היום אנחנו מציינים חצי שנה לשואת 7 באוקטובר. נהרות של מילים נאמרו על היום המטלטל הזה - היום הקשה ביותר שידעה המדינה מאז הקמתה. יום ששינה את העתיד של ישראל ושל המזרח התיכון כולו. שבוע וחצי לאחר השבת ההיא, התקבלה החלטה על פינוי העיר קריית שמונה. מאז, התושבים שלנו שוהים ביותר מ-450 יישובים ברחבי ישראל, חלקם נמצאים ביותר מ-220 בתי מלון ואלפי תושבים העדיפו לשכור דירות, או לגור אצל משפחה או חברים. יציאת מצרים מודל 2024.
חצי שנה אחרי, והחלטתי שאני לא רוצה לדבר במושגים של אכזבה או כעס, לא מעוניין להאשים אף אחד וגם לא לבוא בטענות לאיש. מירמור הוא לא תוכנית עבודה. הרי שום דבר לא יקל על הכאב וגם לא יחזיר את האובדן. השעון של כולנו ממשיך לשעוט קדימה כל רגע, כל שנייה, כל דקה, כל שעה וכל יום, שבוע אחר שבוע, חודש בחודשו!
חצי שנה אחרי, ולא נוכל לשכוח את התינוקות, הילדים, נשים, גברים ואזרחים תמימים שנאנסו, נשחטו, נשרפו ונטבחו במקום שאמור להיות הכי מוגן בעולם עבורם. חצי שנה אחרי ואי אפשר להפסיק לבכות על אותם מאות חיילים גיבורים - בסדיר, בקבע ובשירות מילואים שנלחמו כאריות וחירפו נפשם למעננו.
חצי שנה אחרי, לא נוכל לשכוח את השוטרים האמיצים, את האזרחים הגיבורים ואת חברי כיתות הכוננות שיצאו באותה שבת ארורה של 7 באוקטובר לסייע ולהגן על אזרחים תמימים שנקלעו לעין הסערה, ופעלו כדי להגן על ביתם, בני משפחותיהם ושכניהם.
חצי שנה אחרי ואי אפשר שלא לחבק ולאהוב את החיילים האלופים שלנו. את אלו שממשיכים להילחם למעננו כדי שנוכל להמשיך ולשאת את לפיד החיים ולהעבירו מדור לדור. חצי שנה אחרי, אנחנו ממשיכים לשאת תפילה ליושב במרומים שיחזיר הביתה את 134 החטופים שנמצאים בשבי חמאס בתנאים לא אנושיים. בזמן שהעולם מדבר על סיוע הומניטרי לאוכלוסייה צמאת דם שמגדלת ומהללת רוצחים מתועבים, החטופים שלנו בכלל לא במשוואה. צביעות לשמה!
חצי שנה אחרי וזו העת להרים למלאכים של קריית שמונה - לכוחות הביטחון, מפקדי ושוטרי תחנת קריית שמונה, לוחמי האש, מד"א, חיילי ומפקדי היקל"ר ובעיקר לעובדי ומנהלי עיריית קריית שמונה שהתייצבו ראשונים למשימה, עובדים סביב השעון למען התושבים הפזורים בכל הארץ ועושים עבודת קודש. שאפו ענק לצוות החירום העירוני שנמצא בעיר, רחוק מהילדים, המשפחה והחברים. אני מלווה אותם מהיום הראשון למלחמה ויחד אנחנו יוצאים לשטח בעיצומן של נפילות ואזעקות כדי להציל חיים. פשוט להצדיע להם! ואיך אפשר בלי השותפים שלנו לדרך שמחבקים אותנו מהרגע הראשון. השותפים שלנו מהקרנות, מהקהילות היהודיות בעולם כולו שעמדו לצידנו מהרגע הראשון ומלווים אותנו עד היום. מה היינו עושים בלעדיכם?!
נכון, כולם ראויים וכולם אלופים, אבל עבורי, הגיבורים האמיתיים הם האנשים הכי פשוטים וטובים שיש. חצי שנה אחרי, אני רוצה להצדיע לאזרחים מיוחדים שמבחינתי הם הגיבורים של המלחמה - תושבי קריית שמונה! אנשים נפלאים, למודי מלחמות שבוקר אחד התבקשו להתפנות מבתיהם כדי שמעשי הזוועה של 7 באוקטובר לא יתרחשו גם בצפון.
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. בבוקר יום שישי, 20 באוקטובר, כמה שעות לפני כניסת השבת התושבים התבקשו להתפנות באופן מיידי.בדיוק כמו יציאת מצרים, כך גם ביציאת קריית שמונה - אנשים נסו מבתיהם. לא הספיקו לקחת ציוד, לא לקחו מספיק ביגוד, אספו את הילדים, נכנסו לרכבים ולהסעות המיוחדות ויצאו בסערה מהעיר אותה הם אוהבים. הם משאירים מאחור את כל מה שחשוב, ובעיקר זיכרונות וריח של בית. הזמן לא עצר מלכת אך לא קירב את החזרה הביתה. ההיפך. הסתיו עבר וחלף לו, החורף הגיע וגם הוא חלף ועכשיו הגענו לאביב, וגם הקיץ עומד בפתח, ועדיין אין אור בקצה המנהרה.
חודש אפריל שנת 2024, שישה חודשים לאחר אותה שבת ההיא, ועדיין עשרות סוכות עומדות בעיר כאילו הזמן עצר מלכת. מחזה סוריאליסטי. הודיעו לנו שבדצמבר 23 חוזרים לעיר, אחר כך האריכו עד פברואר, ויום לפני שהחודש עבר האריכו את הפינוי עד חודש יולי. עוד מעט מגיע הקיץ ומי שעזב את קריית שמונה עם מטריה, בגדים ארוכים, מגפיים ומעיל, אוטוטו מוצא עצמו עם בגד ים בחוף הים.
מלונות שכל ייעודם לארח נופשים לכמה ימים של כיף הפכו לשגרה מעיקה ולבית חדש עבור גיבורי קריית שמונה. אין לילדים שלנו היכן ללמוד או לשחק. אין את הפרטיות המינימלית לה כל אדם זקוק. סיר לחץ שלא ניתן לעמוד בו, סיר לחץ שמתפוצץ לנו כל יום בפנים וגורם לבעיות רבות בנפש.
אם התושבים שלנו הם גיבורים, אז הילדים של קריית שמונה הם גיבורי על. פתאום צריכים להכיר חברים חדשים, להסתגל למסגרות חדשות, ללמוד בצורה כמעט בלתי אפשרית ולהמציא את עצמם מחדש. הורים שהיו רגילים להתעורר לעבודה ולקיים שיגרה, נאלצים להתמודד עם מציאות מורכבת. מציאות חדשה שאף אחד לא הכין אותם אליה. לומדים הכל תוך כדי תנועה.לומדים היכן הסופר הקרוב, היכן המספרה, קופת החולים, בית המרקחת, תחנת האוטובוס ובית הספר והגן של הילדים. מתחילים מבראשית.
גיבורי על מרשימים לא פחות הם וותיקי העיר - דור המייסדים של קריית שמונה. יש יותר גיבורים מהם? לאנשים האלה קריית שמונה היא הכל. הגיבורים הוותיקים האלה שלא עזבו את ביתם מעולם, נאלצו פתאום להתחיל הכל מהתחלה. אם בעבר נסיעה קצרה מחוץ לעיר הייתה עבורם חתיכת אירוע, הרי שלעקור אותם מבתיהם זה אירוע מכונן. לצערי לא כולם עמדו בשינוי הזה.
כל מי שחי בקריית שמונה, שתי דקות מגבול לבנון, הוא סוג של גיבור. גיבור ישראל! הגיבורים האלה לא יוזכרו במהדורות החדשות. הגיבורים האלה נשכחים במאות הידיעות והמבזקים שעולים לאוויר מדי יום. מי שאומר שאין נפגעים בקריית שמונה, לא מספר את האמת. הנפש של כל אחד מגיבורי קריית שמונה נפגעה בצורה זו או אחרת. אי אפשר לאמוד את הנזק כעת. אי אפשר לדעת מה עובר בנפש של כל ילדה וילד.
בלילה בגלל המצב, לא יופיע בשום רשימה של נפגעים. כך גם נערה עם חרדות ואנשים שלא יכולים להירדם בלילה מפחד טילים או חדירות. הגיבורים האלה ימשיכו לשאת לבדם את צלקות המלחמה, להתמודד בעצמם עם השלכותיה ולנסות להתגבר בעצמם עם הפגיעה הנפשית והכאב העצום. בסטטיסטיקה הלאומית הם לא יופיעו, אבל ברשימה הפרטית שאני מכין על גיבורי המלחמה, תושבי קריית שמונה יהיו ראשונים.
הגיע העת, שנתחיל לקרוא לתושבי קריית שמונה בשם אחר, לא מפונים, לא עקורים אלא גיבורים. אנחנו שגדלנו במקלטים, התמודדנו עם חדירות מחבלים, ספגנו הפגזות וירי בלתי פוסק של טילי קטיושה - לא ויתרנו על קריית שמונה שלנו ולמרות כל הקושי הקמנו משפחה, גידלנו ילדים והקמנו את ביתנו בעיר שאנחנו מאוד אוהבים. הגיבורים שלנו התפנו מהעיר כדי לקדש את החיים וכדי לאפשר לצה"ל להיות עסוק בחזית ולא בטיפול בעורף. הלכנו כדי לשוב!
את מה שעבר על סבא וסבתא שלנו, על הורינו ועלינו, עובר עכשיו גם על ילדינו. זה המחיר שאנחנו משלמים על הישיבה בגבול הצפון. גיבורים שגידלו דורות במציאות ביטחונית בלתי נתפסת ונאחזו בקרקע בכל מחיר. ואנחנו עדיין נאחזים בקרקע. הפינוי נועד רק כדי שנחזור. שנחזור בריאים ושלמים כדי להמשיך להתיישב ולבנות את קריית שמונה שלנו. נכון, יש גם רגעים של שבירה, אבל הרגעים האלה מעטים לעומת הרגעים הרבים של האמונה והתקווה. לא תמצאו אותנו בוכים על מר גורלנו. אנחנו חזקים ואף אחד לא ישבור את רוחנו כי אנחנו הגיבורים של המלחמה.
דורון שנפר הוא דובר עיריית קריית שמונה