הטבח בכפר הצ'כי לידיצ'ה הוא אחד מפשעי המלחמה האיומים שאותם הנאצים כלל לא ניסו להסתיר. ההיפך, הם אף התרברבו בו, כיוון שהוא נועד להרתיע את האוכלוסייה האזרחית משיתוף פעולה נגדם. הוא התרחש לאחר התנקשות המחתרת הצ'כית בראש "המשרד הראשי לביטחון הרייך", ריינהרד היידריך, בסוף אביב 1942 וההנחיות המפורשות של היטלר היו לנקום בכל עיירה או כפר שבהם נמצא מישהו שהיה מעורב בסיוע כזה או אחר לחיסולו. ג'קלין גיס הפכה את חייה לשליחות לחשוף את אחריות סבה רוברט לאותו טבח בכפר הצ'כי הקטן.
בשל החשד המופרך שיש משתפי פעולה בלידיצ'ה, 25 ק"מ מפראג, הגיעו ב-10 ביוני לפאתי הכפר הקטן הזה עשר משאיות שבהן היו חיילים גרמנים שכיתרו אותו והחלו בטבח. בהתחלה הם העמידו את הגברים בחמישיות, מול קיר מאחורי אסם. אבל המפקדים לא היו מרוצים מהקצב והם החלו להעמיד מול קיר המוות עשרה בכל פעם. כך, עד שעת אחר הצהריים, מתוך סך של 503 תושבים, כל 173 הגברים מהכפר שהיו מעל גיל 15 כבר הוצאו להורג. 11 גברים נוספים מהכפר שעבדו באותו יום במכרה ולא נכחו, נעצרו עם שובם והוצאו להורג זמן קצר לאחר מכן, יחד עם כמה אחרים שכבר היו עצורים. רוב הילדים הופרדו מהוריהם ורובם נרצחו או מתו. 307 נשים וילדים נשלחו לבית מעצר מאולתר בבית ספר בעיר קלדנו. מתוכם, 184 נשים ו-88 ילדים גורשו למחנות ריכוז בהם ראוונסבריק בגרמניה. 7 ילדים שמראם היה "ארי", נחשבו "מתאימים לגזע" ולפיכך כזכאים ל"גרמניזציה", נמסרו למשפחות אנשי אס-אס ל"חינוך מחדש", והשאר נשלחו למחנה ההשמדה חלמנו, שם הומתו במשאיות גז.
אחרי הרצח והגירוש, בזזו הגרמנים את תכולת הבתים שהועמסה על משאיות. הם חיללו את בית העלמין ומתים הוצאו מקבריהם. אחר כך הציתו את הכפר, ובהוראת הפיהרר, פוצצו את הבתים ושיטחו אותו. האדמה יושרה ונזרעה, הגישה למקום נחסמה, המקום הוכרז אזור צבאי סגור ושמו נמחק מהמפות הגרמניות.
"סבא שלי, רוצח שמעולם לא הורשע, אחראי לטבח הזה", אומרת לוואלה הנכדה ג'קלין גיס, בת הדור השלישי לפושעים הנאצים, שחשיפתו של אבא של אבא שלה ומעלליו הפכה לשליחות חייה. "סבי רוברט גיס, נולד בקלן בשנת 1902. הוא למד משפטים והצטרף לדרג הבכיר של שירות המדינה הגרמני. בשנת 1933 הוא הצטרף למפלגה הנאצית, ושנתיים לאחר מכן לאס-אס. בשנת 1937 עבר לגסטאפו, המשטרה החשאית הידועה לשמצה, תחילה בפרנקפורט ולאחר מכן בברלין. בשנת 1939 הוא עבר עם המשפחה לפראג והתמנה ליועצו האישי של קרל-הרמן פרנק, שפיקד שם על האס-אס והמשטרה ובאמצעותם על מערכת הדיכוי בצ'כוסלובקיה הכבושה כולה. לאחר החיסול של ריינהרד היידריך, ב-1942, קודם פרנק לתפקיד שר הפנים וכך סבי, בהיותו יד ימינו ואיש סודו הקרוב ביותר, הפך לראש לשכתו, הפקיד הבכיר ביותר במדינת החסות הזו".
"ההוראה על הטבח באה כנראה מהימלר בהתייעצות עם היטלר", מוסיפה גיס. "אבל סבא שלי כיועצו האישי של קרל-הרמן פרנק היה בדרג הגבוה ביותר ולכן הוא ידע על כך הרבה. מתיקי הארכיון הצ'כי ידוע כי הוא היה מעורב ישירות בגורלם של הילדים של הקורבנות שנרצחו. יש התכתבות רשמית על כך עם שלישו של הימלר, רודולף ברנדט. מדובר בכ-65 ילדים של המוצאים להורג מהכפר לידיצ'ה ומהכפר לז'אקי, כ-170 ק"מ משם. 46 מהם היו במחנה מעצר, 19 נוספים בבית ילדים בפראג. ישנה התכתבות נוספת בנושא זה בין ארווין ויינמן, סבי, ומקס סולמן (לבנסבורן). רק ילדים מעטים שרדו. ישנם מחקרים על כך של פרנק מצינג וקרסטין שיכה, שני היסטוריונים גרמנים".
"עוד אלפי אנשים נידונו למוות, גורשו למחנות ריכוז, עונו ונרצחו בזוועות שהתרחשו בתקופת שירותו של סבי בפראג. בתום המלחמה, הממונה עליו, פרנק, הוצא להורג בתלייה. אבל, סבא שלי הצליח לברוח וכך מעולם לא נתן את הדין על פשעיו", אומרת גיס. "זה לא שהוא לא ידע, או רק מילא פקודות", קובעת הנכדה, קטגורית. "ממה שעולה במחקרים הוא אף יזם ותכנן רבות מההחלטות של הבוס שלו, קרל-הרמן פרנק, מכיוון שהוא היה אינטליגנטי יותר ויש לפחות היסטוריון אחד שסבור שהוא הוצב בתפקיד זה על ידי האימפריה הגרמנית משום שהממשלה הגרמנית לא בטחה בפרנק".
חוסר רצון להעמיד לדין
רוברט גיס מצא מקלט במנזר קתולי בעיר קלן תוך ששינה את שמו לשם "פטר קורס". "היה לו בן, אבא שלי, שהיה רק בן תשע בסוף המלחמה וגדל עם אמא שלו-הסבתא שלי כשהוא מאמין שאבא שלו - סבא שלי - מת, כפי שסבתא סיפרה לו. סבתא אפילו קיבלה קצבת אלמנה בשם 'בעלה המת', כביכול", מספרת הנכדה.
אבל, יום אחד, הופיע בדלת הבית במפתיע כומר מהעיר קלן ובפיו חדשות מרעישות: בעלה לשעבר עדיין בחיים, אימץ מחדש את שמו האמיתי וניהל מרכז נוער. "אבי גילה את כתובתו של סבא ונפגש איתו, הוא העלה שאלות בנוגע לאיפה היה ומה עשה במהלך המלחמה, אך את כל הטענות נגדו סבא דחה, ועל מה שלא רצה לענות הוא לא ענה", היא מספרת. "אבי סיפר לי ולאחי בשלב מוקדם על תפקידו של סבא בפראג. צפינו בסדרת הטלוויזיה 'שואה' וקיבלנו ספרי נוער על הגורל האיום של היהודים בתקופה הנאצית. התעניינתי מאוד בנושא כבר כנערה ולמדנו המון בבית הספר בשנות ה-80 בזכות מורה מסור להיסטוריה. עבדתי באופן אינטנסיבי עם אבי בנושא זה מאז שהייתי סטודנטית צעירה".
אביה של ג'קלין המשיך לחקור את פשעי הנאצים והמשיך לשאול שאלות תוך שהוא צופה בתיקים הראשונים בבית המשפט. "בשנת 1959 נפתחו חקירות בנוגע לפעילותו של סבי בזמן ששירת בפראג ובכלל זאת אחריותו בנוגע לטבח בלידיצ'ה. סבי הועסק אז במוסד ממשלתי בעיר מינסטר. בשנת 1963 הואשם סבי בהריגת אזרחים צ'כים, שכן מדינת צ'כוסלובקיה תבעה אותו בשם אגודות הקורבנות האנטי-פשיסטיים. התביעה הסתיימה שנה לאחר מכן בדורטמונד בזיכויו של סבי שהלך לעולמו בשנת 1974", מתארת הנכדה ג'קלין.
אבל אביה המשיך באופן עצמאי לחקור את חלקו של רוברט, אך התקשה למצוא מידע המתייחס אליו במסמכים עדכניים. "אף פרסום לא הזכיר את השם רוברט גיס", היא משחזרת. "היינו אז באמצע המלחמה הקרה, ומצד אחד רק חוקרים מערביים מעטים הורשו לחקור ארכיונים בגוש המזרחי. מהצד השני של החומה, גרמניה המערבית לא הייתה מעוניינת עוד להעמיד לדין פושעי מלחמה, שכבר ביססו את עצמם מחדש כאזרחים מכובדים. אבי לא העז לבקר בארכיונים בפראג, מחשש שיורשע בהיותו בנו של פושע מלחמה. נושא את אותו שם כמו אביו. גם אותי הזהירו ההורים מאותה סיבה מלצאת לטיול בית ספר לפראג בשנת 1984, ונשארתי בבית".
בשנת 1997 נתקל אבי בשם אביו במאמר ב"ברלינר צייטונג". שני היסטוריונים פרסמו את מחקרם על ילדי לידיצ'ה. הוא פנה אליהם וקיבל תיעוד נוסף. במהלך שיתוף הפעולה בינינו התגלו תמונות רבות של סבי ברשת. "כשהראיתי אותם לאבי, צצו מחדש זיכרונות שנעלמו מזמן", מספרת ג'קלין. "כך למשל אבא זכר טיול לאיזו אחוזה כפרית. הוא ואחותו קטפו גזר משדה. פתאום איכר רץ לעברם בצעקות. מיד התקרב רכב השרד של אביו אל האיכר הזועם ונורו יריות. גורלו של האיכר נותר לא ברור. זיכרונותיו של ילד שהיה בן חמש חזרו והופיעו גם אחרי 75 שנה, כשראה שוב את אביו במדי אס-אס".
הפעם הראשונה של ג'קלין בפראג הייתה רק בשנת 2005. "אבא שלי פחד להצטרף אליי משום שחשש מהליכים משפטיים", היא נזכרת. "חדרי במלון פנה אל ארמון צ'רנין, שבו היה המשרד של סבי. הלכתי לאתר ההנצחה של מחנה הריכוז טרזיינשטט. בפראג, ובמיוחד באנדרטה לילדי לידיצ'ה, חשתי רגשות סותרים. האם הרשו לי, נכדתו של רוצח, להיות שם ולהתאבל על הקורבנות? התביישתי".
"הרחם שממנו הנאציזם הגיח עדיין פורה"
בשנת 2012 ביקרה ג'קלין באתר ההנצחה ראוונסבריק, שם הותקן לוח זיכרון ל-196 הנשים המגורשות. ניצולים וקרובי משפחה של הקורבנות התאספו בטקס, אבל ג'קלין לא גילתה את זהותה. "עד היום אני מתלבטת האם הייתי זכאית בכלל להשתתף באירוע, או שמא נוכחותי הייתה חסרת כבוד כלפי המתאבלים על הקורבנות. רק מאוחר יותר יכולתי לחשוף את שמי ולהביע את בושתי בספר המבקרים באתר ההנצחה", היא מתארת.
"מבחינתי, פשעיו של סבי ממשיכים להטיל צל ארוך על ההיסטוריה המשפחתית שלנו ואני ממשיכה לחפש אזכורים למעלליו בכל ספר על השואה שאני קוראת ובחיפושים האינסופיים באינטרנט אחר 'שטנדרטנפיהרר ד"ר רוברט גיס ("Standartenführer Dr. Robert Gies")'", ממשיכה ג'קלין. "לדעתי, התפקיד שלנו, בני הדור השלישי, הוא לגלות את הפשעים של הסבים והסבתות שלנו ולהפוך אותם לגלויים. לטעמי, חובתנו כגרמנים לפענח את ההסתבכויות המשפחתיות שלנו ולפרסם אותן. טבע את זה בראשי אבא שלי. הוא תמיד הרגיש ככה וכך הוא גידל וחינך אותנו. אני חושבת שחלק ממה שהניע אותו הייתה גם הבושה שלו על חוסר החקירה והעובדה שכל כך הרבה פושעים נאצים לא הועמדו לדין במה שלימים הפך לרפובליקה הפדרלית של גרמניה. הוא גם תמיד ציטט בפראפרזה את ברטולט ברכט: "הרחם שממנו הנאציזם הגיח עדיין פורה". עבורי זו מורשת שאבי השאיר לי: חשיפת פשעי הנאצים כדי לשמר את זכר קורבנותיהם".
"זה מאוד לא מקובל להתעמק בעבר של המשפחה שלך בגרמניה", היא מוסיפה. "במציאות, גם אם לפי הערכות היו 10,000 גרמנים שבאופן פעיל הצילו יהודים, זה אולי נשמע הרבה בהתחלה - אבל אם ממירים את זה לאוכלוסייה הכוללת של 60 מיליון באותה תקופה, ואפילו נניח שהיו גם מקרים לא מדווחים, זה עדיין קטן באופן זניח. ישנם עוד כמוני, שעוסקים בפומבי בעבר משפחתם, אבל רוב החברים והמכרים שלי מהדור הזה, למרות שהם חושבים שהמחויבות שלקחתי על עצמי זה משהו חיובי, הם לא יעשו את זה בעצמם. ההיפך, אנשים רבים מייעצים לי לא להתעמק יותר בעבר. אנשים צעירים לרוב אומרים, 'מה זה קשור אליי?' וזה מתווסף לרצון הכללי, במיוחד בחוגי הימין, לשים סוף לכל החפירות האלה ולהתרכז ב'צדדים החיוביים' של ההיסטוריה הגרמנית".
ג'קלין התחתנה בשנת 2017 עם בעלה אוליבר קמפר ואין לשניים ילדים. כיום היא בת 57, מורה במקצועה, ומתגוררת בברלין. "אף פעם לא רציתי ילדים. אני לא יודעת אם זה קשור לסיפור שלי. לאחי הצעיר ממני בשנתיים יש שלושה ילדים. דיברתי איתם על הנושא. אבל בכנות, היחידים במשפחה שבאמת מתעניינים בכך הם נכדתו של אחותו של סבי והנכד מנישואיו השניים של סבי. אני בקשר עם שניהם. שאר בני משפחתו של אבי לא רצו ולא רוצים לדעת דבר על הסיפור וניתקו קשר עם אבי", היא מספרת.
ומה באשר לביקור בישראל? "לא אני ולא הוריי היינו בישראל. ההורים רצו לבקר, אבל אבי פחד לבקר שם לא פחות מאשר מביקור בפראג כי הוא חשש גם כאן מהעמדה לדין בגלל פשעי אביו", היא אומרת לוואלה. "הוריי התעניינו בתרבות הישראלית כל חייהם וקראו ספרים רבים על התרבות היהודית וכמובן השואה, אולי גם כסוג של פיצוי. אבל סיבות כלכליות וחוסר זמן, ואולי הסיטואציה הלא ברורה, מנעו גם ממני לבקר. רק לאחרונה נוצרו לי קשרים אישיים בישראל. אני לא רוצה לבוא כתיירת, אלא כחלק מפרויקט".