אחד לא עצר אותו כשהתקרב יותר לזירה. גם היה לו אישור חתום על ידי הצבא שמתיר לו לצלם, הזכיר לעצמו. הוא הצליח לתפוס טוב יותר פרצוף של יהודי אחד שרץ וחלף במהירות על פניו בדרכו לבור. בדיעבד חשב שהיהודים היו חייבים להבין מה עומד לקרות ברגע שהבחינו בבור, שכן ערימת הגופות לא הוסתרה בשום דרך. להיפך, הם היו צריכים לטפס מעליה עד שנורו בעצמם.
הוא כמובן לא יכול היה לצלם את הכל מההתחלה עד הסוף. המצלמה הפסיקה למשוך את הפילם כל חצי דקה, והיה עליו לסובב את המנגנון מספר פעמים. לכן החליט שיתמקד בצילום הרגעים הקריטיים של הריצה והירי. כך צילם עוד שתי הוצאות להורג.
עם תום הסיבוב השלישי, כשהחיילים מסביב לבור החלו מתפזרים מעט, מחלצים איברים, ריינהרד הפסיק לצלם. איש האס-אס שעמד בחזית הפריים שלו קודם לכן, פנה אליו בסקרנות.
"הצלחת לצלם משהו טוב?".
הסרטון של טבח לייפאיה שבלטביה, שקורותיו מתוארים מעלה על בסיס עדויות, הוא אחד הסרטים המוכרים ביותר שמתעדים את הרצח השיטתי שביצעו הנאצים. הסרט האילם בשחור-לבן, שאורכו בקושי דקה וחצי, צולם על ידי הצלם החובב ריינהרד וינר, חייל בחיל הים הגרמני, והוא כמעט היחידי המתעד ירי ביהודים בבורות. ייחודיותו זו הפכה אותו לסרטון איקוני, ובאופן טבעי הוא משולב בסרטים דוקומנטריים על השואה, כשאלה מנסים להמחיש את ההרג האכזרי. מעמד זה אפשר לנתק את הסרטון מהקשרו, ולשכוח איך, מתי ולמה צולם, ומי עומד מאחוריו.
הטבח בלייפאיה כלל סדרה של הוצאות להורג המוניות, שהחל מרגע שכבשו הנאצים את העיר בסוף יוני 1941, ושיאו היה בדצמבר אותה שנה, אז נרצחו בירי כ-2,700 יהודים בתוך ימים ספורים. מתוך 7,400 יהודים שחיו בעיר לפני המלחמה, נותרו כ-20 מהם בסופה. הטבח אותו צילם וינר, כנראה בסוף יולי 1941, הוא רק חלק זעיר ממנו.
הסרט שתואר כאן מוכר היטב לחוקרים, למתעדים וליוצרים סרטים דוקומנטריים. הוא מופיע במוזיאונים רבים וביצירות תיעודיות רבות, חלקן זמינות אפילו לצפייה ביתית. למרות זאת, לאחר התלבטויות ארוכות, בחרנו שלא לשתף אותו כאן, בשל התוכן הנורא הכלול בו, ומחשש שיציף, במיוחד השנה, תחושות קשות במיוחד.
"וינר דיבר על סרטו בכמה הזדמנויות", מספר פרופ' טוביאס אברכט-הרטמן, היסטוריון לקולנוע מהמחלקה לתקשורת ועיתונות באוניברסיטה העברית בירושלים. "הפעם הראשונה הייתה באוקטובר 1959, בחקירה של ועדה מיוחדת לחקירת פשעי הנאצים שהוקמה בגרמניה המערבית. הוא הסביר שם שלא קיבל פקודה לצלם, ושהוא לא היה מעורב באף פשע, אלא רק פעל כחובב צילום".
וינר היה בן 27 כשנשלח עם הצי לפלוש ללטביה. את הטבח תיעד ככל הנראה בימים הראשונים שלו בלייפאיה. חודשים ספורים לאחר מכן כבר הועבר למקום אחר, עד שהוצב בחזרה בגרמניה. באותו מקום פיתח את הפילם, וראה את הקטע מהטבח לראשונה יחד עם שישה מחבריו בצבא. "בריאיון איתו מ-1980-1979 סיפר שבאותה הקרנה פתאום הבין עד כמה מעוררת אימה הייתה הסצנה שצילם".
כפי שוינר העיד בריאיון שנערך בישראל ב-1981, הוא החליט להציג לחבריו את הסרט לאחר שדנו ביניהם ב"בעיה היהודית", והם לא האמינו לו כשסיפר להם על מה שראה בתפקידו הקודם במזרח. לאחר שהראה להם את הקטע, הם היו בהלם. הוא סיפר שאמרו לו שזה מסוכן, ושעליו להיזהר לא להיתפס עם הסרט. בריאיון נשאל האם הצפייה בסרט גרמה להם להסתכל אחרת על מדיניות הרייך כלפי היהודים, ולעקוב אחרי מדיניות השמדתם. על כך הוא ענה: "לא הבחנתי בשום תגובה מהבחינה הזו. אבל כן ראיתי שהסרט זעזע מאוד את האנשים".
עדויותיו של וינר לא תמיד תאמו אחת את השנייה. "ב-1959 טען שתיעד את הרציחות כדי שהסרט ישמש כראיה בבית המשפט, בו האחראים לרצח ההמוני ידרשו להסביר את מעשיהם", אומר אברכט-הרטמן, ומוסיף: "ככל הנראה מדובר בזיכרון שהוא ייפה כדי לכסות על האמביוולנטיות שחש בעודו מצלם את האירוע, שהקהל שנכח בו התייחס אליו כמופע". ואכן, בראיונות מאוחרים איתו, סיפק וינר גרסה מעט שונה: "הוא סיפר שהגיע למקום ההוצאה להורג במקרה וצילם מתוך סקרנות".
אברכט-הרטמן מצביע על נקודה מעניינת נוספת בעדות של וינר בישראל, כשתיאר את המגבלות הטכניות של המצלמה שלו. "זה נשמע כאילו הוא רצה להרחיק את עצמו מאותה פוזיציה שלו שנחקקה כמתעד הסצנה הזאת. הוא הדגיש כי הוא 'לא יכול היה לראות מה בדיוק קורה סביבו', פשוט כי הוא 'הסתכל דרך העדשה'. בדומה לזיכרון שלו, הסרט 'לא מראה את האירוע באופן רצוף, יש בו חלקים חסרים'".
הרגע היחידי בסרטון שעשוי להסגיר שמץ מתחושות הצלם באותו אירוע, הוא הרגע בו התמונה רועדת מיד לאחר הירי הראשון שתיעד. "עם זאת, הסרט אינו חושף אם זו הייתה תגובה פיזית בלבד, או אם הוא רעד כי היה נסער, או כי היה נרגש כמו רוב הגרמנים הצעירים במקום, שעודדו את ההרג כאילו היו במשחק כדורגל".
וינר לא היה הגרמני היחיד שצילם את זוועות המלחמה בעודן מתרחשות. להפך - רוב התיעוד של הגטאות, הגירושים, המחנות והפוגרומים הוא מעשה ידי גרמנים, בין אם תיעוד רשמי או חובבני. כבר לפני המלחמה, ובמהלכה, הצילום היה מפותח ונגיש מאוד בגרמניה, והשלטון הנאצי עשה בו שימוש רב לתעמולה ולצרכים פנימיים. במקביל אליו, חיילים רבים שגויסו למלחמה יכלו פשוט לקחת את המצלמה הפרטית שלהם איתם ולתעד את מה שעברו.
יונתן מטיוס, עורך אתר יד ושם ולשעבר מנהל ארכיון התצלומים של המוסד, מסביר את ההבדל שבין סוגי הצלמים, הרשמיים והפרטיים. "צילום פרטי נובע בסופו של דבר מאיזה סוג של סקרנות, מציצנות. זה לאו דווקא צילום שמגיע עם אידיאולוגיה מאחוריו, אלא מיצר התיעוד שמוטבע בנו. הצילום, מאז שהומצא, כאילו מחליף את היומן באיזשהו מקום, הוא מחליף את הצורך שלי להסביר מה ראיתי".
"הפרספקטיבה של הצלמים הפרטיים מעט שונה מזו של הצלם הרשמי", הוא ממשיך. "גם אם הם מזדהים עם המערכת, הם לא כבולים לאותם חוקים כמוה". מטיוס מקביל זאת לתיעוד רשמי מסוג אחר: "למסמך רשמי יש שפה מסוימת, הגבלות מסוימות, ניסוח מסוים. אחת הדוגמאות הכי בוטות הם המסמכים של ועידת ואנזה, שם לא מופיעה המילה 'השמדה' אלא 'פתרון סופי'. לעומת זאת, במכתבים פרטיים אנחנו כן קוראים על השמדה ורצח. צילומים רשמיים עובדים באותה צורה".
לרוב הצילום הרשמי כלל לא נכח באירועים של ירי בבורות, שהתרחש בחזית הלחימה. הסיבה, לדברי מטיוס, נעוצה בצורך לשמור על ביטחון מידע: "גם כדי לא לפגוע בביטחון החיילים, אך גם מתוך איזושהי הפנמה שיש כאן הליך 'חריג', אפילו בקנה מידה גרמני, ולכן עדיף שלא לתעד אותו, כדי שלא 'יתפרש' לא נכון בציבור הגרמני". הגורם הרשמי היחידי שהיה מוסמך לצלם לטובת תעמולה היה "פרופגנדה קומפני", גוף שהיה שייך לוורמאכט. "אבל הם לא מתעדים זוועות, אלא ניצחונות. לא משהו שעלול ליצור דמורליזציה", הוא מסביר.
הרגישות של הנאצים להפצה של צילומים בעייתיים מעין אלה הפכה להיות גדולה יותר ככל שהזוועות הלכו והתרבו. ואכן, בנובמבר 1941 הוציא הימלר, ראש האס-אס, צו ראשון שהורה על איסור צילום של הוצאות להורג. סרטו של וינר, שתיעד רק את ראשית הזוועות, התאפשר בין היתר כי צולם לפני האיסור, ובזכות העובדה שלא נבדק והוחרם לאחריו.
אבל בזמן שהנאצים החליטו להסתיר את הפשעים מעיני הציבור, חיילים רבים היו עדים לאותם פשעים ואף המשיכו לתעד אותם. גם כשלא מדובר בחיילים שלקחו חלק פעיל ברצח, כמו וינר, העובדה הזו מעלה שאלות קשות. אפרת קומיסר, שמנהלת בשיתוף עם אורית מרגליות את עמותת "מבטים - מתודולוגיה של הוויזואליה של השואה", מתייחסת לצפייה הזו מהצד: "מה שהכי מעניין בסרטון של לייפאיה זה שרואים המון חיילים ואזרחים שצופים בהוצאה להורג. זה קורה בצורה פומבית. כשאנחנו מבצעים פשע אנחנו מבצעים אותו בסתר. ברגע שכל כך הרבה אנשים צופים באקט, זה הופך אותו למקובל. כל אחד מהאנשים האלה שצופה באירוע מעודד אותו מעצם היותו שם".
"המתעד עשה שתי בחירות כשהחליט לתעד: הראשונה, להיות במקום ולהסתכל, ואז את השנייה - לצלם", היא מוסיפה, "בצילום 'אין חרטות'. אפשר לא לשמור אותו, אבל ברגע שאדם החליט לצלם, האקט נעשה, הסיטואציה הונצחה".
"השאלה שנשאלת הרבה פעמים היא איך הצלם הגרמני מתייחס בכזו קלות לזוועות", מעלה מטיוס את השאלה המתבקשת בעיני. "צריך לזכור שתמונות של זוועות זה משהו שהוא רואה כל יום, יש קהות חושים לגבי הדבר הזה", הוא אומר. "מה שכן, רבים מהחיילים האלה חוזרים בסוף המלחמה לחיק החברה, אחרי שהנאצים והאידיאולוגיה שלהם כבר הפסידו. ועכשיו הם צריכים להתמודד עם הדיסוננס הזה של הזוועות שהם תיעדו והחיים הנורמליים. הרבה פעמים הדיסוננס הזה 'נפתר' בהשמדת התיעוד או בהסתרה שלו עמוק-עמוק בבוידעם. הרבה חיילים גרמנים חזרו לתפקד בחברה, נהיו הורים, נהיו סבים, ולקחו את המראות איתם לקבר".
אחד הרגעים שהובילו את הסרטון מלייפאיה לתודעה הציבורית העולמית התרחש ממש כאן, בישראל. הקטע הוקרן במשפט אייכמן, בישיבה 71 בתאריך 9 ביוני 1961, שנתיים לאחר שחשף אותו וינר. הוא הוצג לצד תמונות וסרטונים נוספים, בהם השתמשה התביעה כדי להציג לבית המשפט ולעולם כולו את הזוועות להם היו אחראים הנאצים. אחד הנוכחים באולם היה המשורר חיים גורי, שסיקר את המשפט כעיתונאי.
בכתביו תיאר גורי את הצפייה באותה הקרנה: "נטלו מהסרטים את הקול ('לבל יושפע בית המשפט מן המלים המלוות את התמונות'). חזרנו לתקופת הראינוע. וטוב שעשו כך, גם למעננו, באשר איפשרו לנו לחבר בתוכנו מילים מלוות. או לחוש את הטרם-מילים.
"מלבד תמונות הפעולה הרחוקות של 'עוצבות המבצע' במזרח, ראיתי, נדמה לי, את רוב התמונות האלה בסרטים דוקומנטריים שונים", המשיך גורי. "אלא שהפעם מוקרנים הם בישיבה סגורה של בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט את אדולף אייכמן".
אבל מי שציפה שההקרנה תיצור תגובה מעניינת כלשהי מצד הפושע, צפוי היה להתאכזב. בהקלטות מצולמות מהמשפט נראה הסרטון של לייפאיה מוקרן, מרצד, באולם. לסירוגין נראה אייכמן צופה בו, ראשו מדי פעם נע מילימטר ימינה, מילימטר שמאלה. שום תגובה חריגה מעבר לזה.
"היו עיתונאים שחשבו כי הקרנת הסרטים האלה 'תשבור אותו'. חשבו, משום מה, כי 'מראה-עיניים' ישפיע יותר מהופעת עדים", כתב גורי. "היו לו הזדמנויות רבות להישבר. בינתיים לא נשבר. הוא מוסיף לרשום בחיפזון פתקים המועברים למגינו, לפשפש בזריזות בתיקים, להילחם על זכותו לחיות ולהיחשב לאדם הגון".
"המחיקה היא הדבר הכי בעייתי"
בין מדפי התמונות והסרטים השמורים בארכיון יד ושם, פעורה לה תהום עמוקה ואפלה של זיכרונות מצולמים, שדממת המקום נעשית מחרישת אוזניים כשמביטים בהם. מראות מזוויעים שמותירים רושם עז, וסיוטים, לכל מי שאינו מורגל בהם.
"יש המון שאלות אתיות סביב הנושא של הצגת תיעוד קשה", אומר מטיוס. "יש לנו בארכיון תצלומים מחרידים של אלימות, של אלימות מינית, של חלקי גופות, שאנחנו לא מציגים מתוך כבוד לקורבנות. השאלה היא איך עושים את האיזון בין לכבד את הקורבן ובין לתת עדות היסטורית לרצח. זו שאלה שלא תפסיק להטריד את יד ושם לעולם".
"מה שצריך לתת עליו את הדעת כשאנחנו רוצים להציג משהו במוזיאון הוא, האם יש אלטרנטיבה? האם קיימות עוד תמונות או קטע אחר בסרט, שאנחנו יכולים להוציא מהם את האלמנטים המשפילים, ובכל זאת להצליח להעביר את מה שביקשנו. האם יש לאותם אלמנטים ערך היסטורי? האם כשנסתכל עליהם נבין את האירוע הזה של 'שואה' טוב יותר, או שרק נתחלחל?", הוא מסביר.
"במקרה של הסרטון של לייפאיה, אין לנו ממש אלטרנטיבה", מבהיר מטיוס, "כי הסרטון תורם להבנה של ההליך בבורות הירי, והוא בין היחידים שקיימים. מה שאנחנו רואים בו זה אירוע מאורגן ומסודר, אין בו אלימות מתפרצת. כלומר, הסרטון הוא עדות לרצח השיטתי בשואה".
מטיוס, שהיום עורך את אתר יד ושם, מעלה דילמה נוספת בהקשר של הצגת חומרים קשים לצפייה בפני הציבור הרחב. בעוד שהמוזיאון לא יכול להציג את כל החומרים ולו מפאת מקום, לפעמים השאלות האתיות האלה נפתרות מעצמן. "באתר האינטרנט אתה בא מתוך הנחה שכשאתה מעלה חומרים מהארכיון אתה רוצה להראות הכול. אתה לא רוצה להסתיר מידע. ולכן, השאלה האתית במקרה הזה היא הרבה יותר מורכבת, כי אם אתה מחליט להסיר משהו מהאתר, אתה בעצם מקבל החלטה של צנזורה", הוא מספר. ואני חושבת פתאום על עצמי ועל ימינו, ותוהה, אם רק הקורבנות ראויים לכבוד, או שמא גם על הצופים ראוי לרחם.
"אין ספק שצריך לשמור תיעוד כזה. המחיקה היא הדבר הכי בעייתי", הוא אומר לבסוף. "צריך לזכור שיש הבדל בין לשמור לבין לחשוף. אם אתה שומר, זה נמצא בארכיון. החוקרים יגלו את זה, ידעו שזה קרה. אם אתה מוחק, מחקת עדות היסטורית".
צפיתי בסרטון של לייפאיה הרבה פעמים בשביל הכתבה הזאת. מצאתי אותו בלינק אחד מתוך רבים בו הוא מפורסם באינטרנט, ושם הוא נראה רחוק ומטושטש. בפעם הראשונה שצפיתי בו הרגשתי הקלה מסוימת - בדמיון שלי ציפיתי לדברים מזעזעים הרבה יותר. אך ככל שהצלחתי להבין מה קורה בסצנה, והכרתי עוד ועוד פרצופים של אנשים בתוכה, כך גדל הקושי לעכל את המתרחש בה. אולי קצת כמו שוינר העיד על עצמו: רק כשצפה בקטע, לאחר שפיתח את הפילם, הבין עד כמה נורא היה האירוע שבו נכח.
לבסוף נתקלתי בסרטון בלינק נוסף, באיכות טובה בהרבה. פרטים חדשים התחילו לצוץ בסצנה שכבר הכרתי בעל פה. פתאום שמתי לב לכלב קטן שרץ למרכז הפריים מיד לאחר מטח הירי הראשון. כנראה נבהל מהרעש. הפעם, משהו בי נשבר. עכשיו אני רואה.