כל אחד מאיתנו נתקל כמה פעמים ביום בדבר-מה תקול. המחשב נתקע, האפליקציה בסלולרי לא עובדת. הכספומט מת. עמדת הטעינה לא מחוברת. אין וויי-פיי. ואתה מכבה ומדליק, מתקשר לתמיכה, מחבר חוטים, מנתק חשמלים, מסדר את זרימת הצ'י במרחב לפי עקרונות הפאנג שווי - וגורנישט.
ככה בדיוק ניצב הקולקטיב הישראלי מול המציאות המקולקלת, ולא מצליח להבין איך להפעיל מחדש את המכונה, "כמו פעם". שום דבר לא עובד. אם זה לא היה כואב באצבע הקטנה של הרגל, או יקר מדי, כבר מזמן היית מנסה לפתור את הבעיה בבעיטה עצבנית. פעם זה עוד היה עובד.
עכשיו קחו את כל התקיעות האלה, תכפילו אותן במספר הכי גבוה שאתם מכירים - וקיבלתם את אווירת הימים האלה בישראל. האוויר מלא בנכאים. הכל תקוע. ואנחנו - עם נוסטלגי שכמונו - עושים את מה שעשו אבותינו. מה שלא הולך בכוח, אולי ילך בהרבה יותר כוח. ההישג הגדול ביותר של חמאס בשמחת תורה העצוב אי פעם: הוא הצליח לפגום קשות באחד ההישגים החשובים ביותר של המהפכה הציונית - תפיסת הכוח היהודי.
הצמא הישראלי לכוח הוא בזבוז מיותר ולא ממש מועיל. עד 7 באוקטובר היתה לנו תפיסת ביטחון עם שני כוחות אבסולוטיים. כוח עצום וחסר פרופורציות להכרעה קונבנציונלית של כל מערכה, בכל חזית; וכוח מוחלט להשמדה המונית, בלתי קונבנציונלית בעליל. בחזית הקונבנציונלית הובסנו. וכאן חובה לדייק; הפתעת אוקטובר היא הקטנה שבבעיות שלנו. שישה חודשי לחימה, נקמנות והרג עיוור ואכזר לא שינו את המשוואות כלל - והם התבוסה האסטרטגית.
ניצחון מוחלט הוא לא תחרות הרוגים, ואפילו לא מספר הופעות מיוזעות בטלוויזיה. ניצחון אסטרטגי הוא לכפות על האויב את המדיניות שלך. חמאס הצליח לכפות עלינו את אכזריותו כאורח חיים. ולנו אין שום חלופה של שלום או מדיניות של פיוס כדי לשנות את אורח חייהם. אז מי כפה על מי? ומי ניצח?
כמו צאן ההולך לטְבּוֹח, אנחנו מתקשים לראות את המציאות בעיניים אחרות. למשל: האם תיתכן עוצמה המחייבת פחות כוח? או מדיניות שתחליף את הבריונות? ואצלב האוול, הנשיא הראשון של צ'כיה החופשית, כתב על "כוחם של חסרי הכוח", מאמר אייקוני שהיה לסמל ההתנגדות ותקוות הניצחון על העריצות הקומניסטית-סובייטית. במציאות של חולשה מוחלטת הוא תהה: "האם ייתכן שדווקא רגע של ספק תהומי הוא שמוליד ודאויות חדשות? אולי חוסר האונים הוא הוא הקרקע שמזינה את התקווה האנושית; אולי לעולם לא נוכל למצוא משמעות בחיים בלי לחוות תחילה את האבסורדיות שבהם".
ומשם לכאן. האם אפשר במציאות שלנו לחשוב על התפרקות מאובססיית הכוח? הנה תרגיל בדמיון מודרך: ישראל שלא חושבת דרך ההדק והקנה של כלי הזין, שיש לה ביטחון עצמי מספיק עבור הגנה עצמית שאיננה תוקפנות מתמדת, שיש לה מערך ערכי ומחשבתי שלא קודם הורג (והרבה) ואחר כך (לא) שואל שאלות. להפך. ננסה לרגע לעצור, לנשום עמוק ולשנות כיוון.
תארו לכם שעם פרוץ מעשי האיבה ופשעי אוקטובר, הממשלה היתה מורה לצבא להדוף את הפולשים אל מעבר לגבול הבינלאומי. עם תום המשימה היתה מתייצבת בפני הקהילה הבינלאומית ואומרת: הותקפנו, הופתענו, נפגענו. אבל - לפני שאנחנו יוצאים למלחמת שמד והרס, אנחנו מצפים מכם לנסות ולפתור את הבעיה בלי עוד שפיכות דמים. להחזיר את החטופים, להעמיד את הפושעים לדין בינלאומי, להגלות את צמרת חמאס, להשיק תוכנית מדינית שבסופה עזה ועוטף עזה ישוקמו, ישראל ופלסטין יחיו בשלום זו לצד זו, ויאבקו יחדיו בקנאי האסלאם והיהדות המבקשים להחריב את העתיד המשותף שלנו כאן.
וראש הממשלה - אם הוא היה יודע לנאום ולהופיע, היה נושא נאום. הוא היה פותח בציטוט מהנאום הראשון של וצלאב האוול:
"הדבר הגרוע ביותר הוא שאנחנו חיים בסביבה מוסרית מזוהמת. חלינו מבחינה מוסרית, כיוון שהתרגלנו לא לומר את מה שאנו חושבים. למדנו לא להאמין לדבר, להתעלם זה מזה, לדאוג אך ורק לעצמנו".
וממשיך בחזון שלום ישראלי:
"לא, אנחנו איננו מאמינים בכוח, ואנחנו מעולם לא השתתנו את יחסינו עם העם הערבי על כוח. נהפוך הוא, הכוח הופעל נגדנו... עמים רבים ניהלו מלחמות ביניהם, ולפעמים השתמשו במושג האווילי 'אויב נצחי".
אין אויבים נצחיים. לאחר כל המלחמות בא הבלתי נמנע - השלום... ננהל את המו"מ כשווים עם שווים. אין מנוצחים ואין מנצחים. כל עמי האזור שווים, וכולם יתייחסו איש אל רעהו בכבוד. וברוח זו של פתיחות, של נכונות להקשיב איש אל רעהו, לעובדות, נימוקים והסברים, עם כל ניסיון השכנוע האנושי, המקובל... לכן יורשה לי היום לקבוע מהו תכנו של השלום על פי הבנתנו. אנחנו מבקשים שלום מלא, אמיתי, תוך התפייסות מוחלטת בין העם היהודי והעם הערבי. לא לשקוע בזיכרונות העבר. היו מלחמות. היתה שפיכות דמים. נפלו בני דור צעיר מופלאים משני הצדדים".
"איננו מאמינים בכוח, אנו מאמינים בזכות, רק בזכות, ומשום כך שאיפתנו מעומק ליבנו, מאז ומתמיד עד עצם היום הזה, היא השלום".
ספוילר: כל הדברים הנ"ל לקוחים מתוך נאומי השלום של... מנחם בגין. ונתניהו הוא "רק לא בגין". הוא תמיד יעדיף בעיטה על פני תיקון. ועדיף עם האצבע הקטנה של הרגל שלנו.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית