האירוניה קצת התאבדה השבוע למשמע הטפות המוסר של בכירי הממשלה והקואליציה על המחאה "שמחזירה אותנו ל-6 באוקטובר", בטח כשהן מגיעות מפי מי שלא עזב אותו מלכתחילה. חצי שנה חלפה מאז טבח 7 באוקטובר, האסון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה, שגבה את חייהם של כ-1,200 ישראלים ונחטפו בו יותר מ-240 ישראלים נוספים, 134 מתוכם עדיין בשבי חמאס, אלפי פצועים משתקמים בגוף ובנפש, אלפים רבים נוספים הצטרפו למשפחת השכול, עשרות אלפי אזרחים מהצפון והדרום פליטים בארצם; אבל ממשלת הימין על מלא של נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' לרגע אחד לא שינתה את דרכה או עצרה להסתכל לאחור.
התקציב אותו תקציב, מנופח מכספים מגזריים קואליציוניים, בניגוד לאזהרות בנק ישראל וכל דרגי המקצוע. החרדים אותם חרדים, מתעלמים מהמציאות הביטחונית המשתנה ורק מחפשים את הדרך להנציח את ההשתמטות ולא חלילה להשתתף בחלוקת הנטל. בן גביר הוא אותו בן גביר, פרובוקטור ומדליף סדרתי שרק מחפש איך לריב עם צה"ל ושב"כ ולשלהב את המשטרה עם רוח מפקד של רדיפת ערבים ומפגינים שמאלנים.
הקואליציה היא אותה קואליציה, קיצונית ופופוליסטית, שגם תוך כדי מלחמה עסוקה בליבוי מלחמות מול אויבים פנימיים מדומיינים: מירי רגב ודודי אמסלם משתלחים בבכירים הביטחוניים בכל ישיבת קבינט שנייה, טלי גוטליב עושה את זה בכנסת כשהיא לא מנצלת את הדוכן כדי לשיר שירים נגד הח"כים הערביים, שרים וח"כים מפזרים ציוצים נגד היועמ"שית, בג"צ, ראש שב"כ והתקשורת על בסיס יומיומי. גלית דיסטל אטבריאן, שהיתה לכאורה הצדיקה היחידה בסדום שהתפכחה והתפטרה מתפקידה בממשלה אחרי הטבח, צייצה השבוע שהיועמ"שית היא "סכנה ממשית לביטחון ישראל" והקדישה את שאר ציוציה למתקפות נגד שקמה ברסלר, אחים לנשק ואחמד טיבי. אז מי באמת מחזיר אותנו ל-6 באוקטובר, ומי פשוט נתקע שם ולרגע לא באמת השתנה?
מעל כולם, נתניהו הוא בדיוק אותו נתניהו, שגם אחרי 7 באוקטובר לא הפסיק לרגע להעמיד את השיקולים ההישרדותיים האישיים שלו לפני טובת המדינה. עוד בשעות הראשונות שאחרי האסון, הוא קבע כלל מנחה: קואליציית ה-64 לפני הכול, והוא הכלל שמתווה את כל ההחלטות - והיעדר ההחלטות - בחצי השנה שחלפה מאז. נתניהו קיבל במתנה מבני גנץ בתחילת המלחמה מעטפת לגיטימציה וקונצנזוס פנימי וחיצוני לממשלה הקיצונית שהוא מוביל, מבלי לשלם שום מחיר קואליציוני. במקום לנצל אותה ליעדים אסטרטגיים ארוכי טווח וקידום מהלכים מדיניים, הוא גרר ודחה ומשך את הזמן ובזבז לישראל את כל האשראי הבינלאומי שהיה לה עד היום.
נאמן לעליונות ה-64, נתניהו נמנע מלקיים דיונים מכריעים על היום שאחרי בעזה, שלל כל תוכנית ריאלית שעלתה על השולחן, ושיחק משחקים עם הסיוע ההומניטרי עד שעזה הגיעה לחרפת רעב וישראל לסף אמברגו נשק ובידוד בינלאומי. כדי לא לעצבן את בן גביר וסמוטריץ', הוא ממשיך להחליש את הרשות הפלסטינית, לקדם עוד בניה בהתנחלויות ומאפשר לשרי הממשלה לרקד בכנסים ולחלום בקול רם על הטלת פצצת אטום וטרנספר מעזה. הוא צועד במודע אל עבר עימות חזיתי עם הנשיא ביידן, אולי גדול אוהבינו בוושינגטון אי פעם, בזמן שישראל זקוקה לגב של ארה"ב יותר מתמיד, רק כדי לצופף את שורות הקואליציה והבייס עם קמפיינים על רפיח וניצחון מוחלט. כך, הוא נמנע, מעכב ומתחמק כבר חודשים מכמעט כל החלטה גדולה ומכריעה לגבי העתיד, וגם לגבי ההווה של 134 החטופים הנותרים שממתינים שממשלת ישראל תחלץ אותם.
נתניהו יכול היה גם לשלב ידיים עם שר הביטחון יואב גלנט והרמט"כלים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט למהלך היסטורי של שינוי משוואת השוויון בנטל שכה נדרש בצוק העתים, אבל הוא בחר, שוב, ב-64 ובשותפים החרדים. למעט מקרים חריגים כמו עסקת החטופים הראשונה בנובמבר או ההגבלות הביטחוניות בחודש הרמדאן, ההשפעה של גנץ ואיזנקוט הולכת ופוחתת, וידה של הקואליציה שלו כמעט תמיד חוזרת להיות על העליונה.
וכך, חצי שנה אחרי 7 באוקטובר, הכול עומד במקום, וישראל באמת נמצאת באותה נקודה שהיא היתה בה ב-6 באוקטובר, שלא לומר הרבה יותר גרועה, תחת ירי טילים בלתי פוסק מכל החזיתות. עם אותה ממשלת הרס עצמי שהאסון אירע במשמרת שלה, והנהגה שלא רק שלא לוקחת אחריות אלא אף מחריפה את המשבר הביטחוני, המדיני, הכלכלי והחברתי לשנים קדימה. כמו אז, גם עכשיו, נתניהו מזלזל בעוצמת הזעם והמחאה והתמיכה בדרישה לקיים בחירות בסוף המלחמה, ובסיוע משטרת בן גביר ושב"כ הוא מנסה לתייג את המפגינים כאנרכיסטים אלימים שמאיימים לפרוץ את מעגלי האבטחה ופוגעים בחוסן הלאומי בשעת מלחמה. יש בסביבתו מי שסבור אפילו שההפגנות רק מועילות לו - בחיזוק ה64 והבייס, איך לא.
אבל הקולות הרמים מוושינגטון מסמנים שהזמן שנתניהו וממשלתו עומדים במקום הסתיים, או יסתיים, ממש בקרוב. "אם לא יהיה שינוי בגישה שלהם, אז יהיה שינוי בגישה שלנו", אמרה אמש סגנית הנשיא קמלה האריס בתום שיחת נתניהו-ביידן, שבה, לפי הודעת הבית הלבן, הנשיא דרש הפסקת אש ולשגר את צוות המו"מ לסכם על עסקת חטופים מיידית ללא עיכובים.
מיד אחרי השיחה, הקבינט המדיני ביטחוני אישר את הרחבת הסיוע ההומניטרי לעזה, על אפו וחמתו של בן גביר. הלחץ האמריקאי לשינוי מדיניות דרמטי יציב את נתניהו בקונפליקט עם הבייס הימני, שרק יגדל אם הוא יבשיל לכדי מתווה לשחרור החטופים שכולל גם שחרור מחבלים מבתי הכלא הישראליים. אם לא תהיה פריצת דרך, מאידך, או אם נתניהו ימשיך להסלים את העימות מול הממשל, גם הסבלנות של גנץ, ובעיקר של איזנקוט, להתנהלות של נתניהו, עלולה להיגמר מוקדם מן המצופה. גנץ קרא השבוע לקיים בחירות בספטמבר, אך לא צירף שום דד-ליין אמיתי לפרישה מממשלת החירום. אבל בתום חצי שנה, הדשדוש מתחיל לשחוק גם את המנדטים שלו, והמחאה המתגברת ברחובות רק תגביר את הלחץ עליו להתנתק סופית, ולהשאיר את נתניהו מול הממשל הזועם רק עם ה-64 המקוריים.