איתי חלם לטייל עם בת זוגו - ונחטף לעזה: "גנבו לנו את היקר מכל"

שם: איתי חן
גיל: 19
יישוב: נתניה
מאיפה נחטף: בסיס בגבול עזה
מתגעגעים אליו: הוריו רובי וחגית, אחיו הגדול רועי ואחיו הקטן אלון. בת זוגו נטע. הכלב גוצ'י
השאלה הראשונה שתשאל אותו אמו: "קודם אחבק אותו. חלמתי שאני רואה אותו במיניבוס של הצלב האדום מנופף לי לשלום ומחייך. השאלה הראשונה ששאלתי אותו בחלום אם הוא בטוח בסדר, ואז אם הוא רוצה שאני אקנה לו אייפון. התעוררתי ואמרתי באמת, אלה השאלות ששאלת?"
מה מחכה לו בבית כשיחזור: טיול בר מצווה לאחיו ביפן שתכננו שנייה לפני שנחטף. "אנחנו מחכים לו גם עם המסיבה, עשינו בינתיים רק משהו מצומצם".
מה התוכניות שלו: "הוא חיכה לחופש, שיוכל להיות עם חברה שלו ולטייל. לא חשוב לאן".

מחכים להם בבית: לכל כתבות הפרויקט

בחזרתם מעזה, החטופים המשוחררים הביאו איתם מידע קריטי על אלה שנשארו מאחור. קריטי לפעילות של צה"ל - אך גם עבור קרוביהם. "ד"שים", מכנים זאת בקרב משפחות החטופים. המונח שמתאר לרוב פעולת נימוס סתמית קיבל משמעות עצומה, מהסוג שיכול להרים משפחות מותשות ממאבק ארוך. הוריו של איתי חן לא זכו לדרישת שלום כזאת. "לצערי לא קיבלנו ד"ש מאיתי. אף אחד לא ראה אותו שם", מספרת בכאב אמו חגית, וממהרת לסייג: "אבל זה לא אומר כלום".

חגית, בעלה רובי, אחיו של איתי ובת זוגו נטע מחכים כבר 100 ימים בחוסר ידיעה מוחלט על גורלו. המשפחה המתגוררת בנתניה התעוררה ב-7 באוקטובר אחרי שמכת הפתיחה הספיקה להתממש. לנתניה לא הגיעו האזעקות. "קמנו ב-08:00 במחשבה שתהיה לנו שבת שקטה", נזכרת חגית. "ברגע שהבנו מה קורה ניסינו לתפוס את איתי שהיה בגבול עזה ולא הצלחנו".

קודם לכן, הוא התכתב עם בת זוגו על ההתפתחויות בגבול עזה, שם שירת בבסיס צבאי. ב-06:45 הקשר איתו נותק. "הבנו שנוצרה סיטואציה בעייתית, פתחנו טלוויזיה והלב שלנו נפל. רק ביום חמישי הגיעו הביתה להגיד לנו שהוא נעדר, ושבוע אחרי זה שנחטף על ידי ארגון טרור על סמך אינדיקציות שאפילו לא הסכימו לספר לנו עליהן. לא התקדמנו מאז פסיק אחד", אומרת חגית.

רובי מקפיד להתייצב לכל שיחה עם שעון חול המסמל את הזמן האוזל להשבת החטופים. חגית, מנהלת שיווק דיגיטלי בימים שלפני המלחמה, מעלה מדי יום סרטון לאינסטגרם ולפייסבוק עם מספר הימים שחלף מאז שנחטף. "גנבו לי את היקר מכל. להגיד שאני מתגעגעת זה רדוד, הוא לא טס לטיול בתאילנד. אני חרדה לגורלו. אנחנו שומעים את מה שהחטופות שחזרו הביתה מספרות. לשמוע שצה"ל הגיע למנהרה ומצא כלובים, ולחשוב שהבן שלי יושב באיזה כלוב במנהרה בלי מים, בלי אוויר, בלי אוכל. אני בעצמי לא יכולה לנשום". היא מלאת תודה לממשלות גרמניה וארצות הברית, אך דווקא מול זו שלנו היא מרגישה אחרת. "אין עתיד למדינת ישראל בלי שהחטופים יחזרו. בסופו של דבר לא עושים מספיק. אם היו עושים מספיק הבן שלי היה בבית".

איתי שיחק כדורסל במכבי נתניה עד גיל 18. ניצל כל רגע כדי להיות על המגרש. הוא התמחה בהגנה, היה זריז, והעריץ את קיירי אירווינג. "היריבים שנאו כשהוא שמר עליהם", צוחקת חגית. ברשתות החברתיות הופץ התיוג hoopsforitay# הקורא להעלות סרטונים של קליעות לסל בשביל לעורר מודעות למצבו. הפעילות הספורטיבית מאפיינת אותו. איתי אהב גם לטפס במתחם האימונים "מנקיז" בעירו, לצד דמויות שהכיר מנינג'ה ישראל.

"בחור מאוד פיזי, צריך כל הזמן להוציא אנרגיה, לרוץ, לטפס על קירות", היא אומרת, "וגם לרקוד ולשיר. הוא מת על עדן חסון וישי ריבו. עדן חסון שמע דרך חברה שאיתי אוהב את השיר שקיעות אדומות ומאז הוא בקשר איתנו. הוא שלח לי שרשרת הביתה שכתוב עליה 'לראות את הטוב' וחיזק אותי שאיתי יחזור הביתה. כל פעם שמשמיעים את שקיעות אדומות בגלי צה"ל מקדישים אותו לאיתי. אני מקווה שהוא שומע".

"הוא ילד מאוד חייכן. מדריך בכיר במש"צים. רק עכשיו אני מבינה כמה הוא כל כך משמעותי בחיים של כל כך הרבה ילדים שהדריך אותם", היא מוסיפה. "מאוד חסר לי ללכת איתו לסרטים. זה היה הזמן שלנו ביחד, היינו מנסים לעשות את זה כל יום חמישי. הייתי קונה לו את הפופקורן הכי גדול שיש, הוא היה אוכל את כולו ואז הייתה כואבת לו הבטן. הייתי אומרת לו שלא היה צריך לקחת את הכי גדול, אבל בכל זאת היה לו כיף. הוא בעיקר אהב סרטי גיבורי על, סופרמן, ספיידרמן".

חגית מספרת כי איתי "ילד חזק". ככה היא מעודדת את עצמה, אולי הוא שורד את התנאים הבלתי אפשריים טוב יותר. אולם אחרי מאה ימים, זה לא מספיק. "כבר לא משנה אם זה תינוק, אישה או בחור בן 19, אסור שאף אחד יישאר שם. מבחינתי הקבוצות האלה מבוטלות. כולם במצב הומניטרי קשה. אף אחד לא יכול לחיות על רבע פיתה וכף אורז ביום, עם התעללויות, בלי יכולת להתקלח, ללכת נורמלי לשירותים. בתנאים הלא אנושיים האלה גם הבחור הכי חזק כבר שבור. וכל דקה שעוברת אני בלחץ שהולך וגובר", היא משתפת. "לישראל קיימת יכולת לסיים את זה. לעשות ויתורים כואבים. יהיו ויתורים כאלה, אין ברירה".