ב-7 באוקטובר אפשרה ממשלת ישראל לחמאס לחטוף יותר מ-240 אנשים משטחה, ולרצוח מאות נוספים באכזריות בלתי נתפסת. הממשלה אפשרה לאויב שמעבר לגבול לחצות את הגדר "הבלתי חדירה" ולכבוש יישובים שלמים. את המחירים משלמים ונשלם עשרות שנים קדימה - אבדן חיים נורא שרק הולך ומתעצם מדי בוקר כשצה"ל "מתיר לפרסם", מחיר נפשי של מדינה שלמה בפוסט-טראומה, מחיר כלכלי עצום.
ויש עוד מחיר שאין ברירה אלא לשלם, ובמזומן: המחיר הנדרש להשלמת עסקה שתחזיר את 136 החטופים שעוד מוחזקים בעזה, הביתה.
ייתכן ששורות אלה מעלות את מחיר העסקה. ייתכן. ייתכן גם שמנהיגי חמאס יושבים על כורסאות נוחות במנהרות הדוחות שלהם וצופים בערוצי הטלוויזיה מישראל, ושם רואים את ההפגנות למען שחרור החטופים. סביר להניח שזה משרת את האינטרסים שלהם והם מחככים ידיים בהנאה. ייתכן. אז מה?
כאשר ישנם 136 ישראלים תמימים שנרקבים כבר יותר מ-100 ימים בעזה, אין ברירה אלא לשלם כל מחיר ולהחזיר אותם. כל מחיר. רק להחזיר אותם הביתה, ולאפשר למשפחות החטופים שעדיין בחיים לחבק את מה שנשאר מיקיריהם, ולאפשר למשפחות החטופים שנרצחו, לסגור מעגל נורא ולקבל קבר לבכות עליו. זה המינימום שמדינת ישראל יכולה לעשות אחרי הכישלון ההיסטורי של הממשלה, של העומד בראשה, של צה"ל, של גופי הביטחון והמודיעין.
כן, כל מחיר כדי להחזיר אותם. כן, גם רוצחי הנוח'בה המתועבים עם דם על הידיים. אין ברירה. וברוצחים שישוחררו בעסקה צריך יהיה לטפל אחר כך. אבל קודם כל לשחרר את החטופים. סדר העדיפויות של הממשלה חייב להיות ברור: להחזיר את כל החטופים, ולפרק את החמאס. בסדר הזה. כי את חמאס תוכל מדינת ישראל לחסל גם בעוד חצי שנה, אבל ייתכן שבעוד חצי שנה כבר לא יהיו חטופים כדי להחזיר בחיים.
אל תפספס
הבוקר, סיפר שר האוצר ש"התלבט ארוכות" אם להגיע לכנס לקידום הטרנספר וההתיישבות בעזה שנערך השבוע. הסוף ידוע: הוא החליט להגיע לכנס ולהיות מהנואמים המרכזיים בו.
זאת לא הייתה באמת התלבטות, כפי שלא צריכה להיות התלבטות בבואם של כל השרים לנשום עמוק, להשאיר את הפוליטיקה בצד, ולהצביע בעד העסקה שישימו על השולחן. גם אם כואבת להם הבטן. כי גדולת מנהיגים מתגלה רק במלכודים. זה הזמן להוכיח גדולה ואחריות.
ולכן השורה התחתונה היא ברורה וחד-משמעית: כן, בכל מחיר. להחזיר את כולם. עכשיו.
הכותב הוא סגן העורך הראשי וראש מערכת החדשות של וואלה!