פרוספר אלחדד הוא הדייר היחיד שנותר בבניין שברחוב יהודה הלוי 13 שבקרית שמונה. כל שאר הדיירים התפנו לבתי מלון ולדירות שכורות ברחבי הארץ. הוא זוכר טוב מאד את בוקר 11 באפריל 1974. אז הוא התגורר ברחוב המחתרת וכמדי בוקר קם לעבוד. "היו יריות ואמרו שיש מחבלים בעיר", הוא נזכר. באותה שעה, בשעה שבע וחצי בבוקר, חדרו שלושה מחבלים לקרית שמונה. הם ירדו מההר שבמערב העיר ונכנסו לבית הספר יאנוש קורצ'אק, אלא שהימים היו ימי חול המועד פסח ובית הספר היה ריק מתלמידים. אז חצו המחבלים את הרחוב ונכנסו לבניינים 13 ו-15 שברחוב יהודה הלוי וערכו בהם מסע טבע נוראי. 16 תושבי העיר, מחציתם ילדים ונערים, נרצחו באותו בוקר וכן שני שוטרים שהגיעו למקום.
בדברי הימים של קרית שמונה אותו בוקר הוא פצע עמוק שהשאיר זכרונות קשים וטראומה שלא תשכח. "קרית שמונה כבר לא היתה אותו דבר אחרי אותו יום", אמר שמעון עמר, שהיה אז ילד. "עד אותו יום היתה אוירה של חופש וחיינו בטבע - שיחקנו על ההר שמעל העיר. בבוקר אחר כך אנשים התחילו להחליף את דלתות העץ הפשוטות והתקינו דלתות ברזל ועל ההר סללו דרך ביטחון ובנו גדר. אנשים חיו בפחד אחרי אותו יום נורא. כל דפיקה על דלת הבית הקפיצה אותנו", נזכר עמר.
כעבור 50 שנה, קרית שמונה רושמת עוד פרק קשה בחייה. העיר כמעט ריקה מתושבים בשל ההחלטה לפנות את האוכלוסיה בעקבות ירי החיזבאללה מאז אוקטובר האחרון. כמו באפריל 1974, גם הבוקר בית הספר יאנוש קורצ'אק היה שקט וללא תלמידים. אלא שהפעם מסיבה אחרת - לא חופש, אלא פינוי כפוי רוקן את המוסד החינוכי מתלמידיו לפני שישה חודשים.
בחצר בית הספר שתי נשים. השתיים, עובדות עיריה, סיימו לנקות את המקלט העצום של בית הספר. עכשיו הן ממתינות בחצר שיבואו לקחת אותן להמשך יום העבודה במקום אחר בעיר. בינתיים שרית זוהר מנצלת את הזמן לקטוף פירות הדר מעצים שגדלים בחצר בית הספר. החורף ברוך הגשמים עשה טוב לעצים והפירות הכבדים כבר נופלים על הארץ ונרקבים. זוהר מצליחה להציל כמה לימונים ותפוזים שעדיין לא נפלו ומציעה לי מפרי עמלה. היא לא מתרגשת מהמתח הביטחוני ומסבירה שהיא נשארת בעיר כי יש עבודה לעשות ומקלטים לנקות. " עצוב מאד בעיר. אין אנשים והכל ריק. יש ימים שמפחידים ויש ימים שלא. אני יכולה להתפנות מהעיר, אבל מעדיפה להישאר לעבוד", אמרה. לקרית שמונה הגיעה ב-1984, עשר שנים אחרי הטבח שהתרחש בבלוקים שממול. היא מכירה היטב את סיפור הטבח ומצביעה על אנדרטה לזכר הנרצחים שהותקנה על אחד מקירות בית הספר.
אלחדד סיים להאזין למהדורת החדשות ברדיו ויצא מהדירה לעבר תחנת האוטובוס שמתחת לבית הספר. הוא ממתין לקו 5 כדי לנוסע למכולת שממשיכה לעבוד כרגיל. הוא יקנה חלב ויחזור לדירה. הוא מספר שאת הבדידות הוא מפיג בנגינה ובציור. "אני מצייר עולמות אחרים", סיפר. אחרי מספר דקות האוטובוס מגיע והוא עולה אליו. נוסע יחיד בקו 5 אל מרכז העיר. במרכז העיר פועל גם דוכן הפלאפל של שמעון עמר. אחרי מספר חודשים בתל אביב הוא הרגיש שהוא משתגע, חזר צפונה ופתח מחדש את הדוכן שהוא בית האוכל הותיק ביותר בקרית שמונה. למקום נכסנים בטפטוף איטי תושבים שלא עזבו או שכמו עמר, שבו הביתה. הפלאפל שלו הוא עבורם עוגן של יציבות וזיכרון לשיגרה שהם כל כך מתגעגעים אליה. "מבחינה חברתית חזרנו ארבעים שנים לאחור", אמר אחד הנוכחים. "סוף סוף הרמנו ראש והיינו גאים להיות תושבי קרית שמונה והנה אנחנו שוב הפכנו להיות נזקקים ונראים חסרי אונים. התקופה הזאת רעה מאד לעיר ויקח זמן להתאושש אחר כך", אמר.
במשרדו שבבניין העיריה הסמוך, הדובר דורון שנפר מקבל הודעות מתושבי העיר שמתגוררים כעת ברחבי הארץ. "הנה, עכשיו כתבה לי מישהי שהיא לא יודעת איך כל המשפחה תוכל לחגוג את פסח ביחד. הם בבית מלון ואבא שלה חי בעיר אחרת ולא מאפשרים לו להיות איתם בחג. זה סיפור אחד מתוך אין סוף מקרים", אמר. הוא גם חושב איך ינציחו השנה את חללי הטבח ברחוב יהודה הלוי. לדבריו "כל שנה ביום הזיכרון עושים טקס עירוני בחלקה בה קבורים נרצחי הטבח. את הטקס מנהלים תלמידי ביה"ס קורצ'אק שמעבירים את הזיכרון מדור לדור ולטקס מגיעות משפחות הניצולים והנספים. השנה לא נקיים את הטקס ואני ביום הזה אלך עם עוד נציגים אנשים מהחמ"ל העירוני, נדליק נרות נשמה ונניח זר פרחים לזכר הנופלים כדי שהנשמות הטהורות האלה ידעו שגם כאשר פינו את העיר, לא שכחנו אותם ואנחנו חולקים להן כבוד גם בימים קשים".
בינתיים לבית הספר קורצא'ק מגיע רכב של העיריה לאסוף את שרית זוהר ואת חברתה להמשך יום העבודה. על קיר הבניין המרכזי, מעל עצי ההדר שם המתינו, יש כתובת מאותיות ברזל עם נבואת הנביא ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם".